"מקום" מאת נעה ורטהיים בשיתוף רנה ורטהיים קורן. מאת רות אשל

יצאתי מהמופע נפעמת מהמקום אליו הגיעו האחיות ורטהיים. המקום הוא רוחני ופיזי, המקום הוא האיזון, או הדיאלוג שבין העולם הפנימי העשיר בתחושות, לעיתים קרובות לא נתפשות, אך יש להן נוכחות עוצמתית, שמתבהרת אחרי שנים של חיפוש דרך, גילוי מערות נסתרות, הבנת העצמי. יש כאלה שמבטאים את הלא נודע הפנימי, והקיים בעוצמה באדירה,  בציור, מוזיקה, או פיסול, ואילו נעה ורטהיים ואחותה רינה באמנות הגוף, הכלי החיצוני שאנו רואים.  ודומני,  שאנו עוסקים באחת השאלות העמוקות של האמנות, איך מאפשרים לפנים  הבלתי נתפש, התחושתי, המעורפל, להתגלם לצורה ויזואלית שהעין רואה. איך לתרגם את הרוח לחומר? איך לפתוח את המנהרות מהפנים החוצה, לכוון את הזרימה, לא בכוח, להתבונן, לגלות מה תוליד. מה הצורה שתיווצר.

לפני מספר שנים כתבתי באחת מהביקורות שלי שהבעיה העיקרית שאני מזהה אצל נעה ורטהיים היא השפה, שהיא עדיין דלה. הערכתי ושבחתי את הניסיון להיות אמיתית וקשובה לעצמה, אבל בסופו של דבר, כוריאוגרף זקוק לשפה עשירה, כמו צייר שזקוק לעושר צבעים, ומוזיקאי לצלילים. חשתי שהיא "תקועה", וכתבתי זאת, ואנו יודעים שזה חלק מהתהליך היצירתי, אבל חשוב להיות מודעים לכך. ובכל זאת, היכולת להמשיך, לא ללחוץ, אבל גם לא לוותר, הוא כשרון גדול בפני עצמו. ראיתי את פריצת הדרך ב-2009 עם היצירה "מאנא" דרך מחרוזת יצירות נוספות, כמו "פרדס" (2022) ולאחרונה "מקום". השפה נעשתה עשירה, הפנים גילף את מיכל הגוף, העניק איכויות תנועה לרקדנים שנטמעו, כמו אי אפשר אחרת, בתוך הכישורים הווירטואוזיים שלהם כרקדנים.

הללויה. הללויה.

בסופו של דבר, היצירה של ורטהיים היא קומפוזיציה. אין כאן סיפור, אפילו הבית הפיזי הממוקם מגזרי עץ, הוא תוצאה של משחק עם מוטות עץ בגדלים שונים, והם הפרטים החומריים הפיזיים שאותם ניתן לאגד למבנה של בית. וכשבית פיזי, שכאמור, הוא מוצר של הפרטים המתחוללים בפנים, עומד על תילו, זאת חגיגה, ושרשרת הרקדנים עוברת דרכה בניתורי שמחה במעגל חוזר עד אין סוף.

דומני שבקומפוזיציות של ורטהיים התהוותה עם השנים תבנית של עבודה (ומעניין היה לנתח את יצירותיה כדי לאשר זאת). הבודד, שהופך לרבים, הפירוק לקולות בודדים שונים, בניית התרחשויות  קטנות של הרכבים במרחב הבמה (כאשר היוצרת מאירה ומפתחת אחת מהן, מפרקת אותה, כדי להאיר את האחרת), ריקוד זוגות, סולו, טריו, ובין לבין אוניסונו שבא להעצים את התנועות הקטנות, המרפרפות, הרעדת כף יד, סיבוב כדרך אגב, של הראש, והכל נגמר בנתינת ידיים, מין הורה? בשרשרת של חגיגה גדולה. וכל זאת, היא מעין טיוטה גסה שעיני קלטה.

 

"מקום" מאת נעה ורטהיים בשיתוף רינה ורטהיים קורן. צילום: אלעד דבי

 

לכל תנועה יש כוונה, כי הרי היא נולדת מתוך תחושה פנימית שהגוף תירגם, והגוף מודע לחלל בו הוא פועל. החלל נותן אישור לקיומו של הגוף. אוויר החלל אינו סמיך, הוא דליל, בהיר, לא נראה אבל קיים, למי שקיימת בו חכמת הנוכחות של הקשבה ותחושה עמוקה. ורק התקדמות במודעות גבוהה יכול לחשוף אותו לעור הגוף.  מגע כפות הרגליים הוא כמו דריכה על טרמפולינה, מעמיקה ומגביהה, בין מעלה למטה, והידיים חותרות החוצה, פשוטות לחלל, אוספות אותו פנימה,  והכל נע על מסילות של מעלה מטה, החוצה ופנימה.

יש קטעים של אוניסונו בהן הקבוצה מנתרת מצד לצד לאורך זמן. זה ניתור יומיומי, הגוף רפוי, ואליו מתווספת תנועת אגן, כאילו בתוכו מצוי חומר קשיח המקיש  על דפנות הצדדים בקצב אחיד. וזה נמשך, נמשך, מבקש להעצים את האנרגיה הפנימית, ואולי לחדד את האמירה שלה, כדי שתתפוצץ, ותתפזר במרחב הבמה, לקולות אישים, או לאמירות קבוצתיות קטנות, מעובדות לפרטי פרטים.

"המקום" שופע בקטעים נפלאים, כמו, הרקדנית עדן בן שימול המהלכת על סולם שמתהווה תוך כדי ההתקדמות שלה, והקטע נפלא שבו הרקדנית שון אולס תלויה על מוט, נעה עליו באיטיות זורמת שמעניקה לה איכות מעל-ליומיות, של אחרות סופר מעודנת. כששון נופלת מהמוט, מסתחררת בחלל, היא נותנת דרור להתפרצות הפנימית של דחיסות האנרגיה, כדי שתשתרר, ושוב היא חוזרת למוט.

הרקדנים מופלאים, הם חלק בלתי נפרד מהקסם המתווה. ועיני צדה את הרקדניות שון אולס, עדן בן שימול, שני ליכט, והרקדנים מיכה  איימוס, איתי פרי ואתיאו סאמזוורט,  במהלך השנים ורטהיים אספה צוות אמנים שביחד מזינים את העבודה לכדי אמנות. אותו ביחד יוצר את השלם. ענפי העץ הכרותים הצנועים שעיצב זוהר שואף, התלבושות של ששון, בגזרת ברדס שאינו מהודק לגוף,  לא מבקש להחניף. הגיזרה מאפשרת מקום לאוויר לנוע בין העור לבד, וכל בגוונים של אדמה. וכפי שששון אוהב,  ניתן להפשיל את חלקן העליון של הברדס, ובעזרת קשירה להופכו לחצאיות. עיצוב התאורה של דני פישוף נעשתה עם רגישות לנואנסים של בהירות.

ומה יותר מזה אפשר לבקש?

להקת מחול ורטיגו- "מקום". מאת אורה ברפמן

 

העבודה החדשה 'מקום', נמצאת על רצף ארוך של עבודות שקשורות לאידאולוגיות סביבתיות וחברתיות שמיוצגים באופני מגוונים בפעילותה של להקת המחול העכשווית ורטיגו שזכתה להיכלל בין הלהקות הגדולות של שדה המחול הישראלי והיא מתוקצבת בהתאם.

מה הוא מהותו של 'מקום'. במילון של ורטיגו הוא לא חידה, אלא מפתח. מפתח לאופן חשיבתה של ורטהיים וכן, לאופן התנהלותה של הלהקה, לא כישות מבצעת בלבד אלא גם כקולקטיב – לאו דווקא במובן הפורמלי של המילה- אלא בהתנהלותם של כל הצוות התומך ומתפעל את כפר המחול לצד צוות הקריאטיב. הישג מרשים וייחודי.

לאור דרכם הארוכה והעקבית של בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל, יסדו את ורטיגו לפני שלושים שנה. בתחילת דרכם נדמה היה שהדחף היצירתי נבע מעדי שעל. בהמשך ורטהיים התרכזה בניהול אמנותי והעמקת ניסיונה הכוראוגרפי ושעל התמקד בקידומה הכלכלי והתדמיתי של הלהקה.

מזה שנים עבודותיה של ורטהיים עוסקות לא מעט בניסיון למצוא דרך לבטא את משיכתה  לעולם רוחני שאליו היא התקרבה. הדבר בא לביטוי באופי התנועה ובאמצעי במה שעשויים להדגיש את התהליך, במיוחד  במערכי תנועה טקסיים ובאמצעות מוסיקה מקורית של רן בגנו ועיצוב תלבושות של ששון קדם שאתם היא משתפת פעולה תקופה ארוכה.

בעבודתה החדשה " מקום", ניתן למצוא מרכיבים המכריזים על קרבה אינטימית לטבע, לסביבה, באמצעות עשרות ענפים חשופים המוערמים במספר פינות על הבמה. אשר ניתן לשייכם לאידאולוגיה אתית הטבועה בדי אן איי של הלהקה. אך האם הם חלק מהחלטה אמונית נטו, עמדה אסתטית, או לחלופין שימוש בחומרים שמשויכים אינהרנטיות לשפה הכוראוגרפית של הלהקה.

את זה ניתן יהיה לבחון בהמשך הצפייה ב'מקום', באופן שבו השתלבו הענפים החשופים ולצדם מקלות שעובדו בנגריה ולרלוונטיות שלהם לעבודה הכוראוגרפית.

אותם ענפים כרותים ומקלות העץ בשלל מידות היו מרכיב חוזר ונשנה לאורך העבודה. לאור השימוש המגוון במוטות, והניסיון לנצל אותם ולאפשר לרקדנים באמצעותם, להעשיר את מסגרת פעילותם באופנים ייחודיים בשל כך, מותר לסווג את השימוש כחלק מעולם אסתטיקת חפצים שהיה נפוץ לפני עשורים רבים, ודי נמוג לאחר שמוצה.

*

האור עולה על להקת רקדנים הלבושים בתלבושות זהות בגזרת שמלות מכנסיים בגווני חום שמהדהדים לצבעי האדמה, בגזרת אוברסייז פשוטה לכאורה, אך מטעה, הממסגרת את הרקדנים במלבן של בד כותנה  המרוחק מקווי מתאר הגוף.

זו בחירה שאינה מובנת מאליה, בעידן מרכזיות המחול המיינסטרימי העכשווי. מצד אחד, זה ויתור על תלבושות המדמות בגדי יום-יום לטובת בחירה בצניעות מתוחכמת במקומם.  מצד שני, זו דחייה של חישוף גוף מלא, חלקי, או מדמה חישוף, שמזוהה עם יצירה הנוטה לאתגר קונוונציות שמרניות במחול , ומצד ג', דוחה מכל וכל התייפייפות שבאה לקבל תשומת לב המכוונת ישירות אל גופו המושקע, ובעצם, כלי העבודה של המבצע הספציפי.

לפחות בשלב זה, דמותם של הרקדנים המרבים לדלג ולהניף זרועותיהם מעלה בליווי מחוות זרועות, אצבעות וכפות ידיים, מזכירות לפתע את סגנון הריקוד "הוורטיקלי" -כפי שכינתה אותו שרה לוי תנאי- ויוחס לגברי העדה התימנית. תנועת השמלות הזכירה את אותן הגלביות בעבודות רבות של 'ענבל' ההיסטורית. כידוע, את החומרים לעבודותיה שאבה שרה לוי תנאי מתרבות היהודית-תימנית. חלקן נחשב לאוצר תרבות לאומי.

האסוציאציה המפתיעה המקשרת בין ורטיגו של 2022 ו'ענבל' של המחצית השנייה של המאה העשרים, עוד התחזק בהמשך, משום שתנאי השתמשה לא אחת במקלות כאביזר מרכזי בכמה מעבודותיה  ובהם 'עלי באר' ואחרות. והנה רקדני ורטיגו גילו מחדש עניין בבדיקת אפשרויות להשתמש באופן יצירתי במוטיב חוזר של מקלות וענפים ומצאו את עצמם מפעילים זה את זה באמצעות מוטות העץ המשמשים כאלונקה, או באופן המוכר לנו מציורים בנושאים תנ"כיים ובהם נשיאת אשכול הענבים על גבי מוט הנשען על כתפי המרגלים. מוטיב זה נמצא גם במחול 'שיר השירים' בביצוע להקת ענבל המקורית. הכוראוגרפיה של שרה לוי תנאי בליווי קולי של שרה המקריינת פסוקים תנ"כיים בחושנית. בעבודה זו הייתה מי שהביעה בגופה את תכני השיר הארוטיים כשהיא נישאת על מוטות הנשענים על כתפי הרקדנים.

הרפרנס במודע או שלא לעבודותיה של שרה לוי תנאי הוא מתבקש ואותנטי.

באחת התמונות הזכורות מהערב, משעינים שני רקדנים חזקים מוט עץ ארוך וכנראה גם כבד על כתפיהם ועליו התלפפה והיטלטלה הרקדנית שון אולס, הרקדנית החזקה והמרשימה ביותר בלהקה כיום, ובוודאי הכשירה ביותר פיסית לסוג כזה של 'אקרובטיקה'. מבחינה כוראוגרפית, זה היה 'קטע' להטוטי חביב למדי אך בלתי נחוץ בשום מובן לכוראוגרפיה עצמה. לא בהעמקתה ולא בריבודה. שיאו של הקטע היה בסופו המשעשע, כאשר שני הרקדנים הגבוהים פרשו והשאירו אותה להחזיק לבדה ללא תמיכה את גליל העץ הכבד בידיים פשוטות אל על,.

נושא אחר משך תשומת לב יותר ויותר, ככל שהערב המשיך. מדובר בבחירה כוראוגרפית תכופה יחסית של פרקי מחול שמבוצעים באוניסון, כלומר באחידות קפדנית. הבעיה בעבודה אוניסונית, שהיא בהגדרה עבודה ממושטרת. היא ממושטרת במקצביה הברורים והיא נוטה לכבוש את לב הצופים בפשטות הצורנית הרפטטיבית שהקהל אוהב לאהוב. על הבמה וגם בחייו, כפרט למשל, בבילוי במועדונים.

היא מאששת נטיות התמכרות לשבטיות, לאוטוריטה, לדעה שלטת של שלטון ושל המון. דווקא היום, כאשר במציאות אנחנו נזקקים נואשות לאוכלוסיה שחשיבתה ביקורתית ועצמאית.  החיים הם לא מצעד האחד במאי מפעם.

אין דרך להכחיש את עצמתו של האוניסון שמהדהד בקצב הלב, והוא בנוי לא אחת על מקצבים שהולכים ונעשים יותר אינטנסיביים. זו לב לבה של החוויה האקסטטית הגורמת לעוף לגבהים עד כדי עילפון בתרבויות שבטיות של פעם ושל היום.  כאן, אפשר היה לשמוע את אנחות העונג בתגובת הקהל.

אין באמור לעיל, לרמוז שהשימוש באוניסון השתלט על 'מקום', אלא רק לומר שזה כמו תבלין חרפרף. כפתרון כוראוגרפי עדיף להשתמש בו במשורה, משום שהוא פתרון קל מדי ופחות מאתגר מקומפוזיציות מורכבות. ראה ריקודי עם בימתיים נוסח 'לורד אוף דה דאנס', כדי לסבר את האוזן.

עם זאת, בעבודה הנוכחית של ורטיגו- 'מקום'- בלטו הניקיון והבהירות של מרכיבי הקומפוזיציות בחלל הבמה וכן שליטה מצוינת בתפיסת הזמן של רצפי היחידות הכוראוגרפיות. יש עודפות בשימוש חוזר של משפטי תנועה  ובמפרטי ג'סטות על שלל הווריאנטים שלהם.

מעניין לראות שלמרות שנשתמרו משפטי תנועה מוכרים, ישנו עושר ומגוון חדש בסל החומרים המחוליים שבאים לביטוי בעבודה הזאת, וכן מורגשת רעננות ומרווח חופש יחסי מעת לעת ביכולת הביטוי האישית של הרקדנים. וכתמיד- יש במה יפה.

שיאו של המחול התחוללה כאשר ההתרחשות על הבמה הצליחה לחדור למקום יותר עמוק. מדובר בדואט-, לא קצרצר- שביצעו שון אליס ותיאו סאמזוורט, זוג רקדנים- רקדנים. מאחר ולריקוד הזה נכנסו מרכיבים שאינם אופייניים ללהקה, לא מבחינת תפיסתם האידאולוגית והאמנותית, כולל הנפות מסחררות מרהיבות, מותר להניח שיש כאן תוצר של עבודה משותפת בעלת חותם התואם רק את יכולותיהם הפיסיות של שון המעודנת בה במידה שהיא חזקה, ותיאו, רקדן מאד מדויק, שלא ניתן היה לצפות מראש את כוחו וניסיונו. השניים העניקו חוויה באמצעות השילוב המרתק של שליטתם הגופנית הטכנית לצד יכולות הבעה כנים, שבאו ממקום של חיבור עמוק.

למותר לציין, שמאוחר יותר, גם מרבית הרקדנים קיבלו הזדמנות לחוות חלקים מאותו דואט, כאשר כמה זוגות רקדו במקביל וריאציות מקוצרות של הדואט המלא. הרעיון היה נכון- ליצור הזדמנות מאתגרת לשוויון- גם אם ההזדמנות של כמה מהרקדנים לא הגיעה למימוש מלוא הפוטנציאל.  .

מי שהסתקרן וביקש לדעת איך הסתיים פרויקט עמודי וענפי העץ ושנדמה אותו להופעת האקדח בתחילת המחזה? נאמר- מהפך וסלטה מטפורית לאחור. תוך כדי התרחשות מחולית, כמה רקדנים מקימים גשר במו ידיהם מבולי העץ. הגשר, שאמור אולי לסמל סיכוי לגישור בין כל שבטי ישראל  שעליו עדיין חולם הרצוג, נשיאנו. חיבור שכנראה כבר לא יקרה אחרי שקמנו הבוקר למציאות של פוסט-כינון ממשלת תשקורת חדשה.  הגשר, קטן מכדי לעבור תחתיו בנוחות ומסוכן לטפס על שלביו, חייבת להיות כאן אמירה אמיצה. אבל מהי? הרי זה גוף זר על במה שהייתה אמורה לבטא את כוונותיה במחול, לא בבניה שלא נבעה מצורך ואין בו תרומה רלוונטית  ל'מקום' של ורטיגו. 'מקום' שהיה מוטב לו בלעדיו.

עם זאת, הצליחה הלהקה להרים את המורל לסיום, בצעידה נמרצת, קצבית ומחויכת שתוזמנה היטב וזכתה לתשואותיו של קהל נלהב.

צילום: אלדד דבי

Letter from Israel

"תנועת החומר והרוח". מאת שני תמרי מתן

באמצעות במה, גוף ובולי עץ נוצרת תנועת ה"מקום", יצירתה החדשה של נועה ורטהיים ללהקת המחול "ורטיגו"  בין אוויר לקרקע, בין יש לאין, מחוללים הרקדנים ומשרים רוגע בווירטואוזיות בלתי מאומצת

מתוך "מקום". תקשורת עדינה וזהירה בין המשתתפים צילום: אלעד דבי

יצירתה החדשה של נועה ורטהיים, "מקום", עוסקת ב"צלם" וב"תבנית", ומדמה את הגוף למבנה שמחזיק את "התוכן, הרגש, הנשמה וכל המערכת הפנימית", כך לדבריה. על רקע העובדה שלהקת ורטיגו חרטה על דגלה תפיסה אקולוגית ורוחנית, מת בקש שהבמה תפנה מקום גם היא למשאב טבעי, והחומר שנבחר ביצירה הזו הוא – עץ.

משמעות המילה "מקום" רחבה ומ כילה את הגשמי ואת הרוחני גם יחד, את הטריטוריה והמרחב הפיזיים וגם את האלוהות. בעוד בולי העץ )בעיצו בו המוקפד של האמן זוהר שואף( גדו מים וחשופים כחומר גלם בלתי מעובד – גופי הרקדניות והרקדנים מעובדים לעילא ולעילא, והידע שנצבר בהם מו רכב מאימונים טיפוסיים הנדרשים על פי רוב מרקדנים בלהקה.

בדומה לבלרינה שתנועתה שמימית ושואפת מעלה, גופה שרירי ורק באמצעות חוסנה הרב היא מסוגלת להציג שבריריות – כך גם הרקדנים של ורטי גו: מחוללים בעוז, אך משרים תחושת רכות ועדינות, מעין רפרוף נוגע לא נוגע. תור הזהב של הבלט חלף לפני לא מעט שנים, אך הכמיהה לווירטואוזיות לכאורה בלתי מאומצת נותרה בעינה.

באחד מרגעי השיא ביצירה אוחזים בחוזקה שני רקדנים בול עץ ארוך, ובמרכזו נתלית רקדנית. במשך דקות היא מונפת, מתפתלת, מכוונת, מתקדמת, תנועתה מהפנטת, ונדמה שכוח המשיכה לא חל עליה. כשהם עוזבים היא נותרת לבדה, מחזיקה מקל ארוך מעל לראשה, והיעדר הגוף שלהם נוכח כרוח רפאים. היא מאפשרת למקל לצנוח לאיטו, רך כמו נוצה, וממשיכה בריטואל של הרמת הידיים וצניחתן גם בלעדיו. רקדנים ממלאים את הבמה בתנועה סוחפת, אך המבט נותר עליה ומתקשה לעזוב.

המשחק בין היש לאין מופיע במשך כל היצירה ומאפיין משחקיות בין ניגודים – חושך ואור, שלם וחסר, שקט ורעש, ריבוי ומיעוט. הדיכוטומיה נטווית כמו אריג – ברכות וללא תפרים גסים. בולי העץ הופכים לשביל רחב, והמקום משתנה כמעט מבלי משים, זוגות חולפים בתוכו בעודם דוחפים ונדחפים, נשענים ומחפשים נחמה אחד בגוף השנייה. כך ה"מקום" הופך לשביל, אך יכול להפוך באמצעות בולי העץ גם למיטה, למדורה פוטנציאלית או לגשר – כיד הדמיון החופשית של הצופים.

"מקום", גם ברגעיה האינטנסיביים והאנרגטיים, מציעה אפשרות להניח את הגוף ברכות ומותירה את האלימות מחוץ לכותלי הבמה. היצירה מקבלת אחריות, מכבדת את המרחב הבימתי ומקיימת תקשורת עדינה וזהירה בין המשתתפים. המוזיקאי רן בגנו, שעובד בצמוד ללהקה ומזוהה עם יצירותיה, מתאר צוות שמייצר שפה פנימית: "לא צריך להגיד הרבה כדי להבין אחד את השני". לדבריו, התהליך מלווה תמיד באי ודאות, במתח ובניסיונות מדודים, בדומה ליצירת אריג משותף.

גם המעצב ששון קדם שותף ליצירה, והסרבלים בגוני אדמה שעוטים הרקדנים גדולים ורחבים מהם – בחירה מעניינת שמחמיצה גוף, אך מאפשרת להתבונן בתנועה כמכלול, כמקום שנפער בין הכסות לבין העולם.

פסטיבל מחול בכפר 2022

SAVE THE DATE

12-14.10.22

בורטיגו כפר אמנות האקולוגי

קיבוץ נתיב הל"ה

ורטיגו י-ם מארחת: סבב ב' מאת עידו ברק ושרון כהן

מופע מחול וג'אם

יום חמישי ה-21.7.22 | 19:00

סטודיו ורטיגו ירושלים

לפרטים נוספים ולקניית כרטיסים לחצו כאן

"חופש תנועה: להקת ורטיגו חוגגת 30." מאת מאיה כהן

טלי ורטהיים אגרניוניק וחי כהן בריקוד. הוא מתנייד בכיסא גלגלים | צילום: אלעד דבי

 

כפר אמנות אקולוגי, עשייה חברתית משלהבת ושילוב של רקדנים עם מוגבלויות פיזיות לצד רקדנים מקצועיים • להקת ורטיגו, מהמובילות במחול העכשווי בארץ ובעולם, חוגגת שלושה עשורים של אג'נדה על הבמות

כבר 30 שנה רוקדים נעה ורטהיים ועדי שעל את חייהם יחד, על הבמה וכבני זוג. שלושה עשורים של דרך משותפת שהביאה לעולם את "ורטיגו", להקת המחול שזכתה בפרסים יוקרתיים בארץ ובחו"ל, ייצגה את ישראל בפסטיבלים בינלאומיים נחשבים – וקיבעה את מעמדה כהרכב עכשווי ובעל אג'נדה.

ורטהיים ושעל התוודעו בלהקת תמר, והאהבה ביניהם נמשכה לבמה, כשהצמד יצר דואט בשם "ורטיגו". השאר חקוק בהיסטוריה. "עדי הוביל את המהלך הנחוש ואני זרמתי איתו", מודה ורטהיים. "אני מודה שלי לא היו הוויז'ן וההבנה שהכל יתפתח ללהקה בסדר גודל כזה, כמו שהיו לעדי".

את חגיגות יום ההולדת תציין הלהקה בשלושה ימי אירועים במרכז סוזן דלל (17-15 ביוני), שיוקדשו לערכים המובילים את חזונה: סביבה – עם המופע המיתולוגי "לידת הפניקס", שיתקיים תחת כיפת השמיים עם רקדנים ותיקים לצד רקדנים צעירים של הלהקה; אמנות – עם המופע "פרדס", יצירתה של ורטהיים, לצד מפגש אמן איתה; וחברה – במופע "כוח האיזון", שמשלב עבודה של רקדנים מקצועיים עם רקדנים בעלי מוגבלויות פיזיות.

ורטהיים (56), הכוח האמנותי המניע מאחורי ורטיגו, הקימה עם שעל את "ורטיגו כפר האמנות האקולוגי", בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה, שמציע מקום מפגש בין אמנות לסביבה. היא גם האחראית לפרויקט "כוח האיזון".

מייסדת ורטיגו, נעה ורטהיים. "ביחד כמו שבט", צילום: אלדד רפאל

 

"לפני 20 שנה אמי נפטרה, ונותרנו ארבע אחיות. עדי, שכבר אז היה המנכ"ל של ורטיגו, אמר לנו 'אתן כמו שבט שהוא משהו שלם'. ההערה הזאת זרעה אצלי את ההבנה שלחיות יחד בשיתופיות, כמו שבט, זה הדבר הנכון לעשות – ופשוט התחלנו ליישם את זה גם בלהקה.

"לא לגמרי ידענו איך זה ייראה, אבל ידענו שאנחנו רוצים להיטיב עם העולם בעשייה החברתית והאקולוגית שלנו, ולכן הקמנו לפני 15 שנים את כפר האמנות. זה נבנה לאט־לאט, ועכשיו אני כבר יכולה לשבת ולהגיד שעשינו משהו גדול יותר ממה שיכולנו לדמיין.

"יש לנו סלוגן: ART.HUMAN.NATURE, והרעיון הוא להיטיב עם כל הסעיפים האלה. אנחנו גרים על כדור הארץ, והטבע מהווה השראה גם ביצירות שלנו. אנחנו אורחים כאן לרגע, ומתבלבלים לחשוב שאנחנו בעלי הכדור הזה. לי חשוב להיות צנועה ולשאול שאלות דרך אמנות ותנועה, בלי מילים. לתקשר באמצעות שפת המחול".

את "ורטיגו כוח האיזון", שמפגיש אנשים עם – ובלי – מוגבלות, ומקיים תוכניות וסדנאות שנתיות לצד הופעות בארץ ובעולם, הקימו ורטהיים ושעל בשנת 2000. הפרויקט מנוהל על ידי חי כהן וטלי ורטהיים אגרניוניק (50), אחותה של נעה.

"במופע ישבתי ובכיתי"

ב־2008 עבר מרכז הפעילות של "ורטיגו כוח האיזון" לכפר האמנות האקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה, שאליו מגיעות קבוצות משולבות לעבודת מחול משותפת, לצד יצירה באדמה והעשרה בתחום האקולוגי.

"אחרי שעדי ואני ייסדנו את ורטיגו, קיבלנו פרס מטעם הקונסוליה הבריטית ונסענו לכמה שבועות של השתלמות בלונדון. לקחו אותנו שם למופעים, ואחד מהם היה של 'קנג'וקו דאנס קומפני', שניהל אדם בנג'מין – מופע של אנשים עם גיוון תנועתי, כלומר אנשים עם מוגבלויות.

"במופע ההוא ישבתי ובכיתי. זה המם אותי שמגבלה מביאה למקום שמזכך את התקשורת בין אנשים. בסוף המופע ניגשנו להודות ליוצר ולרקדנים והצעתי לאדם, שלא ביקר קודם בישראל, להגיע אלינו ולעשות עבודה עם ורטיגו. כעבור כמה שנים הוא עזב את הלהקה שלו והסכים להזמנה שלי להעביר בארץ סדנאות.

"טלי אחותי התנדבה אז לרקוד עם אנשים עם מגבלות בכל מיני מקומות, ובסוף הסדנה היא אמרה לי – 'מצאתי'. כלומר, היא הבינה שזה הדבר שלה. עם 'כוח האיזון', בכוריאוגרפיה של אדם בנג'מין, רצנו ארבע שנים בארץ ובחו"ל, והשילוב של רקדני הלהקה עם רקדנים עם מוגבלויות הפך לענף מרכזי גדול ומשמעותי בוורטיגו, כבר 20 שנה – עד היום".

טלי: "אני רוקדת מגיל 9, ותמיד הרגשתי שהגוף הוא הכלי, ושמגע ותנועה הם הביטוי שלו. מהסדנה הראשונה שעליה דיברה נעה יצאתי עם דמעות בעיניים. הפרויקט משלב אלתור, מגע ותקשורת בלתי אמצעית, מתמקד ביש ובקיים – שמתוכו אנחנו מתמידים להתחדש. היכולת לנבוע בכל יום מחדש מרתקת בעינינו. אנחנו לא חושבים מה אין ומה אי אפשר לעשות – אלא נובעים מתוך הקיים וחוקרים".

ובכל זאת, המגבלה קיימת אצל אנשים עם מוגבלות, והיא מגלמת מעצמה את ה"אין".

"אנחנו מסתכלים על המגבלה, אבל לא נובעים ממנה. יחד עם חי כהן, השותף שלי, שבעצמו יושב בכיסא גלגלים, אנחנו עוסקים בניהול וביצירה. ה'אין' היה להגיד 'איזה באסה שחי לא יכול לעמוד ולעשות איתי פירואט', אבל זה מיותר, כי זה רק מגדיל את הפער – ואין מה לעשות עם ה'אין' הזה. מתוך הקיים ומתוך ה'יש' אנחנו מוצאים פוטנציאל של דרכים לנוע וליצור ולהיות סופר־קריאטיביים, פי אלף מאשר אילו חי היה עומד על שתי רגליים.

"כשבא בחור קטוע רגליים, או מישהי שאין לה יכולת להזיז את הידיים, אנחנו שואלים מה כן יש. ויש מרחב, יש טיימינג, יש רגש, יש עולם שלם שאפשר לעבוד איתו, יש מבט עיניים, אביזרים ועזרים שיכולים לייצר קומפוזיציה ומתח על הבמה. זה דבר שייחודי ללהקה שלנו. תוך כדי האמנות אנחנו מאפשרים לקהל לראות אנשים עם גיוון פיזי של קאסט, שרוקד ומתנהל כמו חיים שלמים על הבמה".

מהן התגובות האופייניות שאתם מקבלים לזה מהקהל?

"תגובה של וואו. בהתחלה רואים אנשים עם יכולות פיזיות שונות, נכויות, אבל אט־אט, תוך כדי המופע, הדבר הזה מתמוסס. לא כי אנחנו רוצים להעלים את זה, אלא כי המגבלה הייחודית הפכה לעוד נתון – לא יותר ולא פחות.

"יש לנו קאסט מגוון בגילים 40-30 עם גיוון פיזי. אנשים עם קביים, אנשים בכיסאות גלגלים, יש גם קטוע שתי רגליים. לצערי, הרוב הם בלי רקע במחול, כי אין הרבה מסגרות שחונכות רקדנים מבחינה מקצועית. אני חונכת אותם, ואחר כך, אם הם רוצים להמשיך ללהקה או להרכב אחר – הם נחשבים לרקדנים מקצועיים".

מאיפה מגיעים הרקדנים עם המוגבלויות?

"רוב הרקדנים שמגיעים קיבלו את ההכשרה שלהם בבית הספר שלנו, בהרכבים מתחלפים. המופע שנציג בחגיגת ה־30 הוא כיווץ של המופע שאיתו אנחנו רצים בכל הארץ, "Shape On Us". התחלנו לעבוד עליו לפני הקורונה, כשהיה סגר מוחלט ונפגשנו בזום פעם בשבוע, לשמר את הקבוצה. במופע המצומצם ישתתפו שישה רקדנים, ובמלא משתתפים תשעה".

בלהקה יש גם אקט ריפויי לרקדנים עם המוגבלויות, לצד האלמנט האמנותי?

"אני פחות אוהבת את המילה 'ריפוי', כי יש לה קונוטציה של משהו לא בסדר שאנחנו מתקנים. אם יש ריפוי, זה בוודאי גם לנו, כמנחים. מדובר במפגש בלתי אמצעי שמשתף את הנשמה והתודעה עם הגוף הפיזי, ומתקשר את זה עם יותר מאדם אחד. זה הדבר הכי נשגב מבחינתי בהורדת הרוח לחומר".

לרקוד עם דלקת מפרקים

אמיר אישהר ומיטל אהרוני. "במסע לגלות את השפה התנועתית המאוד עשירה", צילום: רן יחזקאל

אמיר אישהר (53) ומיטל אהרוני (48) הם שניים מהרקדנים ב"כוח האיזון". אישהר מגיע בעצמו מעולם השואוביז, אחרי שלמד משחק בניסן נתיב וחי את הבמה לפני שנאלצו לכרות את שתי רגליו עקב מחלה שהשפיעה על זרימת הדם בהן.

"לפני כעשר שנים התחילו שיתופי פעולה קטנים ביני לבין חי וטלי", הוא משחזר. "ב־2017 נרשמתי למחזור הראשון של מסלול הכשרת המורים שלהם לקונטקט ולאימפרוביזציה. הקשר בינינו העמיק מאוד, מקצועית וחברתית, עד שהפכנו לסוג של משפחה".

המחלה תקפה את אישהר זמן קצר אחרי שהשתחרר משירותו הצבאי, וכבר בלימודי המשחק התקשה ללכת ולעמוד. בתחילת העשור הרביעי לחייו הסתבכה המחלה, עד שחייבה את קטיעת שתי רגליו מעל הברך, בהפרש חצי שנה זו מזו.

"בגלל שאני עם כיסא גלגלים כבר 20 שנה, מצאתי את עצמי הרבה פעמים חלק מהמערך התומך של האמנות, ולא על הבמה עצמה. יותר בתפקידים של מפיק, מנהל במה, מפעיל סאונד וכאלה. בשלב מסוים הבנתי שאני רוצה להופיע, ובדיוק בוורטיגו התחילו לעבוד על המופע. אז עשיתי אודישנים – והתקבלתי".

הריקוד על הבמה, עם כיסא הגלגלים, מרפא מבחינתך?

"כן ולא. אמנות היא באופן כללי תרפיה לנפש, ואם אמנים לא היו עושים אמנות – הם היו מתחרפנים. זה לא מקצוע יציב או קל שבוחרים בו באופן מושכל, אלא מקצוע שאתה הולך אליו כי אחרת תהיה אומלל. באופן כללי אני לא מתנהל בעולם עם 'אני מוגבל, והנה, הוכחתי לעצמי ולכם שככה וככה…'

"אני מודה שבתחילת הדרך שלי בכיסא הגלגלים היה קיים בי צורך לבדוק את הגבולות ולראות כמה אפשר לצאת מהלכאורה-מגבלה הזאת. אז עשיתי מופע סנפלינג על חומות העיר העתיקה, שהתעסק במגבלה ובשאלה מה אני מסוגל לעשות ומה לא, אבל זאת נקודה שמיציתי – וזזתי הלאה.

"מה שלא מיציתי זה מחול. תמיד אהבתי לרקוד, אבל אחרי הצבא, כשהתחילו אצלי הבעיות עם הרגליים, לא חשבתי שאוכל לרקוד שוב. התפיסה שלי היתה שאם אני לא יכול לזוז על הרגליים – אני לא יכול לרקוד. הקטיעות, מעבר לעובדה שהיו הלם והתמודדות, היו גם ברכה גדולה, כי גיליתי בעצם מחדש את הריקוד.

"מאז התגלית המחודשת אני נמצא כל הזמן במסע לגלות את השפה התנועתית המאוד עשירה שאפשר לעשות בכיסא גלגלים. איך לעבוד עם הכיסא כפרטנר. גיליתי גם שיש לי נכות 'לוקסוס', כי יש לי ברכיים מתפקדות – אז אני יכול לרדת בקלות מהכיסא ולעבוד על הרצפה. אני במחקר אינסופי, ומהבחינה הזאת המופע של ורטיגו מאוד מדבר אלי".

למיטל אהרוני, שמתגוררת בפתח תקווה, עולם הבמה היה זר לחלוטין, עד שהחליטה להעז ולהגשים חלום. "אני מכירה את טלי וחי 20 שנה, כי השתייכתי לקבוצה הראשונה בארץ של קונטקט ואימפרו משולב. כשהציעו לי לקחת חלק בלהקה, בהתחלה הסתייגתי כי אני פחות אדם של במה מבחינה תנועתית.

"אבל רציתי לאתגר את עצמי ולהרגיש מה זה, וברגע שעברתי את האודישנים מצאתי את עצמי בלהקה. אני באה מעולם החינוך הבלתי פורמלי, מעבירה הרצאות ועוסקת בהנחיית קבוצות, וכרגע גם מספרת את הסיפור האישי שלי בבתי ספר.

"יש לי דלקת מפרקים שגרונית (JIA) מילדות. הפסקתי ללכת בגיל 4, ונוצרה החמרה בשלד. הפגיעה אצלי היא במפרקים בכל הגוף, שלא נפתחים עד הסוף. אני יושבת בכיסא גלגלים מגיל 8, אחרי שניסו עלי כל מיני טיפולים ותרופות. מאז אני עם כאבים כרוניים ופגיעה קשה במפרקים ומתנהלת בכיסא גלגלים ממונע".

היתה לך משיכה קודמת לעולם הריקוד?

"לא התעניינתי אף פעם בריקוד, יותר בציור וכתיבה, אבל כן הייתי סקרנית לגבי הגוף שלי. במשך שנים, בגיל ההתבגרות, ביליתי בחדר מול המראה ורקדתי לצלילי מוזיקה קצבית מהרדיו. אהבתי לבחון את הגוף שלי בתנועה, לבדוק איך אני יכולה לפרוץ את הגבול של עצמי. המוזיקה תמיד היתה חלק מחיי. בקונטקט אימפרוביזציה הייתי נבוכה בהתחלה – אבל התמודדתי וצמחתי מזה".

יש בהשתתפות שלך גם אקט תרפויטי כלשהו?

"בכנות, פחות. לא הייתי זקוקה להוכחה העצמית הזאת, אבל היה לי חשוב שיהיה במופע משהו שיהדהד ויכה גלים מבחינה חברתית, בנראות על במה. שזה ייראה נורמלי שבלהקה יש מגוון רקדנים. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש. תהליך העבודה עצמו הפחיד אותי, היו לי אתגרים פיזיים ורגשיים כי העבודה על הריקוד תובענית מאוד. היא באה עם המון לחץ כי מדובר במופע מקצועי, לא סתם להראות ש'יש נכים על הבמה'. זה נהדר ומאתגר" .

 

"חוגגים 30 לורטיגו בסוזן דלל." מאת אירית מטיאס

במרכז המחול התל אביבי ציינו שלושה עשורים ללהקת ורטיגו הוותיקה, עם שורה של מופעים במשך שלושה ימים
אירית מטיאס | 23.06.2022

מרכז סוזן דלל בתל אביב על אולמותיו חגג במשך שלושה ימים את רוחה, דרכה ויצירתה של להקת ורטיגו עם שורה של מופעים, ואיפשר לנוכחים חוויה מרוכזת של כל מה שמייצג אותה: אמנות, חברה וסביבה.

30 שנה עברו מאז נוסדה בירושלים להקת המחול "ורטיגו" על ידי נעה ורטהיים ועדי שעל במפגש בין רקדנית לרקדן, הזוג הכי בולט במחול הישראלי. ורטיגו היא לא רק להקה- היא דרך חיים המתבטאת בלהקת מחול שהקימה בקיבוץ נתיב הל"ה כפר אקולוגי, בתוך מה שהיה בעבר לולי תרנגולות והתפתח לכפר אמנות המייצג את האידיאולוגיה של נעה ועדי שילבו של אמנות, חברה וסביבה.

נעה ורטהיים, עדי שעל ושרה סלע. צילום: אביב חופי

נעה ורטהיים, עדי שעל ושרה סלע. צילום: אביב חופי

בקבלת הפנים שחתמה את חגיגות יום ההולדת של להקת ורטיגו במרכז סוזן דלל נצפו בין השאר: ורדה סאמט – יו"ר אגודת הידידים של ורטיגו וחיים סאמט; מיכאל פישר- יו"ר ההנהלה הציבורית של ורטיגו, איש העסקים ניר צוק; שרה סלע, אברהם ביגר, עליזה ואריאל יפו, ליאורה ורוני ברטור , פרופסור דניאל זייפמן וז'ואל , רונית ואלישע רובין (אדריכלי מרכז סוזן דלל ), המנצח רועי אופנהיים ואחד מייסדיה ומנהלי המוסיקליים של תזמורת המהפכה ועוד.

עדי שעל ומיכאל פישר. צילום: אביב חופי

עדי שעל ומיכאל פישר. צילום: אביב חופי

"כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות". מאת אחינועם סלע

מאחורי להקת המחול ורטיגו עומדת תפיסת עולם הכוללת ערכים של סביבה, אמנות ועשייה חברתית. בשבוע הבא הם יציינו 30 שנה להיווסדה של הלהקה בהופעות, סדנאות וכיתות אמן במרכז סוזן דלל

30 שנה חלפו מאז שעדי שעל ונעה ורטהיים, זוג צעיר בתחילת דרכו, על הבמה ובחיים, יצרו יחד את הדואט "ורטיגו", בהשראת חוויותיו של עדי מקורס טיס. הם לא ידעו אז שאותה יצירה תהפוך לשמה של אחת מלהקות המחול המצליחות בארץ ושל כפר אקולוגי ראשון מסוגו בקיבוץ נתיב הל"ה ושהם עתידים להקים משפחה יחד.

"ורטיגו" כבר מזמן אינו רק השם של להקת המחול, אלא מדובר בתפיסת חיים שלמה שבאה לידי ביטוי בכפר שהקימו ארבעת המשפחות של האחיות ורטהיים בעמק האלה, כפר המושתת על אמנות, אקולוגיה, עשייה חברתית וחיים קהילתיים (כולל חגים שפתוחים לציבור הרחב). הערכים- אמנות, חברה וסביבה- הם גם אלו שיעמדו במרכז חגיגות השלושים להיווסדה של הלהקה שיתקיימו בין ה-15 ל-17 ביוני, ט"ז- י"ח סיון במרכז סוזן דלל. כל יום יוקדש לאחד הערכים: סביבה– עם המופע המיתולוגי "לידת פניקס" שיתקיים תחת כיפת השמיים עם רקדנים ותיקים וצעירים. אמנות– עם המופע המרהיב- "פרדס" שנוצר בתקופת הקורונה ועוסק בתנועה של התכנסות וכיול. המופע קיבל בין היתר את שמו בהשראת הסיפור התלמודי- "ארבעה נכנסו לפרדס". חברה– "כח האיזון", מופע עוצמתי שאי אפשר להישאר אדישים אליו, המשלב רקדנים עם מוגבלויות שונות, בניהולם של חי כהן וטלי ורטהיים אגריוניק. בנוסף למופע יתקיים פאנל בנושא- "נקודות מבט מגוונות על מחול ומוגבלות" וסדנה של מחול משולב.

בנוסף לאירועים אלו תערוכת הוידאו ארט המצליחה "ליבה" שהביאה מבקרים רבים למערת הפעמון בגן הלאומי בית גוברין בקיץ שעבר, חוזרת שוב השנה. התערוכה כוללת קטעי וידאו מהמופעים השונים של ורטיגו שמוקרנים אל תוך קירות האבן והפינות הנסתרות של המערה, כשהרוח והחומר מתמזגים יחד, כמו ביצירות עצמן.

מופעי המחול של ורטיגו שוזרים לתוכם מוטיבים ששואבים השראה מעולמות הרוח, לעתים קרובות גם מהעולם היהודי- הקבלי, בתוכו צמחו ארבעת האחיות ורטהיים שגדלו בנתניה בבית דתי לאומי. היצירות חוקרות את נקודות המפגש בין הגשמי לרוחני יחד עם קטבים נוספים שמתקיימים בזו זמנית במציאות בה אנו חיים ובנפש פנימה (משך וקיטוע, אי ודאות וידיעה, סדר ואי סדר וכן הלאה). פעמים רבות היצירות כוללות תנועות רפיטטיביות שמזכירות במידה רבה אלמנטים טקסיים.

דבר נוסף שמאפיין ומייחד את היצירות של ורטיגו הוא החיבור למחזוריות, לזמן ולטבע. נעה ורטהיים, הכוריאוגרפית של הלהקה, יחד עם אחותה רנה ורטהיים- חוקרות מושגים מעולם הטבע והמדע ומחפשות את האופן בו הם מהדהדים מהמקרו אל המיקרו. כל יצירה שלהן היא תוצאה של מחקר הכולל שאלות פילוסופיות, פיזיקליות, רוחניות ואסתטיות והאופן בו הן באות לידי ביטוי בתנועה שנובעת מהגוף ומהתודעה.

"תנועה סיבובית: להקת המחול ורטיגו חוגגת 30" מאת עמית סנדיק

בשבוע הבא תציין להקת המחול זוכת הפרסים 30 שנה להקמתה במרתון הופעות ואירועים במרכז סוזן דלל, בו תשתתף גם הרקדנית שון אולס, שחזרה לרקוד בלהקה אחרי פציעה קשה

30 שנה עברו מאז נוסדה בירושלים להקת המחול ״ורטיגו״ על ידי נעה ורטהיים ועדי שעל, שהיו אז בימי הזוגיות הראשונים שלהם – על הבמה ובהמשך גם בחיים. הכל התחיל עם דואט תמים של השניים שעל שמו גם נקרא שם הלהקה – ״ורטיגו״. מאז שהוקמה, זכתה הלהקה בפרסים יוקרתיים בארץ ובחו״ל ולהכרה בקרב אנשי מקצוע והקהל הרחב. הלהקה הוזמנה לייצג את ישראל בפסטיבלים חשובים בעולם, והפכה ללהקת מחול עכשווי בעלת מוניטין עולמי.

״בראשית היה המחול. הוא הלב הפועם. תחילתה של התנועה בגוף, בריקוד, וסופה שהיא נוגעת באדמה ובבני אדם, בעומק הלב״ אומרים ורטהיים ושעל. ״מתוך כל שלימדה אותנו התשוקה לתנועה, בחרנו בוורטיגו כדי לחולל שינוי. קודם בעצמנו ואחר כך גם בעולם שסובב אותנו. הטבענו בפעילות שלנו את תפיסת העולם שלנו, שמחברת בין הערכים שמובילים את החזון שלנו – אמנות, חברה וסביבה״.

פרדס. צילום: אלעד דבי

פרדס. צילום: אלעד דבי

מופע משולב עם רפרטואר כח האיזון. צילום: יואל לוי

מופע משולב עם רפרטואר כח האיזון. צילום: יואל לוי

בחודש הקרוב מציינת הלהקה את יום הולדתה ובמהלך שלושה ימים (15-17.6) ייעטף מרכז סוזן דלל ברוחה, דרכה ויצירתה של הלהקה, ויציע חוויה מרוכזת של כל מה שמייצג אותה, כך שכל יום יוקדש לאחד מערכי החזון של שלה. בנוסף יעלה המופע המיתולוגי ״לידת הפניקס״ שיתקיים תחת כיפת השמיים, עם רקדנים ותיקים לצד רקדנים צעירים של הלהקה. אחריו תתקיים מסיבת ריקודים ברחבת המרכז, מופעי ״בציר 34״ של רקדני סדנת המחול ורטיגו ירושלים, המופע ״פרדס״, שיעור בדרך עבודתה של ורטיגו, מפגש אמן עם ורטהיים, מופע משולב של הלהקה עם רקדנים ועוד.

מי אני בלי הריקוד

לצד ורטהיים שמובילה ומנהלת אמנותית את הלהקה רוקדת קבוצת רקדנים, חלקם רוקדים בה כבר שנים ומזוהים עם הלהקה. ביניהם גם שון אולס, שלא מכבר זכתה בפרס שר התרבות והספורט למחול אמנותי לשנת 2021. הפרס ניתן לה בקטגוריית ביצוע לרקדניות יחידות.

בנימוקי חברי ועדת השיפוט (דלית הרמתי – יו״ר, איציק גלילי, טליה פז) נאמר שאולס היא ״בעלת דיוק ועומק גדול בביצוע, ורסטילית ומוזיקלית וכן גם מהפנטת בנוכחות השקטה שלה. יש בה כוח, חוסן ואנרגיות שונות המתפרצות תוך כדי העבודה. אולס מחוברת ליצירה ובנוכחות שלה היא מייצרת רגש בלתי תלוי ומרומם״.

לקחתי את הגוף החדש שקיבלתי ולמדתי לעבוד איתו. גם מבחינה נפשית למדתי להתחשב במגבלות באמצעות חשיבה יצירתית ולמדתי לעשות מכל זה משהו טוב

אולס החלה את דרכה בוורטיגו כבר בשנת 2011, אז רקדה במשך ארבע שנים עד שחוותה פציעה קשה בעצם הבריח והכתף. ״אחרי שיחה משותפת עם הרופאים החלטתי על הפסקה ושיקום״, היא מספרת. ״זה נמשך שלוש שנים, בעיקר כי היה לי קשה לחזור לעשות עבודה בזוגות וקונטקט אימפרוביזציה. הפציעה היא אירוע מכונן ואולי הטוב ביותר שקרה בחיים ובקריירה שלי. היא עימתה אותי עם השאלה מי אני בלי הריקוד, שנראה תמיד כמו כל עולמי.

״זה היה שיעור טוב מבחינת התנועה שלי. לא חזרתי לרקוד כמו שרקדתי לפני. לקחתי את הגוף החדש שקיבלתי ולמדתי לעבוד איתו. גם מבחינה נפשית למדתי להתחשב במגבלות באמצעות חשיבה יצירתית ולמדתי לעשות מכל זה משהו טוב. כל הרופאים אמרו שאצטרך לחשוב על כיוון חדש, אז למדתי הדרכת פילאטיס מכשירים והייתי עסוקה בהדרכות ברחבי העולם״.

שון אולס. צילום: רם קציר

שון אולס. צילום: רם קציר

צילום: אליזבתה גירי

צילום: אליזבתה גירי

איך חזרת ללהקה למרות כל זה?

״שלוש שנים אחרי הפציעה, בזמן שהייתי במינכן, נועה פנתה אלי לטובת היצירה ׳רעש לבן׳. חזרתי למה שנראה אז כפרויקט זמני, ומאז אני כאן. מעבר ללהקה אני בשלבי סיום של תואר בחינוך ומחול בסמינר הקיבוצים, במסגרת מסלול מהיר בן שנתיים לרקדנים מלהקות מקצועיות.

״במסגרת הלהקה אני גם מנהלת את ׳רוקדים ורטיגו׳ – פרויקט חינוכי שבמסגרתו נחשפים תלמידי מגמות ומרכזי מחול לשפת המחול של הלהקה. אני מלמדת גם בלהקה עצמה ולאורך השנים השתתפתי בהרבה יצירות שנועה חיברה ביניהן ׳נול׳, שהיתה הראשונה ואחריה ב׳ורטיגו והיהלומים׳, ׳מנה׳, ׳לידת הפניקס׳, ׳רשימו׳, ׳רעש לבן׳, ׳לילה׳, ׳אחת אחת ואחת׳ ועוד. במסגרת חגיגות ה־30 אשתתף ביצירה ׳פרדס׳.

״כשהצטרפתי ללהקה רקדתי במספר יצירות שהיו קיימות בה עוד לפניי. בהמשך השתתפתי בשחזור של ׳רעש לבן׳ שהתווספה לה בין השאר המוסיקה של תזמורת המהפכה. נועה מאד אוהבת לעבוד וליצור עם האנשים שנמצאים מולה באותו הרגע. היא אוהבת לדבוק בכוריאוגרפיה המקורית, אבל בריקודים האינדיבידואליים היא מקבלת השראה מהאישיות ומהיכולות הפיזיות של הרקדן שעומד מולה באותו הזמן. כך שאם קיבלתי סולו של רקדנית שרקדה בגרסה קודמת – נועה מתאימה אותו אליי וליכולות הריקוד שלי. המטרה שלה היא תמיד להוציא את התוכן הטוב ביותר של התנועה ושלי כרקדנית. היא בשאיפה תמידית לשכלל את היצירות שלה. זה תהליך שמעולם לא מסתיים, הוא כל הזמן בהתפתחות״.

איך את רואה את ההתפתחות שלך מכאן?

״ההחלטה לחזור לורטיגו, למרות שלא חשבתי שתקרה, היא כנראה מההחלטות הטובות שקיבלתי. יחד עם זאת, הקורונה באה וטרפה את כל הקלפים ושינתה לכולנו ולי את סדרי העדיפויות. היא גרמה לי להבין שאני נמצאת וחיה את ההווה. היום אני מאמינה בלפתוח אופציות, ללמוד ולהתמקצע בתחומים רבים. חשוב לי להיות אדם טוב ורקדנית יותר טובה. אני מאחלת לעצמי לנצל כל רגע שלי. מה שהעתיד יביא – שיביא, ואני אנסה לעשות ממנו הכי טוב שאפשר״.