ורטיגו פסטיבל מחול

SAVE THE DATE

בין ה-27-31.12.20

במופע המחול הזה, המוגבלות הפיזית מתגלה כיתרון. מאת סלעית מבטח

הרקדנים המשתתפים ב-Shape On Us, המופע של “ורטיגו – כח האיזון” בפסטיבל ישראל, מצליחים לנתק ולערער את הקשר שבין נכות ואי-נורמליות. באמצעות כוריאוגרפיה שובת לב, המופע מכונן מחדש את החריג כמרהיב

סלעית מבטח
מופע המחול של “ורטיגו – כח האיזון” בפסטיבל ישראל, Shape On Us, המשלב רקדנים עם וללא מוגבלות פיזית – עשה לי בהתחלה קווץ’ בבטן. כאחות לאוטיסט תמיד הייתי רגישה לאופן בו מוצגים בעלי מוגבלויות. מצד אחד, יש בי כמיהה שלא יוצגו באופן סטריאוטיפי מדי, ומצד שני, בצורה שלא תטשטש את המוגבלות. הרי כולנו בעלי מוגבלות כזו או אחרת. זו החולשה שלנו וגם הייחוד שבנו, האנושיות שחפה משלמות.

מתוך המופע Shape On Us של ורטיגו - כוח האיזון

מתוך המופע Shape On Us
(צילום: יואל לוי)
ההתכחשות אל המוגבלות כמוה כהתכחשות לעצמנו, ולמרות זאת לא פעם אנחנו מתכחשים, ובדרך גם מכבסים ייצוג ומילים. פוקו אומר שהחרדה מפני האי-נורמליות שבכל אחד מאיתנו גורמת לנו כחברה “לכלוא” את האי-נורמליות במוסדות ובין כתלים בתוך נפשנו – כשהאחר הוא המוגבל, ולא אנחנו. דווקא היכולת להכיר באי-נורמליות הטמונה בכל אחד מאיתנו היא המאפשרת חיים אותנטיים יותר מלאים וגם חברה חומלת. כוח האיזון. מכאן התחברתי לאמירתו של הכוריאוגרף שרון פרידמן, שהוא עצמו בן לאם עם מוגבלות, על היצירה הזו כ”פרקטיקה המשלבת גופים אנושיים מגוונים”. לא עולם מפוצל של בעלי מוגבלויות ומי שאינם.
ביצירה של פרידמן אין ניסיון לטעון שכולנו שווים, תודה לאל. המוגבלות שלו היא מתעתעת. לעתים היא מופיעה במלוא הדרה, כיעורה, ניזקקותה ובדידותה – ולעתים היא נטמעת בין הגופים כאילו לא הייתה. בהקשר זה בלטה דמותו של רקדן קטוע רגליים, שעם עלייתו לבמה תהיתי: איך יוכל בכלל להפיק תנועה מגופו? במהרה הוא טרף את כל הקלפים, יחד עם שלושה רקדנים נוספים. כולם כרעו על הברכיים צמודים זה לזה, כשרגליהם נעלמו ונותרו רק פלגי גופיהם העליונים, שנעו בחוזק ובגמישות. קטיעת האיברים הקולקטיבית הזו, בעזרת הקומפוזיציה, הופיעה בעוד כמה הזדמנויות לאורך היצירה והפכה את החריג ליותר מנורמלי – למרהיב.

מתוך המופע Shape On Us של ורטיגו - כוח האיזון

המוגבלות הופכת ליתרון. מתוך המופע
(צילום: יואל לוי)
Shape On Us החזירה אותי אל היסודות של המחול כעיסוק במובן מאליו. אל הבמה נכנסים שני רקדנים, שניהם מתהלכים על קביים בתנועות גרוטסקיות מעוותות, ואני תוהה: מי מהם בעל המוגבלות ומי “רוקד” מוגבלות? לפתע גרירת הרגליים שהכתיבה מגבלה פיזית הופכת למחול בפני עצמו, מבלי צורך לרקוד אותו לכאורה, כי הרי מהו מחול מודרני אם לא לקיחת תנועה יומיומית, התקה שלה מההקשר היומיומי אל הבמה, וכדברי היוצר – עשייתה מודעת ומכוונת.
במובן הזה הרקדנים בעלי המוגבלות הפיזית רושמים יתרון על פני הרקדנים שאינם. כדי שרקדן יבצע נפילה, הוא צריך באופן אבסורדי להיות בשליטה – לכוון את הטחת הגוף אל הקרקע בצורה שתראה אותנטית, אך מבלי להיפגע. רקדן שאינו יכול להשתמש ברגליו נופל למעשה ללא שליטה, ולכן התנועה שלו היא האותנטית ביותר , לכאורה ריקוד מושלם. דווקא סד המגבלות הפיזיות מאפשר כאן טווח תנועה מסוג אחר, והמגבלה מתפתלת בין הרקדנים וכבר לא שייכת רק לצד אחד של המתרס.

מתוך המופע Shape On Us של ורטיגו - כוח האיזון

תנועה בין עצמאות לתלות. מתוך המופע
(צילום: יואל לוי)
אבל המחול של ורטיגו רחוק מלהיות רק תנועה בין מוגבלות לאי-מוגבלות. זו יצירה שמדברת על התנועה של כולנו בין עצמאות לתלות, הצורך להפוך אחרים לנזקקים כדי להרגיש טוב עם עצמנו, ההחפצה שאנחנו עושים לפעמים לאובייקט שאנחנו מכוננים כנזקק, היכולת שלנו להיות נתמכים והמגבלות האנושיות כבגד שאפשר להסיר וללבוש ולתעתע בעולם עם הסרה והנכחה של החולשות שלנו. Shape On Us אינה יצירה מתוחכמת. היא חפה מגימיקים (ואפשר היה ליפול לכאלה) ובטח לא מתייפייפת: הקומפוזיציות התנועתיות בה פשוטות באופן יחסי, התפאורה מתמצה בכמה כסאות רגילים וכסאות גלגלים וקביים – שהופכים לאביזרי מפתח במחול המתפתח, המוזיקה מונטונית בחלקים נרחבים והתלבושות נראות כאילו הן נשלפו משיעור בסטודיו. ולמרות כל זאת, מדובר ביצירה שובת לב.
בסופו של המופע נעים הרקדנים חשופי חלק עליון בחטיבה אחת, משרגים איברים זה בזו, כשמעל כולם מתנשא רקדן שהתהלך בתחילת המופע על קביים ונראה לרגע כמו אל מיתולוגי שהחליף את שתי רגליו החלשות באינספור רגליים היוצאות ממנו ונעות לכיוונים שונים, כמו שמלה של איברים. פנטזיה בהתגלמותה. בתוך חטיבת האיברים המתנועעת הזו יושבת רקדנית שהייתה ישובה רוב המופע על כיסא גלגלים, והייתה יכולה לנוע ממקום למקום רק כשהיא נישאת על כתפי רקדנים אחרים, עד שהפכה בעיניי כמעט לסמל של בדידות. לפתע היא המרכז, ותנועותיה המינוריות חזקות יותר מכל מחוות גוף וירטואזית.
אותה קבוצת רקדנים, שבתחילת המופע גרמה לי לשאול מישהו “בעל מוגבלות” ומי אינו כזה, ואיך הם ישתלבו יחד – הופכת לקראת סופו לאגודת אנשים עוצמתית שנעה בין הייחודיות של הפרט, לעוצמה של היחד. זה היה כל כך חזק עד שלאורך המופע שכחתי את המגבלה שלי עצמי – המסכה. זאת פעם ראשונה שישבתי במהלך מופע שלם, תחת מגבלות הקורונה, עם מסכה על הפנים. אבל מה שנתפס כמטרד בתחילת ההופעה נעלם יחד עם המחשבה על כך שאני צופה במופע מחול שמשלב בעלי מוגבלות פיזית. בעצם מה זה ריקוד אם לא אומנות של התעלות על מגבלות הגוף? והם התעלו, ועוד איך.

קסם מבעד לווישרים: לצפות במופע מחול בדרייב-אין. מאת סלעית מבטח

עם זגוגיות שמרחיקות בין הקהל להופעה, קושי להתמסר בחסות הפיתויים ברכב ודיסקוטק של וינקרים של צופים שצריכים לשירותים –”לידת הפניקס” של ורטיגו עבר לדרייב-אין והשאיר תחושה של קסם מוזר ומחשבות על טלוויזיה

הפעם האחרונה שהייתי בדרייב-אין קרתה בשלב שבו הזיכרונות רק מתחילים להירשם, ומה שאני זוכרת בעיקר זה טעם של פופקורן יבש, מעין טלפון באוזן והרגשה עילאית של קווין מ”שנות הקסם”. לפעמים כשמטלטלים לך סדרי עולם, כמו בזמן הקורונה או כשמחזירים אותך לאייטיז, הדברים שלקחת כמובנים מאליהם מקבלים פתאום סימני שאלה. האם להתלבש יפה ליציאה לדרייב-אין? איפור, עקבים? מי יראה אותי שם, הרואה ואינה נראית.
אז יצאתי בלי עקבים ובלי איפור להופעת מחול בדרייב-אין בירושלים, “לידת הפניקס” של להקת המחול ורטיגו. מופע שגם במקור הוצג תחת כיפת השמיים בתוך כיפה גאודזית, והתכתב עם קולות הטבע כחלק מהסאונד לתנועה. עכשיו הוא חוזר בפורמט קורונה – הרקדנים והכיפה נשארו בחוץ, בעוד שהקהל הוכנס לתוך המכוניות.
ירושלים היא עיר הקודש ואלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אז הנה כמה מהם: הדרייב-אין של ורטיגו לא סודר בשורות, אם כי במעגל רכבים שהקיף את הכיפה הגדולה שבתוכה נעים הרקדנים. מסתבר שצריך להיות אמן חניות כדי להסתדר בספוט שהוכן לרכב מראש במעגל. בכניסה ביקשו ממני לנקות את השמשה, כמה מביך. מאז ימי העבודה מהבית האוטו המתבוסס בחייה העלה שכבת אבק. ואז עלתה שאלת השאלות – מה קורה אם צריך לצאת לשירותים באמצע? הבהוב קטן בווינקרים, ויאספו אותך אל המחוז הנחשק. ההנחיה הזאת הפכה את הקהל גם לתאורן בהמשך המופע.

"ורטיגו" בדרייב אין

“ורטיגו” בדרייב-אין
(צילום: סלעית מבטח)
את הודעת הלכבות טלפונים החליפה כריזה לכיבוי אורות, ושנייה אחרי זה מייסד הלהקה עדי שעל ביקש שנצפור, או נפעיל וישרים במקום למחוא כפיים, כדי להראות שאנחנו באמת שם. משהו במגע בין הקהל לרקדנים הולך לאיבוד בדרייב-אין המלא באנשים ספונים במכוניותיהם. אז איך בכל זאת מתקרבים לחוויה? חלק מהצופים פשוט בחרו לצאת מהאוטו וצפו כשהם עומדים לצד הרכבים.
אני חשתי לרגעים ארוכים כמי שצופה בטלוויזיה. זכוכית מפרידה ביני לבין האובייקטים על הבמה ורק הרדיו, שנתבקשנו לכוון על תדר מסוים כדי לשמוע את המוזיקה, נכנס היטב לאוזניים כמו במערכת סראונד. הרקדנים נעים בתנועות ארוכות, בעוצמה מעגלית, באחידות ודייקנות, לבושים אדום עז – אבל כל זה נשאר רחוק, מנותק. כמה שניסיתי, תמיד נותרו בינינו זגוגיות. בימי טרום קורונה ישב הקהל מסביב לכיפה שבחוץ וחלק מקסם המופע נבע מחווית שותפות עם הרקדנים במרחב. הישיבה ברכבים במעגל מסביב יוצרת מעין מחסום, גבול חדש שלא היה. במידה רבה זו עוד חומה בעולם החומות ההולך ונבנה עלינו כרגע, ומעבר לחומה – קסם רחוק והזוי.

"ורטיגו" בדרייב-אין

“ורטיגו” בדרייב-אין
(צילום: יואל לוי)
מהצד השני יש משהו עטוף ומוגן בחוויה הזאת, כי כמו שאמר שלמה ארצי פעם – המכונית היא “בית בעולם של קוקה קולה”. ברגעי בריחה, כשהמחשבות נודדות מהבמה, אפשר להגניב הצצה לוואטסאפ, ד”ש קטן לפייסבוק ומתברר שהאוטו עמוס בפיתויים, שיכולים לפגום בחווית ההתמסרות למופע שקיימת באולם מנותק. אבל אז קופץ הסופר אגו הזה של ההופעות, זה שמחליף את הגברת עם המבט המאיים בכיסא שליד – ודורש להחזיר את העיניים לבמה, לכבות טלפונים, לא לאכול, להתנהג בהתאם. לפחות את הסופר אגו הקורונה עוד לא לקחה.
ברגעי הריחוף בתוך הבית שלי בעולם הקוקה קולה, לא יכולתי שלא לחשוב על הרלוונטיות של המופע הזה, “לידת הפניקס”, לימינו ההזויים. כמו “עוף החול”, גם אנחנו נדרשים בימים אלו, בהובלת כוחות הטבע, לקום מאפר אל תוך חיים בעולם מוכה קורונה. גל אחרי גל, סוגרים, פותחים ושוב סוגרים, קריסות כלכליות ורגשיות – אנחנו צריכים ליפול ולקום וחוזר חלילה ולחפש דרכים יצירתיות לברוא עולם קצת אחר שאפשר לחיות בו בזמן מגפה. להפסיק לשאול שאלות כמו כן לפתוח או לא לפתוח – ולהתחיל לשאול איך לפתוח. להיוולד מחדש. בפיתרון של הדרייב-אין יש קצת סטייה מהשאלות הדיכוטומיות האלה, ומחשבה איך אפשר לרקוד אחרת בתוך המרחב הזה. אוסף אנשים מבודדים, אבל עדיין ביחד.

FOOD & ART ורטיגו 29/10

VERTIGO Special production

FOOD & ART

אתם מוזמנים לערב חוויתי מעורר חושים של אמנות ואוכל

מופע מחול בסטודיו המשלב קטעים מרפרטואר להקת ורטיגו
כולל הסברים מפי הכוריאוגרפית, נעה ורטהיים

את המופע ילוו מנות גורמה בסגנון כפרי ממטבחה של אורית
יחד עם מבחר יינות בוטיק מיקבי עמק האלה

ביום חמישי ה-29.10.20

לרכישת כרטיסים:

 למופע של 18:30 לחץ כאן

 למופע של 20:00 לחץ כאן


בורטיגו, כפר אמנות אקולוגי, קיבוץ נתיב הל”ה

מחיר: 250 ש״ח ליחיד /  480 ש״ח לזוג

*הרשמה ותשלום מראש, הערב מותנה במינימום משתתפים

במידה ויהיו הגבלות והנחיות שימנעו קיום האירוע יוחזר הכסף במלואו לרוכשים .

צילומים: רם קציר, אלכס קולומויסקי

קונטקט אימפרוביזציה

השנה יהיו שעורים פתוחים לחודש וחצי ולאחריהם קבוצה סגורה לשלושה מהלכים לאורך השנה, אליה אפשר להצטרף בין מהלך למהלך. (הפרטים בפלייר). הקבוצה מאפשרת לעבור תהליך למידה והתפתחות עקבי, רציף, ומשמעותי, עם חברת רוקדים קבועה שמאפשרת אמון ואינטימיות גדולים יותר.

*יהיה גם אנדרסקור חודשי בכל חודש

*ומרכז העיבוד , ההכללה, ההרחבה, ההפשטה של הכל – הג’אמים. השנה גם יהיו ג’אמים בשבת השניה והרביעית – כשגם אני גם מיכל וגם רם נחזיק את החלל, נחמם נתמוך ונהווה. הג’אם הוא מרחב יחודי, מיוחד ויוצא דופן בכל ההקשר של החיים שלנו – הוא מרחב בו יש אחריות וחופש אישי לחקור, ללמוד, לתרגל ולהתפתח.

הם התפתחו כדי לייצר קרקע לחדשים בדבר ללמוד ולקבל ידע גוף דרך הגוף ממי שכבר בתוך זה זמן מה. להעביר את זה הלאה באופן  בלתי אמצעי של ממש. דרך, הגוף, העיניים השמיעה, החושים כולם. בשהייה במרחב או בריקוד.

יש לי דמיון שנגיע יותר לג’אמים. כולם, מכל צורות הנסיון והוותק בתרגול הזה.

אז ככל שתבואו יותר, יהיה יותר טוב.

*ובהזדמנות הזאת אני רוצה להודות לורטיגו שמאפשרים את המרחב לג’אמים ותומכים בקיום של הקהילה והריקוד.

ספר ורטיגו

ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות

אוריה קדרי

סיפור בריאתה של להקת המחול ורטיגו
הספר ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות מביא את סיפורה של להקת המחול ורטיגו, אחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל.

המודל הארגוני הספירלי של ורטיגו

נעה ורטהיים ועדי שעל הפכו מזוג להרכב מחול קטן, לאחר מכן ללהקה בגודל בינוני, ובחלוף השנים ללהקה גדולה לצד בת־שבע, להקת המחול הקיבוצית והבלט הישראלי. וכשהמעגל התרחב, עדי זיהה שלא תמיד פשוט לנהל את כולו. פתאום עלו שאלות על איך מנהלים את הכל באחריות ובלי לפגוע ברוח היצירתית, איך נותנים במה לרעיונות חדשים ולא מסכנים את מה שכבר קיים, ואיך לא מתפזרים. לאורך הדרך ורטיגו פיתחו מודל ארגוני ייחודי, מודל ספירלי־אקולוגי שמאפשר להם להמשיך לנהל את מכלול תחומי העשייה כמשהו חי ופועם שממשיך להיות בתנועה…
לקריאת המשך הפרק מהספר: https://hadkeren.co.il/vertigo-spiral-structure/