אחת, אחת ואחת – חשבון נפש מחול מאת: צבי גורן

נעה ורטהיים בוחנת ביצירתה החדשה את היכולת האנושית של היחיד לחבור אל האחר

היצירה החדשה של נעה ורטהיים היא אחת משלושה  – או אף יותר – אירועים נפרדים שחברו לציון מחצית היובל של להקת ורטיגו, שאותה הקימה יחד עם עדי שעל. הם נפגשו בלהקת תמר הירושלמית ב-1992, רקדו דואט ששמו ״ורטיגו״ והמשיכו יחדיו בלהקה חדשה שיסדו וקראו לה על שם אותו דואט שהפגיש ביניהם.

מדיום מן הטבע 

מאז הם יחד בסדרת הרפתקאות הכוללת מחול ואורח חיים שהביא אותם להקים כפר אקולוגי שבו הם, בני משפחתם, רקדנים ויוצרים מפגישים אדם, רוח וטבע. את הסיפור הזה הגדול של להקה ומיקומה מביא האירוע השני שהגיע לכבוד החג – ספר-אלבום מרתק בשם ״ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות״ שכתבה אוריה קדרי ומופיע בהוצאת ״חדקרן״.

האירוע השלישי הוא החלטה של מינהל התרבות לשדרג את מעמדה של הלהקה מבינונית לגדולה, עובדה המאשרת את ההיקף המיוחד של פעילות הלהקה הכולל עשרות מסעות והופעות בחו״ל, מסין עד מרוקו, מאתיופיה לדרום אמריקה, ארצות הברית, ארצות הבלקן וכל אירופה.

עתה ביצירתה החדשה ובשיתוף אחותה רינה ורטהיים-קורן, נעה ורטהיים שבה ובוחרת מדיום מן הטבע כדי להתבונן מבעדו, כמנסרה, בנפש האדם, ביחידותו או באחדותו האישית כמו ביכולת ובשאיפה שלו להתחבר אל הזולת, לחצות מדבריות של בדידות, של ריחוק ופרידה, והתשוקה הבלתי נדלית לשוב ולהיפגש. כמעט כתיאור של מהלך חיים חברתיים, מהתא הקטן ביותר אל הנרחב.

דרמה גדולה באה

והיצירה אמנם פותחת בשני אינדיבידואלים נפרדים: רקדן אחד מפזר אדמה לאורך קדמתת הבמה, בעוד רקדנית ממוקדת בסולו מרשים שיסתיים כאשר שלושה גברים יסגרו עליה, יאמצו אותה ויובילו אותה אל המרחב הגדול שבו אדם לאדם מראה. מהלכים שלרגעים נראים כתצוגת התלבושות היפות שעיצב ששון קדם, במשולב של הלוך ושוב ברחובות משתרגים עד שנקלעים למגע, לחיבור המיועד, להיפרדות הבלתי נמנעת.

בהמשך יוסיפו הרקדנים פסי אדמה, עד שימלאו את הבמה כולה, ויאשרו את התחושהה שנוצרה כאילו ורטהיים סוקרת ביצירה הזאת את העבר שממנו היא ממשיכה, את ההליכה אל הכפר האקולוגי, שהיה בה גם פרידה מהאורבני וגם חיבור אל האורגני, ואת שפתה הכוריאוגרפית שהתפתחה והתעצמה ב״לידת הפניקס״ המיתולוגית שלה, שנראה כי יש ביצירה החדשה ציטוט נרחב ממנה.

המוטו שבחרה ליצירה קצת מפתיע: "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע" (מסכת יומא, פרק ה', משנה ד') .

זה נשמע יפה אך אינני בטוח שהתעמקה במסר עד תום, בהיותו לקוח מנוסח הקשור להקרבת קרבנות ליום הכיפורים. בגרסה הצבאית, אגב, יש לכך הד בהוראה ביחס להטלת רימון-יד (״וכך היה מונה: עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש – פוצץ״).

רקדנים מתפוצצים בכישרונם

לכל אורכה של היצירה ניתן לחוש דרמה גדולה, לאו דווקא ליניארית אם כי בתמונות מסוימות יש מצב עלילתי. הדרמטיות מצויה בתנועה עצמה, במצב הכוריאוגרפי, בהתנגדות הפנימית ובהיענות לחוקים החדשים שמערערים את הסדר הישן. ארבע הרקדניות ליאל פיבק, ניצן משה, שני ליכט ותמר בר לב, וארבעת הרקדנים איתי פרי, סנדור פטרוביץ, דנאל קוסטא ורון כהן מצוינים כל אחת ואחד, ומתפוצצים בכישרון ובתנועה מרהיבה.
  
ואכן על הבמה מתרחש גם פיצוץ – ולא רק זה שיוצרת המוזיקה האנרגטית של אבי בללי, וגם זו השקטה שבין הגצים, ויש גם פולחן-הקרבה. והכל במבנים של דואטים ושלשות – ביחידותם, באיגודם ובלהקתם המלאה, בהתבוננות אלה באלה, בהיעלמות מהבמה של המעצב רועי וטורי והתאורה של דני פישוף מג׳נטה, ובשיבה אליה, אל אדמתה הלא זרועה שיחיו אותה באמונתם ואומנותם.

הנה כך, כמאמר המשורר, בא הזמן, והפעם הוא באמת מזמין לפגישה חגיגית עם להקת ורטיגו בת ה-25.