למלא את הריק: על להקת "ורטיגו". יונתן אסתרקין

להקת המחול "ורטיגו" עובדת על מופע חדש בשם "נול" בכוריאוגרפיה של נעה ורטהיים, כוריאוגרפית הראשית של הלהקה. היצירה מיועדת לפתוח את פסטיבל המחול בכרמיאל בקיץ ולאחר מכן תופיע בפסטיבל "מחול לוהט" במרכז סוזן דלל בתל אביב. בינתיים היא בהרצה וחזרות. "היצירה נול, null, שזה משתנה ריק במתמטיקה, מבקשת להתבונן על האקראיות שבתוך הסדר בעולמנו הן בהקשר המיני, של גברים מול נשים, והן בהקשר של תפיסת זמן וחלל", אומרת ורטהיים.

למוזיקה במופע אחראים המוזיקאים רן בגנו וסטפן פרי ואת עיצוב הבמה והתלבושות עשתה רקפת לוי.
להקת המחול "ורטיגו" נוסדה בשנת 1992 בירושלים על ידי בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל. לדברי ורטהיים, "ורטיגו יוצרת אמנות עכשווית בעלת נגיעה חברתית וקהילתית חזקה הבאה לקרב בין אנשים ולגעת בהם באמצעות שפת הגוף. אנחנו להקת מחול עכשווי המהווה מקום מפגש פיזי ואנושי לאמנים ולקהל. ורטיגו לוקחת את הצופה בכל פעם מחדש למסע בלתי צפוי, מרגש ומאתגר ולמחוזות בלתי מוכרים".

לוורטיגו שני מרכזים המתחברים, כפי שהם מגדירים זאת, לישות אחת: מרכז מחול פעיל בירושלים המשמש כבית ספר למחול להכשרת רקדנים לעבודה עם נכים ואנשים עם מוגבלויות וכן "ורטיגו – כפר אמנות אקולוגי", מרכז תרבות בקיבוץ נתיב הל"ה המשלב בין אמנות לסביבה.

לעולם בעקבות האור. ענת זכריה

"מאנא" היא עבודה שעוסקת במהות הבריאה וצופנת בחובה עולם קוטבי, הבוחן את היש מול האין. להקת המחול ורטיגו יוצרת שפה תנועתית ייחודית שמשמעותה אור, אנרגיה, צמיחה וגדילה

מאנא", עבודתם החדשה של להקת המחול ורטיגו ושל הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, עוסקת במהות הבריאה, וצופנת בחובה עולם קוטבי. ורטהיים חוקרת את מהות הקוטביות בהשראת צורות היסוד, קו ועיגול, המתפרשים גם כזכרי/נקבי, יש/אין, חסר/מלא, שחור/לבן, ויוצרת שפה תנועתית ייחודית המשתמשת במבנה ספירלי המסמל אנרגיה מתעצמת, צמיחה וגדילה.

על רקע סילואטה של בית, רקדן בתוך ריבוע חלון של אור נע מתוך שפה פנימית מדוייקת. מסען של כפות הידיים שלו כשהוא אוסף אוויר, מצייר בעיני רוחנו שדות אור זהובים וטהורים – כל תנועתן מלטפת הלאה. בהמשך מצטרף אליו רקדן נוסף ויחד הם נעים בדואט גברים, הבגדים השחורים רבי השכבות מהדהדים ומתנפנפים, גורמים לנו להרגיש שהם לכודים בעינה של סערה, נשמעים לרוח.

מתוך פתח הבית יגיחו ויעלמו הרקדנים יוצרים קומפוזיציות של שורות או מתחלקים לזוגות, כל הזמן בונים סדר. בשתי ידיים מנסים לקלוט כוח מן האוויר והאור, נעים מתוך היפנוט פנימי שרק מוסיף לעבודה דיוק מבהיק.

התלבושות של רקפת לוי מדגישות את הנוכחות של הרקדנים. השמלות

– ספק גלביה ספק גלימת נזירים על חצאיות מלאות בד, מנכיחות את השאיפה למלאות. הכוריאוגרפיה של ורטהיים יודעת לנצל את התנופה שיש בעודף ולחולל קסם. הרקדנים הנפלאים מצליחים להעצים את החד-פעמי של התנועה, גדלים ומתעצמים לנגד העיניים ככל שהעבודה מתקדמת.

אחד הרגעים היפים ביותר הוא רגע כניסתה לבמה של הרקדנית רינה ורטהיים כשבלון שחור גדול מחובר אל גופה. היא נעה על קצות האצבעות חשופה, כמעט מרחפת, היא כמו חלום המתרחש בהקיץ. נוכחותה החזקה גורמת לעולם לנוע למעלה. זרם הכוח עובר בה, ואז דממה גמורה שלמה כששאר הרקדנים נכנסים. ההופעה שלה כל כך חריגה ומטרידה עד שאתם שואלים את עצמכם באותו רגע – לאן הגעתי? מבקשים כל הזמן שתחזור, כדי להנכיח רגע שאין לו נגיעה בזמן שלנו.

"מאנא", שמשמעותו כלי של אור בארמית, היא עבודה שבוחנת את היש מתוך כוונה אמיתית ובמלוא משמעותה של המילה. וכל עוד היש קיים על הבמה הוא איננו אוזל לרגע. רק ככה אפשר להיות בו בעולם "קודמים למלוא אורה של הלבנה". כמעט שמש.

מאנא של נעה ורטהיים בוהקת. רות אשל

יצירת המחול הבשלה של נעה ורטהיים, "מאנא", בהקה בערב של "הרמת מסך". אלעד שכטר היה ראוי להנחיה טובה יותר

זו השנה ראשונה שלבמת "הרמת מסך" אין מנהל אמנותי אחד אלא שישה. כל כוריאוגרף ותיק מעלה יצירה משלו כחלק משש "הרמות המסך". הוא מארח בתוכניתו יוצר צעיר ומשמש לו יועץ אמנותי. בערב שלהם בחרו נועה ורטהיים ועדי שעל, מנהלי להקת "ורטיגו", לארח את אלעד שכטר שהיה רקדן בלהקה ומנהל כיום את "ורטיגו הצעירה", לצד יצירתה של ורטהיים, "מאנא" (אור) שעמדה במרכז הערב.

במחרוזת העבודות הרבות הטובות שיצרה הכוריאוגרפית במשך השנים, זו הבוהקת והבשלה ביותר. יצירה זו טבולה באור של עולם רוחני בהשראת ספר הזוהר ונראה שהרקע הביוגרפי של הכוריאוגרפית שהתחנכה במשפחה דתית, פורץ החוצה. השפה התנועתית נראית חופשית מבעבר, הידיים רכות כחיישנים הקשובים לקלוט כל תנודה באוויר, ואילו כפות הרגליים אנרגטיות ויונקות כוח מהמגע מהרצפה.

כשהמסך נפתח מתגלה סילואטה מופשטת של בית, מעין קובייה ענקית ועליה מונח משולש. הבמה שטופה באור לבן וצלול, רוחני. במרכז הבית מלבן, מעין דלת, שכמו בכוח עליון נעה קדימה ואחורה, פותחת וסוגרת מסדרונת, שמהם מגיחים ונעלמים הרקדנים. אלה לובשים בגדים שחורים בשכבות נדיבות המתעופפות כהד לתנועה. הגברים בעלי הראשים המגולחים מזכירים נזירים בודהיסטים. הנשים, בשמלות ומטפחות לראשן, נראות כדמויות מספר מאויר של כפר יהודי באירופה של פעם.

היצירה נפתחת בסולו מהפנט של רקדן בבועת אור. הוא שקוע בטקס של הקשבה פנימית, היוצרת זרימה תנועתית כשל תמנון הנע במים וידיו נראות כאוספות את האור המוקרן מגופו של רקדן אחר היושב בגבו לקהל. בהמשך עוברים השניים לדואט של מסע משותף.

מתוך הבית יוצאים רקדנים הנעים במעגל גדול שהולך ומצטמצם. במה שנראה כבור שנפער הם טובלים את היד הימנית, כמו בדיו, ואחר כך נפרדים ויוצאים במחול כאילו בכוח של אותה טבילת יד. כך נוצרים מעגלים חדשים, והרקדנים מתחלקים לזוגות, נצמדים זה לזה, נעים מצד לצד כמהופנטים.

לבמה נכנסת רינה ורטהיים, רקדנית נפלאה, ההולכת על כריות כף הרגל, כמעט מעופפת, כשבלון גדול שחור מרחף מעליה ומחובר בחוט לגבה. נוצר דימוי של חלום של ילדה עם בלון, אבל גם חיבור של חוט דק בין הגוף החומרי לרוח הלכודה בבלון. הרקדנים נהדרים, קשובים לעצמם ונראים לעתים כמרקדים על כריות אוויר, אף שבעיקרו זה מחול נטו של קומפוזיציות בהירות הבנויות היטב.

המחול "רוני" של אלעד שכטר היה מאכזב. היצירה, לחמישה רקדנים, מנסה לעסוק במציאות ישראלית מתרסקת, אבל כמו רבים ומנוסים ממנו לא ידע שכטר איך לתרגם מסר לשפת קומפוזיציה מעניינת שאינה אילוסטרציה בנאלית לרעיון. הרקדנים הצעירים הראו יכולת אקרובטית טובה, אבל שכטר היה ראוי להנחיה טובה יותר.

שאלות על מהות החיים. לילך גביש

הקת המחול ורטיגו חוזרת מהופעת ענק בוושינגטון עם היצירה החדשה "מאנא" ועולה לבמה לפתיחת הרמת מסך 2009, שחוגג 20 שנה.

המילה "מאנא", שמשמעותה בארמית, שפת הקבלה, היא `כלי של אור`, מקבלת פרשנויות מרתקות על ידי הכוריאוגרפית נעה ורטהיים באמצעות פעולת המחול של הלהקה שלה ושל בן זוגה עדי שעל, שיוצרים וחיים בכפר האקולוגי של ורטיגו, בקיבוץ נתיב הל"ה שבהרי ירושלים.

ב"מאנא", ורטהיים מציגה מצב נפשי ורגשי שנולד מתוך תהליך מחקרי שעברה עם הלהקה, ובו היא בוחנת את מהות הקוטביות.

לדבריה, "מאנא מתרחשת בתוך מבנה לבן, קיר עם גג משולש ודלת גדולה שזזה על הבמה, סימבול של בית. היצירה מדברת על מקום ויוצרת דיאלוג בין אנשים. עולה שאלה כמו מה זה בית היום, ממקום מאוד עמוק של קושי להחזיק בית. היום, בית בשבילי זה המון בתים – בית עם ילדים, הלהקה והכפר. ריתק אותי להתעסק בזה ולהביע את המקום הזה מבחינה אמנותית. ב`מאנא` אני עוסקת בשחור ובלבן, ביין ובינג, בחושך ובאור. זה מחדד את המקום ששואל איך הבית יראה ואיך יש מקום אנרגטי להחזיק את הבית. לא תמיד יש כוח להחזיק את הבית באור והחושך מגיע, וצריך לגרש אותו, או בעצם להתמודד איתו".

ורטהיים, שפרצה לתודעה לפני כ- 17 שנה כרקדנית וכוריאוגרפית עם להקת ורטיגו שהקימה יחד עם שעל, היא היום בת 44, אם לשלושה ובהריון, שנמצאת בתקופת שיא של יצירה כוריאוגרפית. מתוך מקום זה, ויחד עם תהליך עבודה עם הלהקה, היא מעלה על הבמה סימני שאלה על מהות החיים.

"במאנא אני חוקרת את העיגול והקו, ואת המקום שלהם בחלל וזו השפה שנוצרת על הבמה, של זכר ונקבה", היא אומרת,  "במבנה הפיזיולוגי של האדם יש קו והתפרצות, והאישה מקבלת את הזרע בתוך הגוף שלה. בתור אימא ואישה הרה אני מרגישה שהעידן המודרני מאוד תובעני עבורנו, באופן בלתי פוסק. אנחנו צריכות גם לפרנס וגם להיות אימהות והתפקיד שלנו כנשים משתבש. גם התפקיד של הזכרים משתבש והעידן מיצר קונפליקט מאוד גדול. אני מנסה להעביר את החוויה ביצירה.

"יש שמחה גדולה להיות אישה בעידן הזה ויש כאב גדול בחוויה שלי להיות אישה, אף פעם את לא יכולה לעשות תפקיד שלם. אני חושבת שגם לגברים לא קל עם השוויון. פעם היה להם כוח פיזי שהבחין אותם מנשים והיום, עם הטכנולוגיה, בתים גם לא מחזיקים מעמד בגלל זה. אני לא טיפוס שמרן שאומר `וואו חייבים להישאר יחד`, אבל יש תהליך של פירוק ושינוע. פעם היינו חיים בשבט והיום קהילות מתפרקות. יש אנשים שגרים ברחוב. הנפרדות והאינדיבידואליות מכילות את הכל יחד, את הזכרי והנקבי. אנחנו מרגישים את הכאוס בעולם, וורטיגו מתאמצת להישאר בבית"

כחלק מתהליך החיפוש והחקירה ורטהיים נוגעת כאמור בקבלה היהודית. "בקבלה יש את הבינה, שזה התפקיד של האישה", היא אומרת, "אני לא מתמחה בזה, אלא קוראת שם קצת. אני מאוד מתחברת. יש שם חוכמה מדהימה. הקבלה מבוססת על 10 הספירות, איך נוצר האדם והעולם, והחיבור בין העולם הזה והעולמות הגבוהים.

"עכשיו, כשאני חושבת על זה, 10 זה מספר מדהים, ומבחינת המבנה והגרפיקה יש בו עיגול וקו. יש מערכת שלמה שמדסקסת על מהות האדם והעולם, אלו דברים שמתחברים לי ליצירה. אין לי הרבה ידע בקבלה, אבל באינסטינקט זה פשוט מדהים. אני מאמינה שהכל קיים וידוע ואנחנו יכולים רק לחקור ולגלות את המטרות. אני חושבת שבסופו של יום, בתקופה הקצרה שאנו חיים, החוכמה היא להכיל את הלבן והשחור יחד, וזה הקושי האמיתי. יש רגעים שאני מבינה ויש רגעים שלא מבינים כלום", היא אומרת.

על גב התכנייה של "הרמת מסך" ורטהיים בחרה לצטט טקסט קבלי על מהות הכלי והאור: "ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור, האם השמש קודמתלמלא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר להכלי להשראה?"(ספר הזוהר). את הציטוט הזה היא מפרשת כך: "במצב הרגשי האנושי שלנו, החיסרון הוא המלאות, אם את לא בחוויה של אהבה את כמו כלי ריק. לא משנה איפה זה, אם זה ביחסים, בזוגיות, בין מדינות ועמים. תמיד יש ויכוח מי ייתן ראשון ומה נותן, ומי מקבל. אין סוף לזה".

לפני "מאנא" תעלה הלהקה הצעירה של ורטיגו את היצירה "רוני" לכוריאוגרפיה של אלעד שכטר. "בגלל שהרמת מסך זה מקום ליצירה צעירה, בחרנו להציג עבודה של יוצר צעיר שרקד תקופה גם בחו"ל ועובד עם הלהקה הצעירה", אומרת ורטהיים, "אנחנו מאוד מתרגשים להופיע בהרמת מסך השנה, זו הבמה המקצועית הראשונה שהופענו עליה לפני 17 שנה. זה היה הבית הראשון שהכיל אותנו, הכל היה ממש טרי עם ורטיגו. ראו את היצירה שלנו ונתנו לנו להופיע".

"יש לנו עכשיו הרבה בתים", היא מסכמת, "הבית המשפחתי, הלהקה, הלהקה הצעירה והכפר האקולוגי. היזמות עם הכפר זה עוד בית, וכשמדובר באמנות מודרנית, היא גם לא פשוטה בעידן הזה. בכפר יש חיים אקולוגיים מלאים – אנרגיה סולארית, אגירת מים, מבנים מבוץ, הכל by the book ואסתטי. החינוך שם הוא לזה. בתוך החלל הזה נוצרים דברים חברתיים ואנחנו יוצרים גם אמנות גבוהה. אמנות שמבחינה אקולוגית היא לא כל כך ואני במאבק מסוים", היא מודה.

 

 

נול -להקת ורטיגו. מאיה נחום שחל

המחול ורטיגו מעלה את נול לכוריאוגרפיה של נעה ורטהיים מוזיקה של רן בגנו ועיצוב במה ותלבושות של רקפת לוי ביה לעיצוב אמנויות הבמה קהלה יעד למחפשים חוויית מחול מרגשת דבר המבקרת היצירה נול על ורטהיים מבקשת להתבונן על האקראיות שבתוך הסדר בעולמנו תפיסת הזמן נשים מול גברים חלל נול בלועזית משמעותה משתנה ריק במתמטיקה ובעברית זהו מכשיר אריגה עם חוקים ברורים מאוד ושתי הפרשנויות באות לידי ביטוי במופע ורטהיים שוזרת ואורגת כאין יצירה במלאכת מחשבת ודיוק רב עם מנעד תנועתי רחב שבבסיסו שפת התנועה המוכרת מעבודותיה הקודמות של הלהקה אך גם עם חידושים הפשטות הניקיון והדיוק הם שעושים את יצירתה של ורטיגו למרתקת מעניינת הרקד- הנפלאים נעים ומרחפים על הבמה בשחרור ובהתאם -רות בקטעי הסולו ובעיקר בקטעים הקבוצתיים שלושה כיורים ניצבים בצדה השמאלי נול שחרור והתמסרות של הבמה שם הרקדנים מתייחדים עם עצמם מעין רגע אינטימי בהמשך הם נשטפים בפנים ובשיער סימן לטוהר ולניקיון המוזיקה של בגנו והתאורה שלדני פישוף משלי-מים את תמונת הבמה הנפרשת לעיני הקהל

בין עבר ידוע לעתיד בלתי מודע

היצירה החדשה של נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו מתאפיינת בבגרות וביופי של מרקם במה ותנועה

כבר מהרגע הראשון היה ברור כי לפנינו יצירה שהעיצוב הרעיוני שלה שואף אל מעבר לנראה לעין. על רקע הקיר הזוויתי הלבן המואר חלקית מאחור וכנגד שדרת הכיורים הריאליסטית מצדה השמאלי של הבמה, אורגת נעה  ורטהיים בנול בלתי נראה קווי תנועה היוצרים מחוות המוליכות מן היש אל האין, ומהזמן הנע קדימה אל הזמן העומד מלכת.

האין הזה והאין זמן הזה הנרמזים כבר בשמה של היצירה היפה הזאת -"נול" (NULL), שגם מעשה האריגה-יצירה נרמז בו, נבנים בתנועות ובתמונות שיוצרים דימוי של בתי שיר – קטעי סולו מרתקים – ופזמון חוזר של תנועה קבוצתית.

הכל נעשה בפשטות נקייה, בעידון מרחף בתוך צבעוניות התאורה העשירה של דני פישוף השוברת את המתווה השחור-לבן השליט באמצעות התלבושות העשירות, מבית היוצרת של רקפת לוי, שעיצבה גם את הבמה שבונה את הדימוי הבסיסי של ניגוד בין הרוחני לפיזי, ושל היטהרות מכבלי הגוף כאשר הרקדנים שוטפים עצמם, את פניהם, במים הזורמים אל הכיורים המכוערים במכוון ובמפגיע.

מוזיקה קסומה של רן בגנו ועריכה מוזיקלית מרתקת של סטפן פרי מניעים את הכוריאוגרפיה של ורטהיים שככל שהיא מתקדמת כך היא עוטפת את הקהל בתחושה של רוחניות מובהקת, ולא אחת נראה כאילו הרקדנים נעים בחלל מעל הבמה ולא עליה, גופם מתוח או נשבר, נסער או רגוע. 

פה ושם מתרחשת דרמה של תנועה אלימה – רקדנית נאבקת על כתפי בן זוגה – ברגע מסוים הגוף כולו – של היחיד ושל הקבוצה – הופך לצללית כאילו עובר תהליך של גלגול ממצב פיזי אחד אל זה שיבוא אחריו. משתחרר מקפאונו, מוצא את התנועה הבאה או זו החוזרת, וממשיך קדימה אל הלא נודע, אל הלא כאן, אל קצה התנועה והזמן.

בתוך אלה בולטת מאוד עבודתה של ורטהיים עם חמשת הרקדנים הבנים השולטים ביצירה הזאת, וראויים לציון מיוחד מיכה עמוס ואייל וייזנר בקטעי סולו ודואטים רבי השראה, ועמם גיל קרר, אלון קרניאל ותומר נבות. אמי וילנסקי ודנה גולן – בקטעי סולו נפלאים – בולטות בצד הנשי, ועמן גל אנצ'ל ורות ולנסי.

"נול" איננה מסמנת שינוי כיוון מיצירותיה האחרונות של ורטהיים אלא המשכיות בוגרת, עם אותה רגישות והתבוננות אסתטית שבלטה ב"מאנא". ככזו היא נקודת מפגש בין עבר ידוע לעתיד בלתי מודע, מהזמן שעמד בה מלכת אל הזמן שנוע ינוע.

סחרחורת עושה רעש. מרב יודילוביץ'

סחרחורת עושה רעש
יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, "רעש לבן", מציעה תמונות עתירות יופי ורעיונות מלאי דמיון אבל נופלת ברגעים של פיזור דעת וחוסר הקפדה על פרטים
יופי של עבודה רקחה הכוריאוגרפית נעה ורטהיים ללהקת ורטיגו. יופי של עבודה גם מבחינה אסתטית ולא פחות מזה מבחינה רעיונית. "רעש לבן", היא העבודה המורכבת ביותר של הלהקה ולא רק בשל כמות הרקדנים הגדולה שמשתתפת בה, אלא בעיקר בשל הארכיטקטורה המתפרקת ונבנית בתמונות מלאות חיים שמציעות מרקמים תנועתיים מגוונים.
יותר מאשר בכל עבודותיה הקודמות, נדמה שהפעם במיוחד, שמה ורטהיים דגש רב על עיצוב ואסתטיקה שבאים לידי ביטוי בתפישת החלל, בקומפוזיציה, באביזרים ובתלבושות הנפלאות של אופיר חזן. גם החיבורים המוזיקאליים שבאופן בולט שווים בתוך מכלול היצירה בחשיבותם ליצירה התנועתית.

העבודה נפתחת בשורה של פנים שמפציעים מהחושך. כשהעיניים מתרגלות, מטפסים הגופות על כסאות עץ גבוהים, מסובבים את הגב לקהל וחושפים ברקוד מקועקע על גופם.

התנועה איטית ומזדחלת. פס הקול מתנשף, מנסר כמו צפירה של אוניית מסע שאליה מתגנב מקצב הולך וגובר שמכסה על הכל.

מושבי הכיסאות הם מסכי טלוויזיה או צגי מחשב שמרצדים שלג ומדי פעם משקפים דימויים שהעין לא מספיקה לזהות. גם זה מרעיש את הרקע, משלח תדר שקט של חוסר נוחות כללית. התנועה, שהיתה איטית הופכת עם הקרשנדו המוזיקאלי לקופצנית, אתלטית מאד, נבעטת, מפוזרת. לפעמים מפוזרת מדי

רעש לבן" הוא כל אותם דברים שמפריעים את שלוות הנפש, מפרים את האיזון, מסיתים את המחשבה לאלף ואחד כיוונים ומכניסים בגוף ויברציות של הֶסְפּק מדומה. במובן זה, הדימוי הוא קצת בעוכרי היצירה שמפזרת הרבה רעשים וּמְסיתי מחשבה ומטלטלת את המבט ממקום התרחשות אחד לאחר, מקשה מאד על מאחז וריכוז.

ריבוי ההתרחשויות בתוך הקומפוזיציה כשלעצמו אינו הבעיה המרכזית של העבודה שלוקה בעיקרה בחוסר הקפדה על פרטים. זה בא לידי ביטוי בעיקר ביוּניסוֹנים שבהם התנועה ההרמונית של הרקדנים היא הכרח. זה בא לידי ביטוי גם בתוך קומפוזיציות מורכבות יותר בהן נחלקת המאסה לשלישיות או זוגות שכל אחד מהם כלוא במשפטים תנועתיים שונים. האחדות ברוב המקרים, רחוקה מלהיות אחידה מה שמרגיש לא אחת שמדובר בעבודה בתהליך.

רגעים של התגלות אפשר למצוא דווקא בקטעי הסולו שמחזירים את הפוקוס אל עמוד השדרה של "התנועה הורטהיימית" המעוגלת, הרכה, זו שנובעת עמוק מתוך האגן ורוחשת יצר. בתוך המקום השקט והמתמסר שמקשיב לגוף, כמו בסולו הנפלא של כרמי זיסאפל, הרעש נמס ונעלם.

 

לא בכל יום ניצבת על הבמה בסוזן דלל רקדנית בהריון מתקדם ויש בזה מסר ראוי להערכה. זיסאפל עמוק בתוך התנועה כמו בטראנס ממכר. התנועה שלה ראשונית, בסיסית ומלאת עצמה. היא מייצרת גלים של עונג כאילו היתה רק היא בעולם ואז נסחפת אל ההמון.

 

גם הסולו של מיה רשף על רקע צליליו הצורמים של צ'לו כעוס, מחזיר את המבט אל התא הגרעיני הבודד, אל האינדיבידואל וייחודיותו. רשף מותחת אברים, מפלסת את דרכה בגמישות וסקרנות של חיה מוזרה כשכל כולה חיפוש. היא מוקפת באור חם, מקרב מהכחול-המקפיא שמציף את הבמה ברבים מרגעי ההמולה של האנסמבל.

מאכזב למדי הוא דווקא הסולו של איביצה באגו, רקדן-אתלט, שהשימוש ביכולותיו

הפיזיות המרשימות, רחוק מלהיות ממצה. מסך פלאזמה שהוצמד לגבו התחתון מגביל את תנועותיו ובעיקר מעורר חשש שייפגע. למרות המסר המקופל ברעיון בסופו של דבר הוא אינו משרת את התנועה ונשאר ברמה פשטנית של גימיק.

 

פס הקול המקורי של המוזיקאי רן בגנו הוא מהיותר אקלקטיים שיצר עד כה. בין קונצ'רטי לכלי מיתר, דרך סולו צ'לו, מקצבי תופים בתוך המיית צ'יל ומרקחת אלקטרונית ועד שימוש בדימוי דגימות הכוונה של מכשיר GPS, הצליח בגנו פעם נוספת להתעלות על עצמו.

 

מה שבולט במיוחד, וברמה מסוימת חד-פעמי, הוא האופן שבו התנועה עצמה מסונכרנת עם המוזיקה ומוסיפה לסאונד נשימות, צעדים, נפילות וקפיצות שהופכים חלק אינטגראלי מפס הקול. המוזיקה מספרת סיפור וצומחת מתוך התנועה. ביחד הם יוצרים שלם, הומוגני.

ימה. אורה ברפמן

עבודה הכוריאוגרפית האחרונה של נעה ורטהיים- 'ימה'- היא תשלובת של פואטיות שזורה בגווני מיסטיקה ורוחניות ניו-אייג'ית המרחפת על נוכחות פיזית שמנכיחה תפיסת חלל רגישה ומוקפדת, שיחד מצטרפים למצג של רוח נוגעת בחומר, שיש בו הרבה רגעי יופי

נכון יהיה לומר ש'ימה' , במובן הזה, אינה שונה ממרבית העבודות של נעה בעשורים האחרונים. המרכיבים שנמנו כבר קיימים כאבני הבנייה בעבודות הקודמות אבל במהלך השנים השתכללה היכולת הכוריאוגרפית של וורטהיים באופן בולט, התפרים בין החלקים מגוהצים ומטופלים ומרכיבי ההפקה המרכזיים שעם רובם עובדת הלהקה זמן רב ובהם רן בגאנו האחראי על המוסיקה, דני פישוף –מגנטה על התאורה וששון קדם שעצב את התלבושות , מדגישים את לכידותה של העבודה, מאחר ורובם ככולם כבר מכווני מטרה אסתטית מסומנת בראש.

דווקא בעבודת אמנות, יש מקום ואף הכרח שהתוצר הסופי יכלול גירויים לא נעולים שישאירו מקום לדרכי קריאה מורכבת, לסדקים שיעידו על תת זרמים, לשאלות לא פתורות, בקצרה- למקום המאתגר.

תמונת הפתיחה  של 'ימה' מרשימה ביופייה, יש משהו טקסי באופן בו נכנסים הרקדנים דרך שורת קלעים משני צדי הבמה. הם לבושים בגדים שחורים מבד רך, שונה מזה של השאר. עורם בוהק באור החם ושפת התנועה שלהם שואבת ממחוות שמאזכרות פולחנים, בעוד המוסיקה  ברקע זורמת אל ומחוץ  לסולמות מזרחיים. האווירה מהורהרת שהוא, נוטה לחומרה. במהלך הערב גופים גיאומטריים גדולי מידות תלויים מהתקרה, ירדו למטה ויעצרו כשחלקים מהם נמוכים מגובה הרקדנים. כשחלל הבמה מתמלא בגושים הכהים הללו, נוצרת תעוקה, הגוף החי מתחרה עם הגוף הדומם על מרחב החופש. משפטי התנועה שקודם הוגדרו על ידי גמיאת מרחב, מתפשרים על קפיצות ורטיקליות.

 בפעם הבאה שהגופים ירדו מטה ויכהו את הבמה ברצפי צלליות שיטילו עליה, לקראת הסוף, הם כבר יניעו מהלכים שיזרזו את הזרימה הדרמטית של התנועה על הבמה ויקרבו את המחול אל שיאו. בסצנה האחרונה, הקבוצה שוכבת כמו שורת גזעי סחף שנישאים על גלי גאות ומגלגלת מעליה רקדנית אל עברי פי תהום בעוד החשיכה מציפה את העולם הנראה.

כמו כל העבודות, גם 'ימה' מטופלת באנינות אסתטית בכל מישוריה- כולל תכניה ושאר מוצרי הלווי-  ובכל זאת נשארה בה סצנה שלמה שהיא כספיח זר שנותר מהעבר והכוונה לסצנת מקלות הרועים. קבוצת רקדנים אוחזת במקלות עץ משויפים, מבזבזת דקות ארוכות כדי ליצור ביניהם חיבורים מגוונים כדי להצדיק נוכחותם, לפני שמגיעים לסוף כשהרקדנים דוחקים, ספק דוקרים קרבן למוות. זה נטע זר, סיפור מסרט אחר, ללא הקשר תוכני או סגנוני למחול של ורטהיים. המקלות בשלל משמעויות הם  גוף זר שהיה נפוץ בימי 'ענבל' הישנה שנזקקה לאביזרים כדי להעשיר את המבע שלה. ל'ענבל' הייתה הצדקה משום ששאבה ממקורות אתניים במוצהר וריקודי רועים, בוצרים וקוצרים היו מנכסי הצאן וברזל בנדוניה הזו, אגב גם אצל יוצרים אחרים שנגעו בפולקלור לפני חצי מאה בערך.

בסיכום, 'ימה' היא אחת מהעבודות היותר יפות של וורטהיים. רגלה האחת נטועה בספירות הרוחניות- פיוטיות והשנייה עומדת יפה על הקרקע, מחושבת, מכוונת מטרה, כשהסך הכל נסמך על איזור פעולה בטוח ומוכר, ללא ניסיון לראות אם ערעורו יוביל לעמקים שעוד מחכים לה.

 התלבושות של ששון קדם השתפרו, והרקדנים נראים טוב, במיוחד דבקה עינינו ברקדן לא מוכר ששמו טיי אלכסנדר צ'אנג, רקדן חזק ומוצק ממוצא אפרו-סיני-אירי-פיליפיני. ברוך בואך.

 

ג'אם קונטוקט אימפרוביזציה

 

ג'אם שבת אחרונה  חגיגי, איך גופים יכולים לנוע יחד בחלל- בואו נגלה, מוצ"ש  – הג'אם הירושלמי–
19:45 פתיחת דלתות
20:00 חימום מונחה עם טל שיבי 20:30
20:30-23:15 ג'אם קונטקט אימפרוויזציה עם מוזיקה חיה…

איפה? סטודיו ורטיגו, ז'ראר בכר, בצלאל 11, ירושלים
30 ש"ח

"ורטיגו 20 " מופע הבכורה של להקת המחול ורטיגו מאת: סיגל קליין

"ורטיגו 20 "מופע הבכורה של להקת המחול ורטיגו למה לא מצמצתי בעיני בזמן המופע? ואיזו התרחשות הותירה את הרושם החזק?

להקת המחול ורטיגו הפכה כבר מזמן לאייקון ירושלמי מעורר גאווה בארץ ובעולם. הלהקה החוגגת בימים אלה 20 שנה לפועלה, פתחה את מסע ההופעות הארצי שלה בירושלים, עם המופע "ורטיגו 20 ."נעה ורטהיים, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה, יצרה את המופע, ואנחנו לא עמדנו בפיתוי ויצאנו לתיאטרון ירושלים, בציפיה גדולה. יש לציין, שההונגרי ואני לא נוהגים ללכת לעתים קרובות למופעי מחול, ולכן התלבטנו בהתחלה, אך לאחר שצפיתי בכתבה מרתקת בטלוויזיה אודות בני הזוג ורטהיים, שהקסים אותי בדרכי התקשורת המיוחדים שלו, החלטתי שהולכים! ואני חייבת לציין שזהו אחד הבילויים המרתקים שנכחתי בהם אי פעם. חובה חובה ללכת לראות! ההתרגשות מתחילה במוסיקה המיוחדת והמקורית, המרטיטה את הלב, ממשיכה עם התלבושות שחושפות רגליים מהפנטות וחזקות, בעלות יכולות על אנושיות כמעט וכמובן בקבוצה של כ-12 רקדנים מעוררי השתאות בכל צעד, סיבוב או קפיצה שלהם. התפאורה כללה דרגשים שקופים סביב, עליהם יושבים, ספק תלויים באויר, נתלים, או נופלים הרקדנים תוך כדי ההתרחשות הבימתית. היכולת הקבוצתית שלהם יחד מפתיעה ומרגשת, וגרמה לי לחשוש למצמץ בעיני, שמא אפסיד רגע קטן, שניה של קטע ריקוד מופלא. הרקדנים מחוללים בתנועות מדהימות, מעבירים תחושות וזכרונות מוכרים מן העבר. בעיני בלט מאד הערך של הקבוצה, של שיתוף הפעולה, ככוח חזק, בעל משמעות ובייחוד אהבתי שלא ניתן לציין רקדני סולו מסויימים, כיוון שכל אחד קיבל כאן במה. במופע מתחלף הרקדן המוביל מדי רגע, ואין בעצם רקדן המוביל או נוכח יותר מחבריו, אשר לרגע יושבים תלויים באויר, מקפצים ברוך, מחובקים או מסתערים זה על זה. בין האירועים הבולטים ביצירה הבחנתי באחד שהיווה מעין מאבק אלים, לא נעים, מעורר מחשבה ואי נוחות, וכן בזוג מאוהב הכמה זה אל זו אולם לא מגיע לקרבה ממשית, גם כאשר הגבר נופל מעל, במקביל לגופה של אהובתו, אשר נמשכת החוצה מתחתיו בשניה האחרונה ואילו גופו שכמעט נוגע, נאחז בפתאומיות בעודו באויר, ומוסר מעליה באחת. ממש טרגדיה. ביצירה בולטים רגעים אנושיים נוספים בחיינו, השזורים זה בזה ומעבירים תחושות של רגשות שנאה ואהבה, תום וחוצפה, ערגה וחוסר יכולת לממש את הכל. נפעמת מהיכולת המפתיעה של קבוצת הרקדנים האיכותית אשר מפגינה כח בלתי אנושי כמעט, סיימתי את הצפייה בתחושה של "אני רוצה עוד". הדממה ששררה באולם בעת רגעי השקט, ללא מוסיקה, הפגינה המתנה וכבוד אל התנועה והמחול העכשווי, עם נוכחות חזקה מאד, הרבה יותר מקול צעקה. לא נותר לי אלא להעריץ את יכולות הגוף והנפש של רקדני הלהקה ואת היוצרת נעה ורטהיים, ששמה את ירושלים במקום כה מכובד ויוקרתי בעיני העולם. יש לנו במה להתגאות. ואני אומרת – לא לפספס. חובה.