“מחוללים קודש” מאת חנה זהר

לכתבה

ורטיגו בריבוע

לרגל חגיגת ה-30 שנה לסוזן דלל שני מופעי ורטיגו בערב אחד

מופע הדגל של ורטיגו לידת הפניקס (בחוץ) והיצירה המצליחה אחת אחת ואחת

יום חמישי ה-5.9

19:30 | לידת הפניקס

21:00 | אחת אחת ואחת

יום שישי ה-6.9

19:30 | לידת הפניקס

21:00 | אחת אחת ואחת

לרכישת כרטיס לורטיגו בריבוע באתר סוזן דלל לחצו כאן

 

ראיון עם וולרי אבקסיס -I 24 NEWS

I 24 NEWS

“החיים זה לילא” מאת ענת זכריה

כל כך הרבה דברים טובים קורים ללהקת ורטיגובשנים האחרונות: לפני פחות משנתיים התבשרה הלהקה על מעבר ממעמד של להקה בינונית למעמד של להקה גדולה, לצד בת שבע, הבלט הישראלי ולהקת המחול הקיבוצית; הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב הזמין אותם להעלות את היצירה “אחת. אחת ואחת” במרכז שלו בניו יורק השנה, לאחר שראה אותה בפסטיבל סיביו ברומניה, וב־13 במאי תעלה בסוזן דלל יצירתה החדשה של נעה ורטהיים“לילא”, שהוזמנה על ידי הבמאי האיטלקי לוקה דה פוסקו, מנהל פסטיבל נאפולי, ותוצג למרגלות הר הגעש וזוב בפומפיי, תחת כיפת השמים.

“לילא”, שפירושה בסנסקריט משחק קוסמי – היא השקפה על פיה הבריאה נוצרה על ידי אלוהים לשם משחק טהור. ורטהיים, שגדלה בבית דתי – בני עקיבא, כיפות סרוגות ובשנות ה־20 שלה חזרה בשאלה, תמיד מחפשת ביצירות שלה את מקור החיבור בין נפש לרוח, נמשכת למחוזות רוחניים.


לילא, צילום: רם קציר

ארבע על ארבע

ורטהיים אומרת ש”לילא” עוסקת במערכות יחסים – גבר מול אשה, גבר מול גבר או אשה מול אשה – בחומר שהן עשויות ממנו, באותו רצון פיתוי ששייך לאשה. הפיתוי הוא גם החומר שמייצר את התנועה בתוך סיטואציות קונקרטיות כמו מסיבה או מופשטות יותר. זו יצירה שיש בה קלילות וחושניות אבל לפעמים הפיתוי בה הופך את הגוף לחפץ שמזיזים ממקום למקום.

את המתח בין הצורה והחומר מצאה ורטהיים במושג מתוך האוניברסיטה הקוסמית שנקרא “ריבוע הקסם” – מודל קוסמי, המסייע להתנהלות היומיומית על ידי דיוק ושיפור של מערכות הזיהוי והפענוח, מתוך דגש על ניתוב של מחשבה בהירה ומזוקקת, אל עבר הגשמה.

“‘ריבוע הקסם’ מאפשר לבחון אתגרים ושאלות בעיני התודעה, המזהה התנהגות של שדות אנרגיה”, מסבירה ורטהיים. “מתוך שליטה בשדה האנרגיה האישי, אפשר לשנות את מערכת התגובה, החוויה וההרגשה דרך מהלך של ארבע פעולות – נשמע, נטמיע, נגבה ונעשה. ארבע צלעות, ארבע תנועות שהתיישבו אצלי באופן שלם עם המהות של הפיתוי.

“היצירה הזאת עוסקת מבחינתי גם בנפילה מגן עדן,” ממשיכה ורטהיים. “הרגע שבו הדעת נכנסה לתמונה, דן אותנו לתהליך של התנתקות והיפרדות מהאחר. זו גם התנועה הראשונה שנוצרת מתוך הפיתוי. והפעם, בניגוד לעצמי שבדרך כלל נמשכת לעומק, נמשכתי לגיחוך שבזה. היצירה נפתחת כשעשרת הרקדנים שרים והיה צריך ממש לפצח את זה, להתחיל מחימום קולי, כי אם יש משהו שרקדנים מפחדים ממנו זה לפתוח את הפה.”


לילא, צילום: אסקף

“מה זה בכלל רצון?”
 

מה גילית בעבודה על לילא שלא ידעת קודם על המחול, על עצמך?

“אני בן אדם של סנטר, של קו אמצע, אבל בעבודה הזו עניין אותי לחקור את התנועה של המפרקים, המרפקים והברכיים. איכשהו בעבודה, הוויתור על הסנטר יצר אצלי משיכה בחלל לתנועות שלא באו ממני, מה שהקשה עלי לאסוף את זה ביחד לדבר אחד. זה היה להיות כל הזמן בין הרצון שבא מבחוץ לרצון שלי המזוכך והפעיל. מה זה החומר הזה בכלל רצון?”.

את חושבת שהמפרקים שלנו, שבנויים בצורה שמאפשרת עמידה במאמצים מכניים, הם החלקים בגוף שלנו שמחזיקים את הרצון?

“אני מסכימה איתך. פעם כשחקרתי את המפרקים, את השמיניות בתוך המפרק של סילביה אמא שלי המתוקה זכרונה לברכה, הבנתי שהמפרק הוא נקודת הבחירה שלנו בתנועה במכניזם של הגוף. הוא ‘הקמתי, התכופפתי, הושטתי’. תוך כדי דיבור אני מתחילה לחשוב על מה עברתי בתהליך כי הכל עדיין חדש.

“יצירה היא תמיד חוויה מטלטלת בין מה רצית לעשות למה שנוכח בסוף על הבמה. המעבר מהסטודיו לחלל הוא תמיד מכריע. על עיצוב הבמה אחראי האמן הפלסטי הבינלאומי רם קציר שיצר מעין רמפת מקפצה – עוד במה בתוך במה. את המוזיקה למופע כתב רן בגנו, מוזיקאי שאיתו אני עובדת קרוב ל-20 שנה ואת התלבושות עיצב ששון קדם. אבל אני מבחינתי אף פעם לא עוצרת, אמנם בכורה היא רגע מרגש אבל אחר כך אני מעכלת, מעבדת וממשיכה עד שזה מקבל את הצורה הסופית שמניחה את דעתי. קשה להגיע לבכורה לגמרי שלמים”.


לילא, צילום: אסקף 

בכורה במָאטֶרָה ופומפיי

ההזמנה של העבודה מנאפולי והידיעה שהיא תוצג למרגלות הר הגעש וזוב בפומפיי, תחת כיפת השמים הכתיבה משהו?

“אנחנו נציג בעצם בשתי ערים באיטליה – מָאטֶרָה ופומפיי ואת רוב החקירה ליצירה כבר התחלתי לפני שידעתי את זה. מה שכן, בשיחה שלי עם לוקה דה פוסקו בתל אביב הוא דיבר על כך שחשוב לו שהנושא של היצירה יהיה קשור באיזה אופן לבושה, בעיקר בגלל הצגתה במָאטֶרָה. זו עיר שעם בוא המודרנה החקלאים בה עדיין חיו במערות ביחד עם חיות המרעה ובסמיכות לקברי המשפחה והיא תוארה כגיהנום עלי אדמות. כתם על עברה המפואר של איטליה. דה פוסקו האמין שתפיסת העולם שלי תתכתב עם האנוש של אותה מָאטֶרָה פרימיטיבית החצובה באבן. אבל סוף טוב הכל טוב ובעוד כמה חודשים תוכתר מָאטֶרָה על ידי האיחוד האירופי כ’בירת התרבות’ של היבשת לשנת 2019.”

נשמע שאנחנו מפסידים בזה שהיצירה נכנסת כאן לתוך מבנה אחרי שהיא עתידה להיות מוצגת במחצבה ובאמפי תחת כיפת השמיים? 

“אולי מה שתפסידו זה את הקונטרסט בין החוץ לפנים. אני למדתי וחינכתי את עצמי לעבוד בתיאטראות גדולים. אבל עם יד על הלב, את היצירות שלי הכי טוב לראות בתוך סטודיו. אני בן אדם אינטימי ותקשורתי ואני עובדת עם הרקדנים מתוך קירבה, וכשעובדים עם גוף זה המקום שבו הקירבה עובדת במקסימום שלה. אין לזה תחליף.”

אחרי למעלה מחצי יובל את חושבת שיצרת שפה משלך?

“באופן טבעי זה מה שקורה כשעובדים עם הגוף לאורך זמן. חלק מזה הוא העבודה מהפנים החוצה והרכות שבאה עם זה, וחלק זה כוח שמתפרץ מתוך שקט. אבל אולי בעיקר זה היחס עם המרכז, אותה תנועה עיגולית, אותו ‘ורטיגו’ שמתייחס לתנועה הסיבובית המלווה לרוב באובדן שיווי משקל ואובדן ההתמצאות במרחב.”


לילא, צילום: אסקף 

“אני נותנת לחיים לשחק בי”

אתם כבר שנתיים במעמד של להקה גדולה, לצד בת שבע, הבלט הישראלי ולהקת המחול הקיבוצית. זה שינה משהו?

“הצורה שלנו לא השתנתה אבל היקף הפעילות שלנו כן. יש לנו את הפרויקט ‘כוח האיזון’, שמפגיש אנשים עם יכולות פיזיות שונות, נכים ולא נכים, בתנועה, מגע ואלתור. אנחנו עושים את הסדנאות הללו כבר 18 שנה. ויש לנו את ‘הפניקס’ – יצירה דינמית המשתנה בכל סביבה שבה היא פועלת, טבעית או אורבנית, בחוץ או בפנים, תוך הקשבה לפעימה של הלב, המקום והזמן; וכמובן T, כפר האמנות האקולוגי של ורטיגו שמגיעים אליו אנשים מכל העולם, מכל הסוגים, מכל המינים.

“ויש את הלהקה עצמה. הכל סביב יצירה, רוח וחיבורים חברתיים. במכלול היינו גדולים כבר הרבה זמן, ועדי(שעל, בו זוגה של ורטהיים, ע”ז) ראה את זה לפני עשר שנים. עמדנו כמובן בקריטריונים ובתקציבים, הרגשנו שאנחנו להקה שתורמת לאוכלוסייה הישראלית, אבל לקח לו חמש שנים לשכנע את משרד התרבות. בסוף הוא גרם לזה לקרות.”

אז צריך אנשים כמו עדי שעל

“כן ותכתבי את זה. עכשיו השגעון החדש שלו זה תרנגולות מטילות. יש לי חיית פרא בבית. עדי הוא אדם זז. אין לו אפילו משרד, אבל יש לו כוח רצון מאוד ברור עם אש שלא רואה בעיניים ונתינה מטורפת, ואת זה בדיוק כולנו צריכים.


נעה ורטהיים, צילום: אלעד דבי

 
 
באחד הריאיונות איתך אמרת: “אני לא רקדנית ואני גם לא כוריאוגרפית. אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני. את כבר יודעת?

“אמרתי את זה כי אין לי בחוויה שלי טיפה מזה, ואני לא מתנהגת ככה כדי שאנשים יתנהגו סביבי בהתאם. אני מרגישה נעה – יצור אנושי תקשורתי. זרימה מאוד מאפיינת אותי כל חיי, ואני מרגישה שנקלעתי למחול כבר חצי יובל וזה קורה מעצמו. זה לא שאני נותנת ליקום לבחור, אני פשוט נותנת לחיים לשחק בי.”

נעה ורטהיים – כוריאוגרפיה, רם קציר – עיצוב במה, ששון קדם – עיצוב תלבושות, רן בגנו – מוזיקה, דני פישוף – עיצוב תאורה. הרקדנים השותפים ליצירה: איתי פריקורינה פריימןשנדור פטרוביץדניאל קוסטהליאל פיבקהגר שחלשחר דולינסקישני ליכטשון אולסיותם ברוך.

הדפס הוסף תגובה

 

“דואט בין פילוסופיה ליצר” מאת עידית סוסליק

 

להקת המחול ורטיגו מזוהה עם רפרטואר של עבודות שעוסקות ביחסים שבין האדם לסביבה, ומציעות מבט על אנשים ואנושיות. “לילא”, יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, לוקחת כנקודת מוצא רעיונית ואסתטית את פירושה של המילה בשפת הסנסקריט – משחק קוסמי. בהתאמה, העבודה בנויה כמרחב סף שבו מתקיימת תנועה בין מצבים ומושגים – המחשבה והחומר, הגוף והרוח, הפילוסופיה ויצר תשוקה – ודינמיקה זו מקבלת ביטוי בכפילות מסוימת שניכרת בכלל מרכיבי היצירה ובמהלך הכוריאוגרפי שמתפתח בה.

כבר בפתיחה נבנים יחסי גומלין בין הרקדנים, כך שנדמה כי הם אינם אינדיבידואלים בלבד אלא שלוחות של גוף אחד: הם נכנסים באיטיות אל הבמה ונעמדים בשורה, וכל תנועה שמבצע הרקדן שעומד בראשה מחוללת תהודה פיזית אצל השאר. הפעולה שנבנית מהפרט אל הכלל מקבלת ביטוי גם בהיבט הקולי: אל שירתה של רקדנית אחת מצטרפת יתר הלהקה, והשיר המבוצע הוא בבחינת מפתח לתימה בה עוסקת ורטהיים – הבלדה “We Three” של להקת “The Ink Spots” מתארת את הווייתו של האדם כנוכחות תמידית של שלוש “ישויות” (“my echo, my shadow, and me”) שאינן מצליחות להפיג את בדידותו וכמיהתו לאהבה. מתוך השיר מתפתח ריקוד זוגות, שעימו עובר הרקדן המוביל מאחד לאחד, ולאחת, וכך מניע את היווצרותה של שרשרת צמדים שנפרסת במרחב.

ריקוד הזוגות נשמר לכל אורך היצירה כמרכיב מרכזי בשפה התנועתית, גם כשזו הופכת לעכשווית יותר, והוא מבטא את “שאלת הרצון החי, הפעיל, לעומת זה המפעיל והמופעל” (מתוך התכנייה). במסגרת זו ניתן לראות כי האינטראקציה הגופנית כוללת בתוכה מצבים פיזיים ותנועתיים מנוגדים, דוגמת הרמות וגלגולים על הרצפה, לצד רגעים שבהם עולה דימוי קונקרטי של יחסי מגדר, כמו למשל, מגע שמתחיל כביטוי של השתוקקות בין שניים משתנה בהדרגה והופך לאינטנסיבי, אפילו אלים במקצת, וממחיש את המעבר ממשיכה לדחייה. בהמשך חוזרת ועולה התהייה אודות מקומו של היחיד בתוך הזוג דרך מהלך כוריאוגרפי שנדמה להצגת ניסיונותיה של רקדנית אחת להיחלץ מזהות הקבוצה: ידיי כל הרקדנים מונחים סביב ראשה, כאילו ביקשו לצקת באמצעותו את תבנית דמותה, וזו אכן נשמרת כשהיא פורצת החוצה לפרקים ועד שהיא משתחררת לחלוטין. בהמשך נכנסים בזה אחר זה רקדנים אחרים אל קו המתאר שנוצר מתוך רשת הידיים האוחזות, והפעולה נחווית כניסיון למלא את החלל הריק שנשאר בעקבות עזיבת אהוב/ה.

התנודות הרגשיות הללו מועצמות דרך החלל הבימתי והעבודה של הרקדנים עם האובייקט המרכזי בתוכו. ככלל, מאופיינת היצירה בניגודי צבעים בולטים – רצפה לבנה ומעטפת שחורה, אור וצל – ואלו מועצמים גם על-ידי נוכחותה של רמפה משופעת וניידת אשר משנה את מיקומה על הבמה באופן דינמי. הרמפה היא, במידה רבה, כלי קיבול ליחסי הרקדנים מבחינה זו שהישיבה או העמידה עליה מציבה אותם מעל ההתרחשות, וההנעה שלה מעניקה שליטה מסוימת במרחב. יתרה מזאת, האובייקט הפיסולי גם יוצר אפקט פואטי שנובע מתוך תנועת הנפילה שחוזרת שוב ושוב, ויכולה להיתפס הן כדימוי מגדרי מוכר של האישה שנופלת לזרועות הגבר אשר ממתין לתפוס אותה, או כשיקוף לרעיון פילוסופי עמוק יותר כמו הנפילה מגן עדן אל המציאות הממשית (מתוך התכנייה). זה האחרון מקבל ביטוי ברגע שמוביל את ההתרחשות הבימתית לכדי שיא, ובמסגרתו הרקדנים “גולשים” בזה אחר זה מעל הרמפה, והפעולה המבוצעת מתוך תחושת דחיפות מעוררת תחושה של ניסיון לצלוח את זמן ה-“עכשיו” ורצון לחזור אל נקודת המוצא.

במובנים רבים, הדואליות שנוכחת ב-“לילא” היא שיקוף לתהליך היצירה של ורטהיים עצמה, שנדמה כי פתחה את השפה התנועתית המזוהה עימה להתנסות משחקית בצורה ובתוכן. שתי סצנות בולטות בהקשר זה הן מופע-בתוך-מופע שמתרחש על הרמפה המקושטת בקיר ורוד עז, ובכך מחדירה לבמה המונוכרומטית זריקה של צבע, ועליה רוקדת רקדנית בחושניות שמאפיינת את שנות הארבעים, ובכך תואמת את צלילי ביצוע המקור של השיר שפתח את היצירה. מתוך קריצה מודעת למוסכמות הבמה – וגם המציאות – הדמות היא ארוכת רגליים בצורה יוצאת דופן, משום שהיא “בנויה” בפועל על-ידי שני רקדנים שמממוקמים על ולצד הרמפה – אך מוסתרים חלקית מהקהל – ומבצעים את התנועות בסנכרון מושלם. רגע נוסף שמהווה שבירה דרמטית-קומית של האווירה האפלולית ברובה הוא ריקוד הסולו שמבוצע מיד אחר כך, ובמסגרתו הרקדן גם שר ומדבר לעצמו, בשפה שנשמעת כפורטוגזית, ובהמשך אף פונה לקהל, בעיקר כדי להצביע על אנשים אקראיים ולהצהיר שהם אינם הדבר שאותו הוא מחפש. על אף שהוא מצטרף לכוריאוגרפיה הקבוצתית שמתפתחת בהדרגה על הבמה, הוא ממשיך להפר אותה לפרקים באמצעות דיבור, וכך “מתבל” את התדר הרגשי בהתפרצויות חסרות עכבות.

“לילא” היא כמו משחק בלי סוף, או חידה שהפתרון שלה נשמר כסוד. סצנת הסיום חוזרת אל התמונה הפותחת את היצירה, ואף מדגישה עוד יותר את המעגליות של ההוויה האנושית: הרקדנים נעים באיטיות על הבמה תוך ביצוע רצף של תנועות חזרתיות, מטפסים על הרמפה ויורדים-נופלים-מופלים ממנה, ומתחילים את מסעם מהתחלה. את תנועתם הסהרורית מלווה, כמו הד רחוק, השיר “We Three” שבו נשמעות שריטות המזכירות פטיפון ישן, והאור המחשיך על ההתרחשות מותיר את הקהל בתהייה האם מדובר במשאלת לב או חרדה כמוסה – ניסיון לעצור את הזמן ולשהות בזיכרון, או חוסר יכולת להיפרד ממנו – או שאולי שני המצבים הם, בעצם, אחד.

“רציתי להיות לוחמת” מאת מאיה נחום שחל

לקראת עליית היצירה בהזמנה מפסטיבל נאפולי, מספרת נעה ורטהיים איך הפכה להקתה ורטיגו לאחת מקבוצות המחול הגדולות בארץ, על ההשראה מטאי צ’י ועל המעריץ הנלהב ברישניקוב

ורטהיים אולי לא חלמה על זה, אבל ורטיגו, שהתחילה בכלל כדואט שלה עם בן זוגה עדי שעל ב־1992, הפכה ללהקת מחול מהגדולות בארץ עם 24 רקדנים, מופעים במוקדי תרבות בעולם, בהם ברישניקוב ארט סנטר בניו יורק, בית ספר למחול בירושלים, כפר אמנות אקולוגי שבו פועלת גם תוכנית בינלאומית להכשרת רקדנים ומרכז תנועתי שמשלב בעלי מוגבלויות. בין יצירותיה הבולטות של הלהקה: “לידת הפניקס”, “רעש לבן”, “מאנא”, “ימה” ו”אחת. אחת ואחת”.

ורטהיים: היצירה עוסקת בנפילה מגן עדן ובאקט הפיתוי, ששייך בעיניי לחווה. אני נמשכת למשחק האלוהי. מאז ומתמיד הטלתי ספק"
ורטהיים: היצירה עוסקת בנפילה מגן עדן ובאקט הפיתוי, ששייך בעיניי לחווה. אני נמשכת למשחק האלוהי. מאז ומתמיד הטלתי ספק”צילום: Rune Abro – Abstreet Productions

ב־13 במאי תעלה בסוזן דלל יצירתה החדשה “לילא”, שהזמין הבמאי האיטלקי לוקה דה פוסקו, מנהל פסטיבל נאפולי, ותוצג למרגלות הר הגעש וזוב בפומפיי, תחת כיפת השמים.

“לילא” (משחק קוסמי בסנסקריט) מתרחשת במרחב בין המציאות לבין המשחק הקוסמי – השקפה שלפיה אלוהים ברא את העולם לשם משחק טהור. “אני מאוד נמשכת למשחק האלוהי. היצירה הזאת עוסקת בנפילה מגן עדן ונוגעת בנושא הפיתוי, ששייך בעיניי לאשה, לחווה, כחומר. יש בה רגעי קלילות והומור, והיא חושנית, אנושית ומשוחררת ממגדר: היא נוגעת במהות הפיתוי, אז לא משנה לי אם זה גבר מול אשה, גבר מול גבר או אשה מול אשה”.

ורטהיים גדלה בבית דתי בנתניה ובשנות ה־20 שלה חזרה בשאלה. “החיבור שלי לאלוהים תמיד היה רוחני ועם הרבה שאלות, תמיד הטלתי ספק, מאמינה אבל לא מאמינה”. השיחה איתה גולשת בלי סוף למחוזות רוחניים, ומשם היא גם שואבת השראה ליצירות שלה, רובן עוסקות במתח שבין הצורה והחומר. “‘לילא’ התחילה מארבע תנועות ועפה. יש באוניברסיטה הקוסמית מושג שנקרא ריבוע הקסם, מהלך של ארבע פעולות — נשמע, נטמיע, נגבה ונעשה – וזה פשוט התיישב לי בצורה מדהימה עם המהות של הפיתוי”.

עשרה רקדנים לוקחים חלק ביצירה, שנפתחת בשיר שהם עצמם מבצעים. “הדבר שהכי מלחיץ רקדן הוא לפתוח את הפה ועוד לשיר. הם מעדיפים את התנועה”. התנועה שלהם על הבמה מזכירה טאי צ’י – אמנות לחימה שוורטהיים נחשפה אליה. “זו אמנות לחימה רכה שנובעת מבפנים, אני אוהבת את העבודה הפנימית, יש בזה המון כוח שמתפרץ מתוך השקט. אם לא הייתי מתגלגלת לריקוד, הייתי לוחמת”. את המוזיקה למופע כתב רן בגנו, על עיצוב הבמה אחראי האמן הפלסטי הבינלאומי רם קציר ואת התלבושות עיצב ששון קדם, ויש להן נוכחות משמעותית.

לפני פחות משנתיים התבשרה הלהקה על מעבר ממעמד של להקה בינונית למעמד של להקה גדולה, לצד בת שבע, הבלט הישראלי ולהקת המחול הקיבוצית. התקציב השנתי שלה כיום הוא 12 מיליון שקל – 45% מתמיכות ציבוריות, 30% הכנסות עצמיות ו־15% מתרומות פרטיות ומקרנות.

אף שוורטיגו היא כבר אחת מארבע הלהקות הגדולות בישראל, ורטהיים עדיין מופתעת מההצלחה שלה. “כשהתחלנו את הדואט הראשון, עדי הכין לי כרטיס ביקור בתחנה המרכזית וכתב עליו ‘כוריאוגרפית’, אבל זרקתי אותו מיד כי לא הרגשתי שזה נכון. בלי ששמתי לב הוא דחף ודחף”.

ורטיגו בחזרות למופע. "יצירה שעוסקת באקט הפיתוי ומשוחררת ממגדר" צילומים: רם קציר, Rune Abro - Abstreet Productions
ורטיגו בחזרות למופע. “יצירה שעוסקת באקט הפיתוי ומשוחררת ממגדר” צילומים: רם קציר, Rune Abro – Abstreet Productionsצילום: רם קציר

לא קשה לעבוד יחד כל כך הרבה שנים?

“זה יותר קל מקשה”, אומר שעל. “יש לנו עניין משותף וחוץ משלושה ילדים ביולוגיים, יש לנו 24 ילדים בלהקה”.

אחד הצופים שיכבד את הלהקה בנוכחותו בפרמיירה בפומפיי הוא הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב, שגם הזמין אותה להעלות את המופע “אחת. אחת ואחת” במרכז שלו בניו יורק השנה, לאחר שראה אותה בפסטיבל סיביו ברומניה. “הוא הגיע למופע, ובמסיבה שלאחריה הדגים לי תנועות מהעבודה ואמר שהרקדנים שלי עובדים מבפנים החוצה וזה ריגש אותו מאוד.

למחרת הוא צפה ביצירה אחרת וכך נולד הקשר שהביא אותנו לניו יורק”, אומרת ורטהיים, ושעל מוסיף: “הבאנו את האדמה מהכפר האקולוגי לתפוח הגדול. הוא היה צמוד אלינו שלושה ימים והזמין אותנו לבוא עם כל יצירה מעתה ואילך”. ברישניקוב גם נכח בשיעורים של הלהקה. “הוא הסתקרן ממש, והדהים אותי שהוא חוקר את התנועה שלי, לא האמנתי שזה קורה לי”.

בשונה מאוהד נהרין והגאגא, ורטהיים לא מיתגה את שפת התנועה שיצרה במהלך 27 שנות עבודתה. “יצרתי שפה כי זה מה שקורה כשעובדים הרבה שנים, אבל לא מיתגנו אותה. זרמנו”, היא אומרת ושעל מוסיף: “אצלנו המיתוג הוא ורטיגו. יש לנו שפת ורטיגו, ומכל העולם באים לכפר ללמוד אותה”.

קורסי קיץ למחול לנוער

קורסי קיץ למחול בשני מחזורים    

קורס קיץ בוגרים ט’- י”ב : 28.7-8.8.19 (עשרה ימים, לא כולל שבת)

קורס קיץ צעירים ז’-ח’: 21-25.7.19 (חמישה ימים)

הקורס‭ ‬מציע‭ ‬הכרות‭ ‬מעמיקה‭ ‬עם‭ ‬שפת‭ ‬המחול‭ ‬הייחודית‭ ‬של‭ ‬ורטיגו

הקורס כולל: שיעורי רפרטואר הלהקה, בלט קלאסי, ריליס וקונטקט אימפרוביזציה * כיתת אמן עם נעה ורטהיים, הכוראוגרפית והמנהלת האמנותית אחד על אחד עם רינה ורטהיים-קורן, ע. כוראוגרפית וחוקרת תנועה
נדרש רקע של לפחות שנתיים בבלט קלאסי

לחצו לעוד מידע והרשמה