“כשנעה ורטהיים נכנסה לפרדס”. מאת עמית סנדיק

להקת ורטיגו חובקת מופע חדש שנולד בהסתגרות הביתית של הקורונה, וחונכת אולם חדש בכפר האקולוגי בנתיב הל״ה

אפילו הימים הקשים ביותר של הקורונה והסגרים, שכפו הדממה על הרקדנים ושיתקו את להקת המחול שלה, ורטיגו, לא עצרו את נעה ורטהיים. מתוך ההתכנסות נוצרה העבודה החדשה ״פרדס״, ״יצירה שנולדה בבית, מקום ההתכנסות שכולנו חווינו בתקופה האחרונה״, אומרת ורטהיים: ״עבודה שבה הגוף מתכנס לתוך עצמו, מצייר את עצמו ומתחבר לרבדים הרוחניים שלו פנימה – פנימה של כל אדם ורקדן לתוך עצמו, לצד הקשר שלו עם המארג המשותף״.

שישה רקדנים משתתפים ב״פרדס״, עבודה שמתייחסת למקורות ולסיפור האגדה הקבלי על ״ארבעה שנכנסו לפרדס״. על פי האגדה, ארבעה חכמי ישראל נכנסו לפרדס, כדי להתכנס לתוך תורת הסוד. היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום היה רבי עקיבא.

להקת ורטיגו, פרדס. צילומים" אלעד דבי
להקת ורטיגו, פרדס. צילומים: אלעד דבי
להקת ורטיגו, פרדס. צילומים" אלעד דבי

כמו בעבודותיה האחרות של ורטהיים, גם כאן שם העבודה בעל משמעות ומטען הנשאב ממקורות עתיקים. ״מקור המילה פרדס בשפה הפרסית העתיקה הוא גן עצים. אולם המילה חדרה לא רק לשפה העברית, ואפשר למצוא אותה גם בשפות אחרות ומרוחקות, במשמעות paradise – גן עדן״. פרדס הוא גם כינויה של תורת הסוד היהודית, מילה שמורכבת מראשי התיבות של ״פשט, רמז, דרש וסוד״.

להקת ורטיגו, פרדס. צילומים" אלעד דבי

את פסקול העבודה יצר אמן כלי ההקשה איתמר דוארי, וכמו תמיד אצל ורטהיים, הפסקול נשזר כבר בתהליך הבניה של הכוריאוגרפיה, והוקלט תוך כדי העבודה על היצירה. לדבריה, זו היתה תוצאה של ההזדמנות למפגש בין מוזיקה לתנועה בזמן אמת, שלא היתה נוצרת אילולא הזמן והשקט שהתלוו למשבר הקורונה.

הקירות עשויים אדמה, בדומה לשאר המבנים בכפר. מהאולם נשקף הנוף של עמק האלה, וכל אלו משתלבים טוב עם עולמות המחול, החברה והסביבה שלפיהם פועלת הלהקה

התלבושות לעבודה מבוססות על גלימות של ששון קדם, אך יש להן סיפור משלהן: ״בתקופת הקורונה, כשלא ממש עבדנו ולי היה פנאי, נכנסתי למחסן התלבושות של הלהקה הוצאתי תלבושות קיימות ואיתן התחלנו לשחק, לגזור, לתפור להסתכל ולהתאים. אחד מהסטים שהתבייתנו עליו היה גלימות של ששון קדם. במשחק ההתאמות, הבנתי שזה מה שנחוץ – המסה הרוחנית שאליה קדם מתחבר.

״יצרנו סוג של בגד חדש על בסיס הישן, משהו שאנחנו מאוד מאמינים בו ואוהבים. שינינו את הבגד שבסיסו היה גלימה והיה מיועד לעבודה ׳רעש לבן׳. כמובן שהתייעצתי עם קדם, שחשב שזה מושלם – והשלמנו ואת המראה בעזרת המעצבת רוזי כנען, שיצרה את החלק העליון של הלבוש בצבעי גוף ועור, צבעי האדמה, שהם גם צבעי הקירות של חלל הסטודיו״.

ורטיגו, כפר האמנות האקולוגי. צילום: מלורטיגו, כפר האמנות האקולוגי. צילומים: מ״ל

היצירה החדשה חונכת את אולם המופעים החדש של הלהקה, אולם ברונקה, בכפר האקולוגי של ורטיגו בקיבוץ נתיב הל״ה (מלבדו יש ללהקה מרכז מחול בירושלים). בזמן המופע, אי אפשר להתעלם מההתאמה המוחלטת של צבעוניות האולם המכילה באופן מושלם את היצירה. ורטהיים סקרנית לגלות איך תיראה העבודה כשתעלה באולמות האחרים, באווירה שונה.

״האולם הוקם על מה שהיה בעבר לול תרנגולות. חידשנו את המבנה והפכנו אותו לאולם הופעות. הקירות עשויים אדמה, בדומה לשאר המבנים בכפר. מהאולם נשקף הנוף של עמק האלה, ואין ספק שכל אלו משתלבים טוב עם עולמות המחול, החברה והסביבה שלפיהם פועלת הלהקה״.

לצד האולם פועל מטבח טבעוני של השפית של הכפר, אורית קדם, ואנשי ורטיגו מציעים לקהל בילוי שמשלב מופע וארוחת צהרים או ערב. באותו המתחם שוכנים הסטודיו וחדרי החזרות של הלהקה, גם הם לולים שעברו מיחדוש.

״הגענו לקיבוץ נתיב הל״ה לפני יותר מעשור, לאחר ששכנענו את חברי קיבוץ לאפשר לנו להקים את הכפר על חורבות לולי התרנגולות הנטושים. אנחנו ארבע אחיות לבית ורטהיים, וכולנו חיים כאן, עם בני הזוג והילדים שלנו, ומקיימים אורח חיים של אנשים שיש להם אחריות לסביבה. גם בבתים הפרטים שלנו אנחנו מקפידים על כבוד לסביבה וצרכנות חכמה, וכולנו, כמו גם חברי הלהקה, צמחוניים״.

רקמה אנושית רכה ומנחמת

ורטהיים הקימה את ורטיגו יחד עם בן זוגה, עדי שעל, לפני כמעט 30 שנה. היא הייתה תלמידה באקדמיה למחול בירושלים והוא רקד בלהקת המחול הקיבוצית. כבר בתחילת דרכם המשותפת הקימו פרויקט חברתי־אמנותי, הפועל עד היום בשם ״כוח האיזון״ – ובמסגרתו פועלות סדנאות המשלבות רקדנים מקצועיים ורקדנים בעלי מוגבלויות.

במסגרת זו העלו את המופע Shape On Us – כח האיזון – שהיה גם מופע הפתיחה של פסטיבל ישראל 2020. תשעה רקדנים עם יכולות פיזיות מגוונות, במפגש על הבמה שהוא סך היכולות, הצרכים והחוויות שלהם.

״המהלך האמנותי מושתת על ההסכמה הקבוצתית המשותפת, לספר את האמת. זו עבודה שמורכבת מרגעים של איזון וחוסר איזון, של סיכון, של מתח ומערכות יחסים קיצוניות, של מציאות ודמיון, של תמיכה, בדידות, שבריריות ואהבה, בטווח שנע בין גופים נפרדים וסיפורם האישי ועד לגוף אחד שנוצר, רקמה אנושית רכה ומנחמת״.

זו עבודה שמורכבת מרגעים של איזון וחוסר איזון, של סיכון, של מתח ומערכות יחסים קיצוניות, של מציאות ודמיון, של תמיכה, בדידות, שבריריות ואהבה, בטווח שנע בין גופים נפרדים וסיפורם האישי ועד לגוף אחד שנוצר, רקמה אנושית רכה ומנחמת

יצירותיה של ורטהיים מושפעות ממחקר מעמיק שלה על הקשר בין העולם הפיזי והעולם הרוחני. היא מעדיפה לימוד אישי ועצמאי, ומעידה על עצמה, שמילדות לא הסתדרה עם הממסד ונזרקה ממספר בתי ספר. כילדה עד גיל 12 רקדה כדי לפרוק אנרגיות ״ממש לא מתוך חלום להפוך לרקדנית״ היא אומרת.

את הכוריאוגרפית היחידה של הלהקה?

״אני יוצרת 99% מהעבודות של ורטיגו. לעיתים נדירות אנחנו מזמינים כוריאוגרף אורח״. אחת ההתנסויות שריגשו אותה ביותר, היא מספרת, הייתה עבודה משותפת עם אנה הלפרין – אמנית וכוריאוגרפית אמריקאית רדיקלית, שנפטרה בחודש מאי השנה בגיל 101. הלפרין היא אמנית שעבודותיה חוצות דיסציפלינות – בין מחול לפרפורמנס לעבודה טיפולית ושמאנית. ״היא הגיעה לכפר לפני כחמש שנים, כשהיא בת 95, ועבדה איתנו. זה היה אחד מהאירועים היותר משמעותיים שעברנו כאן בלהקה״.

את העבודה GLOBAL יצרו במשותף ורטהיים, הלפרין ושרון פרידמן – רקדן ורטיגו בעבר, שכעת חי בספרד ועוסק במחול מההבט החברתי. ״שלושה יוצרים בין־לאומיים חיברו בעבודתם בין אמנות, חברה וסביבה. זו יצירה שנרקמה מתוך מפגש של יוצרים, שבחרו במחול כדרך חיים. המופע התכתב עם העבר והעתיד מנקודות מבט שונות, בהתאם לעולמות התוכן, הגיל והמיקום הגיאוגרפי שממנו הגיע כל אחד מאיתנו״.

איך מתנהלת ורטיגו, כלהקה, כמשפחה, כשהכול מעורב?

״מדובר בסיפור שיש בו את כל המרכיבים של טלנובלה משפחתית״, היא צוחקת. ״מדובר בגוף תרבות מוביל, אם כי שונה״. לוורטהיים ושעל שלושה ילדים (הבכור רוקד בלהקת ענבל). בכפר האקולוגי מתגוררות גם משפחותיהן של שלוש אחיותיה של נועה, מרב, טלי ורינה – כל אחת מהן אישיות צבעונית בפני עצמה. לפי התיאור שלה, הן גדלו בבית דתי־פלורליסטי בנתניה, ושלוש מהן חילוניות כיום. אך כולן פועלות על פי המשנה שמחברת אמנות, סביבה וחברה.

האחיות ורטהיים: מרב, טלי, רנה ונעה. צילום: נעה רוזוליו
האחיות ורטהיים: מרב, טלי, רנה ונעה. צילום: נעה רוזוליו

ארבע המשפחות חיות את החיים על פי ורטיגו (וכולם גם עובדים בלהקה): מגדלים ביחד את הילדים, בונים ומרחיבים את הכפר ויוצקים בו תכנים. רינה, רקדנית בעברה, היא העוזרת למנהלת האמנותית ומנהלת החזרות של הלהקה. טלי עובדת עם הרקדנים בפרויקט ״כח האיזון״ ומרב עוסקת בסדנאות וורטקס־הילינג.

אנשי ורטיגו הם חולמים ומגשימים סדרתיים של רעיונות שנראים בלתי אפשריים. הם שייכים לזן הציונים החדשים – כאלה שמתעקשים בתוך הכאוס, האלימות והנורמות המתפוררות לחיות חיים ערכיים, המשלבים אמנות עם תרומה ופעילות בנושאי חברה וסביבה. הם יעשו הכל במטרה לחולל שינוי, באמצעות השפה והכלי שלהם – הריקוד.

ליבה – תערוכת וידאו ארט במערות בית גוברין

“ליבה”

 תערוכת וידיאו ארט של להקת מחול ורטיגו שנוצרה במיוחד למערות בית גוברין

בלב המערה  מתאפשרת הקשבה ללב, לפעימת כדור הארץ, ובמקום הקסום הזה פועמת היצירה “ליבה”,

אוגוסטאוקטובר 2021

מערת הפעמון בגן הלאומי בית גובריןמרשה

www.parks.org.il   או במוקד 3639*

להקת המחול ורטיגו תציג את “ליבה“- תערוכת וידיאו ארט שנוצרה במיוחד לחלליה יוצאי הדופן של מערת הפעמון בגן לאומי בית גוברין-מרשה, שנחצבו ע״י תושביו הקדומים של האזור.

התערוכה והאתר בו תוצג מתחברים לתנועה של נעה ורטהיים הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה הקשורה באופן עמוק לטבע ולסביבה.

אוצרת התערוכה: דורית טלפז

החיבור בין המערה לתנועה, יוצר עבודה חדשה שנשזרת בתנועת הצופה מייד עם כניסתו לתערוכה:

יצירת מחול רב מיימדית המקיפה אותו מכל עבר באמצעות הקרנות ענק על הקירות והפינות הנסתרות ואשר בתנועתה מרחיבה את גבולות המערה וחוזרת לתוך אותו רחם טבעי ראשוני ממנו התהוותה.

“ליבה”, נוצרה מתוך יצירותיה של נעה ורטהיים ללהקת המחול ורטיגו ונשזרה לעבודות וידאו ארט פיוטיות, הרוקדות בקו התפר שבין הרוח לחומר  – גוף הרקדנים המוקרנים על קירות המערה.

עבודות הווידיאו ארט נוצרו על ידי הצלם אלעד דבי והעורך גל קציר והוא כולל קטעים מעבודותיה של הלהקה לאורך כל השנים ובהן: “פרדס”, “לילא”, “ימה”, ו”לידת הפניקס”.

 

“ליבה”

גן לאומי בית גוברין מתחם מערת הפעמון 

מתי: ימי שלישי, רביעי, חמישי ושבת בחודש אוגוסט. בשעות: 19:00 – 22:00

כניסה אחרונה לתערוכה בשעה 21:00.

התערוכה תוצג עד אוקטובר 2021.

הטיול בשעות החשכה יתאפשר במתחם מערות הפעמון בלבד.

הכניסה לתערוכה היא ללא תשלום נוסף על דמי הכניסה אתר. חינם למנויי מטמון.

יש להירשם מראש במערכת ההזמנות, באתר רשות הטבע והגנים. שימו לב, יש להירשם לשעות 18:30 – 21:00

 

 

גן לאומי בית גובריןמרשהאתר מורשת עולמית

גן לאומי בית גוברין-מרשה הוא לב לבה של “ארץ אלף המערות”. הגן מציג פלא אדריכלי קדום – אינספור חללים, מערות טבעיות ומערות שנחצבו בידי אדם ונועדו למגוון רחב של שימושים, החל מגידול יונים, דרך איחסון ומגורים וכלה בקבורה . בשנת 1989 הוכרז השטח כגן לאומי על מנת לשמר את שרידיה המרשימים של העיר מרשה ושימור החורש הטבעי.  בזכות המורשת העשירה ושלל המערות, הוכרז הגן הלאומי על ידי  ארגון אונסק”ו כאתר מורשת עולמית.  כפי שהוגדר בעת ההכרזה ב-2014 – ״האתר בעל ערך בין לאומי יוצא דופן בהיבט התרבותי, האנושי וערכי הסביבה לשימור לטובת האנושות כולה״.  הכללתו של ‘גן לאומי בית גוברין– מערות מרשה’ ברשימה העולמית היוקרתית של האתרים הנבחרים והחשובים ביותר בעולם ממצבת את ישראל כגשר בין תרבויות עתיקות וכמוקד חשוב לשימור המורשת העולמית, תוך חיבור ייחודי של העבר להווה. מסלול הביקור באתר מזמן חוויה יוצאת דופן והצצה לפלא של ערכי טבע, נוף  ומורשת האדם לאורך התקופות.

 

הגלריה במערת הפעמון

כבר בתקופות קדומות, זיהו תושבי השפלה את מאפייני המסלע שבסביבתם. המערות זכו לשם מערות הפעמון הודות לצורתן שהיא תוצר של אופן החציבה. החוצבים פערו פתח קטן בשכבה העליונה הקשה משהגיעו אל השכבה הרכה, חצבו בה בהרחבה באמצעות איזמלי ברזל שהותירו את סימני החציבה האלכסוניים הניכרים בקירות המערה. בחומר החציבה השתמשו לבנייה והחללים האדירים שנותרו שימשו בעיקר לאחסון אך גם לבתי מלאכה ולבורות מים מטויחים.

באוגוסט 2020, מתחם מערות הפעמון הדרומיות, הפך לחלל תצוגת חוץ יוצאת דופן המציג עבודות וידאו-ארט ופיסול. מסלול הטיול הוכשר והוסדר לכניסת מבקרים אחרי שנים רבות שלא אושרה כניסה למערות, השביל הואר בתאורה ממוקדת, בעוצמה ובגוון המונעים זיהום אור ופגיעה בסביבה הטבעית. “התערוכה צורות אנוש” היתה הראשונה להתארח במערת הפעמון וזכתה לסיקור בינלאומי נרחב  והוותה השראה לתערוכות נוספות בעתיד. האומנות העכשווית בחומר משתלבת באופן טבעי  בתוצרי אומנות החציבה ומציגה יצירה משותפת של האדם בעבר ובהווה.

 

״פרדס״ מאת נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו. מאת ענת זכריה

״פרדס״ הוא מחול מפוייס שהקצוות שלו רכים, הנסוג אל ממד כמעט מדיטטיבי. כאילו עייפה ורטהיים, ועימה כולנו, מן העצבנות והתזזית וההמולה הנוראה, והיא מגלה לנו עולם אחר, מלא יופי ועצבות וזרימה, שאין מה לעצור ולחשוב בו עכשיו: מה היה נורא.

בסטודיו האקולוגי של להקת ורטיגו, החלון הגדול הצידי מכניס אור קלוש מבחוץ, ועוד לפני שעולה האור על הבמה, המרחב הפתוח מגלה חלק מן המתרחש. שישה רקדנים יושבים על ספסלי עץ נזיריים בצדי הבמה. זוגות זוגות. מחכים. ואז הם קמים יוצרים מבנה, וי של סנוניות, נעים בתנועות קטנות חרישיות, הכל מדוד. מידי פעם הרגל האחת נוגעת בשנייה משמיעה קול נקישה. והרקדנים כולם רוקדים ריקוד מיוחד במינו, כאשר הם נוגעים בכפות הידיים על פני הגוף, בסימטריה, שוב ושוב, כמו ספירת מלאי. הכוונה התנועתית ברורה יותר, מעודנת. והם נעים שקטים, ונוגעים ומסתובבים, הצעדים הולכים וגדלים, בתחושה של התמזגות עם הקרקע, אין למעלה ולמטה, ואפשר להסיק מהאחד את האינסוף.

ונדמה שכל מרכיבי עבודתה היפה של ורטהיים, “פרדס”, הם אופנים שונים של קציבת הזמן והמרחב: כל אחד בקצבו שלו. והמוזיקה של אמן כלי ההקשה איתמר דוארי שנוצרה תוך כדי התנועה בסטודיו, היא חלק אורגני וחשוב לוויזואלי ול״עלילה״. מסעירה ודוחפת קדימה, מרחבי גוף חדשים נפתחים.

והם מתחילים לזרום כמו מעצמם, שטים כמו מין אמבה סהורה, כהשתקפות מאורכת של ירח מלא באגם אפל, שבעוד רגע אולי תתחלק לשניים ולארבעה ותחזור לשלושה, לשישה. זוג רקדנים גברים מרימים ונושאים זה את זה, הם מתגלגלים ורוקדים צמודים, הם מניפים זה את זה מודדים משקלים בניסיון מתמיד, מתוח ודרוך, להגיע לאיזון ביניהם.  הצללים שלהם מתגבהים על הקיר האחורי-אגרטלים דקיקי צוואר. ויש גם דואט יפה בין שתי רקדניות, היוצרות צורות חמוקיות, על המתח החושני שביניהן, כמו מסתובבות בו סביב צירן, כמין מובייל פלאי של צורות, המצוי באשליה של תנועה מתמדת, שמלותיהן נאחזות באוויר, ראשיהן וזרועותיהן כמו נמסות לתוך מערבולת, אש הגוף שלהן קטנה ועיקשת, והדבר מתגלה תוך כדי שהוא נכתב.

שוב הם יחד כקבוצה, נדמים לרכבת מופשטת הדוהרת בחושך. לרגע נוגעים בעין השלישית התלויה מעל המעשים. והתנועה היא כמו קליגרפיה באוויר, מפתיעה, וככל שהמילים כביכול ברורות יותר כך התנועה מסתורית, כובשת, מלאה הבלחות פתאומיות של וירטואוזיות, נעה בין דימוי חולי למיימי, ולמרות הסולם הכביכול נמוך של עוצמתה, היא כמו וידוי, אישי, גואל. וברגעים שהם נעלמים מן הבמה לטובת ישיבה על ספסלי העץ בצדדים יש תחושה של אבידה, והיא מתחזקת כאשר מישהו מהם חוזר. הגוף החוזר למרכז יוצא כל פעם מחדש כנגד מצב הדומם, מנסה להתנער מגשמיותו.

וכשהמבט נמשך לרגע לחלון, אורות המכוניות החוצות את עמק האלה זורמות כעורק נפרד של תודעה קולקטיבית, נקודת מגוז נעלמת בחשיכה מחוץ לגבולות הראייה, מרככת את נופה המסוכסך של הארץ. האם אפשר לחבר בין האקטואלי, הקיומי, החוץ-אמנותי לאמנותי? האם לאמנותי לשמו יש זכות קיום במקום שהקיומי בוער? ורטהיים מנסה לחבר את ההפכים הללו בריפוי ובאיחוי. 

והנה הם אוחזים ידיים בשורה, פלג הגוף העליון נע כמו צמרת עץ על עליו, לאותו כיוון, מותח את הזמן. יש מי שלרגע רוכן, קורס קדימה, אבל מיד מתעשתות הקרסוליים וננעצות והתנועה ממשיכה. אוגרת יופי וכוח לחושך העתיד לבוא.

יש משהו מאוד לא היסטרי ולא מואץ בכל העבודה הזו, עד שאפשר לראות בה קטעים מופשטים של סתם, של כלום, של בין לבין, אבל ורטהיים מצליחה לארוג כאן קומפוזציות עדינות אך עוצמתיות במאזן סימולטני המצוי בין התרסקות לאיזון, בין האנכי והאופקי לאלכסוני, האוצר את המתח שבין תנועה מקבילה של לוחות טקטוניים לבין התנגשותם באותה קומפוזציה. זו תנועת לוחות טקטוניים של הנפש היוצרת המשקפת מצב של שבר פנימי וקולקטיבי.

ואפשר לדבר על מקור המילה “פרדס” בשפה הפרסית, בפירוש הפשוט שלו – גן עצים או גן נעול. המילה חדרה הן לשפה העברית והן לשפות נוספות, כגון האנגלית, שבה קיבלה המילה משמעות של גן עדן “paradise” . או לדבוק במסורת, שמופיעה בתיקוני זוהר, ודורשת את המילה פרד״ס כראשי תיבות של המילים פשט, רמז, דרש וסוד. שהם ארבעת הרבדים בביאור התורה. לקרוא את הסיפור התלמודי מתוך מבכת חגיגה על ארבעה שנכנסו לפרדס: אחד הציץ ומת, אחד הציץ ונפגע, אחר קיצץ בנטיעות. ורק רבי עקיבא נכנס ויצא בשלום. אבל אין באמת צורך להיתלות באילנות גבוהים, להטעין את המחול במשמעות, באבטחה, כאילו נסוך עליו יותר מאיזה אד מצועף.

ורטהיים מפגינה בעבודה הזאת בשלות בוטחת בכישרונה וביושרתו של עולמה הפנימי. ולמי שעשייתה מתרחשת כבר לאורך כמעט שלושה עשורים, זו יצירה אישית ואוניברסלית כאחת העוברת כל העת תהליכים מתמשכים של צמצום וזיכוך עד שהגיעה אל השלב הנוכחי, המכיל את העושר היחסי ואת האווירה הטעונה של עשייתה בעבר שתומצתו רק להכרחי ביותר. משהו שפתוח לראיה, לנשימה לסחף, שלא ניתן לזנוח בשקט מאחור.

יומני מחול מאת רות אשל

להקת ורטיגו/ כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים/ יוצרת שותפה: רינה ורטהיים-קורן/, מוזיקה: איתמר דוארי, עיצוב תאורה: דני פישוף – מג'נטה/ רקדנים שותפים: איתי פרי, שון אולס, מיכה איימוס, עדן בן שימול, דניאל קוסטט, קורינה פריימן/ תלבושות" מרפרטואר הלהקה (ששון קדם)/ ורטיגו – כפר האמנות האקולוגי, אולם ברונקה, 16.6.2021

להקת ורטיגו, “פרדס” מאת נעה ורטהיים, רקדנים: איתי פרי ומיכה איימוס, צילום: דן אשוח

להקת ורטיגו/ כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים/ יוצרת שותפה: רינה ורטהיים-קורן/, מוזיקה: איתמר דוארי, עיצוב תאורה: דני פישוף – מג’נטה/ רקדנים שותפים: איתי פרי, שון אולס, מיכה איימוס, עדן בן שימול, דניאל קוסטט, קורינה פריימן/ תלבושות” מרפרטואר הלהקה (ששון קדם)/ ורטיגו – כפר האמנות האקולוגי, אולם ברונקה, 16.6.2021

 

היצירה פרדס נוצרה בתקופת הקורונה כשבמהלכה נועה ורטהיים שאלה את עצמה, מה מקור ההשראה? האם ראשיתה בתוכה פנימה והיא מקרינה החוצה, או המקור היא השראה חיצונית והיא זאת שממלאת אותה מבפנים. השראה שייכת לתחום הרוחני, לקסם, למשהו שהוא מנוע אדיר לעשייה, אבל  בה בעת הוא לא מוחשי, אי אפשר לתפוש אותו. יצירה זו טבולה כולה ברוחניות.

הסצנות הראשונות של היצירה הנהדרת מתבצעת באוניסונו. כמו בטקס, הרקדנים נעים מצד לצד בקצב אחיד, חוזרים על מנטרה. תוך כדי כך, הם מבצעים בידיהם נגיעות מהירות, מעלות על הדעת חיישנים שסורקות את הגוף לכל אורכו, מלמטה למעלה, מנסות לאתר חומרים  להשראה במגרות החבויות בגוף. במיומנות של מאסטרית, ורטהיים יוצרת קומפוזיציות בחלל עם ששת הרקדנים כשהיא משחקת עם אותו מוטיב תנועתי. חלקו עדין מאד, מעין דקויות של הרהור, יש ואין, והדיוק שבביצוע מקנה להן עוצמה. מוזיקה מרוממת רוח של איתמר דוארי תומכת ביצירת אווירה רוחנית כשהרקדנים לובשים שמלות שחורות עם נוכחות חזקה שעיצב ששון קדם ומעלות על הדעת נזירים.

בחלק השני הידיים והרגליים נפרשות החוצה. אלה תנועות גדולות שמבקשות לגעת ברחוק, מגששות אחר משהו שיצית אותן. הידיים טובלות בתוך האוויר כחומר. הן רכות, פתוחות כדי להשאיר מעברים פתוחים של מנהרות פנימיות בגוף לספיגת כל נואנס של השראה. הרגליים עולות ויורדות בזרימה, ללא תנופה, במודעות מלאה, בשליטה מלאה. לפעמים יש תנועה מהירה, חולפת, שלא משאירה הד בחלל. נפלא.

סולו מדהים באיכות שלו רוקד איתי פרי. הגוף הגברי שלו כל כך רך, כל כך מתמסר, נמס בתוך עצמו. ויש עוד דואטים שכל אחד פנינה. והרקדנים, כולם נהדרים.

להקת ורטיגו, “פרדס” מאת נעה ורטהיים, צילום: דן אשוח

הקצב מתחלף למהיר, לחגוג את היצירתיות. הקבוצה מדלגת, מתחברת ומתפרקת,  זוגות מחליפים ידיים תוך התקדמות.  הקטע מתארך מדי, כמו היוצרת נפעמת מעוד ועוד אפשרויות שגילתה, לא יכולה להיפרד מהם והעניין מתחיל לדעוך.

והיצירה ממשיכה, וחבל שהסיום הסיום המפתיע של הרקדנית שון אולס מגיע אחרי הקטע הכל מתארך. הסולו נהדר, ובו ניראה שהגוף שלה לא יכול להכיל את האנרגיה הדחוסה שבתוכה. היא שיכורה,  רוטטת כמו בטרנס. הקבוצה, שכנראה כבר בעבר חוותה שאותו צ’י מופלא, במידה לא מבוקרת, מוגזמת, עשוי גם להיות קטלני, לחנוק, לטלטל. הרקדנים תומכים בה עד שהיא נרגעת והשלווה חוזרת לשאלת ההתחלה שלעולם תהיה בלתי פתורה על חידת היצירתיות.

בסיום, תחושה של שלווה ושמחה עדינה שורה על הצופים שעברו לחדר האוכל לסעוד את ליבם בארוחה מהנה.

ה”פרדס” של ורטיגו יפהפה ומרגש. מאת גבי אלדור, אתר הבמה

 

פרדס, להקת ורטיגו, צילום: אבי לוסקי
פרדס, להקת ורטיגו, צילום: אבי לוסקי
בתחילה יש מין איפוק ואין מגע בין הרקדנים אך המגבלה הזו הולכת נפרצת עד שהרקדנים מתערסלים זה בזרועות רעהו. ומן הרגע הראשון המחול היה יפהפה ולא היה רגע אחד שבו תהיתי למה הם רוקדים, ולא היה זיוף אחד או מחווה ריקה.”
שישה נכנסים לפרדס ורוקדים באקסטזה שמימית עד סוף האהבה. מופע יפה להפליא, לא להחמיץ!

כבר בדרך מיפו לקיבוץ נתיב הל”ה התרחבה נפשי ונשמתי לרווחה. העצים בדרך התגבהו והיה ירוק מלא העין.  הסטודיו האקולוגי של להקת ורטיגו גם הוא האיר פנים והמתין לאורחים באור הדמדומים הרך ובשקט של עמק האלה. ליד שלחנות קטנים טעמנו מיני אפונים ובוטנים וברכנו זה את זה כאסירים טועמים פעם ראשונה חופש. זיהינו זה את זה ובכל זאת היינו קצת זרים.

האולם החדש היפה הבנוי אדמה היה ערוך לקראתנו. מזמן לא ציפיתי כל כך לראות אנשים רוקדים – ממש הם ולא הולוגרמות שלהם מוקטנות או מוגדלות או מוכפלות. בני אדם חיים שעד סוף הריקוד כבר הכרנו את פניהם ואת האופן בו הם רוקדים והתמסרותם למחול, ואת עיניהם שממש רואות ומביטות זה בזו. ואת הזיעה ואת הנחישות והריכוז.

ומן הרגע הראשון המחול היה יפהפה ולא היה רגע אחד שבו תהיתי למה הם רוקדים, ולא היה זיוף אחד ומחווה ריקה.


נעה ורטהיים, צילום באדיבות להקת המחול ורטיגו

שישה רקדנים. יושבים על ספסלים בצדי הבמה ואז קמים שניים שניים ויוצרים מבנה. ומתחילים לרקוד. הצעדים הם כמו צעדים של ריקוד – אך הזרועות מציירות מבנים אחרים סימטריים וסבוכים כאילו הן דוברות שפה אחרת. תנופות זרועות עזות מצד לצד תחזורנה בעוצמות משתנות לאורך המחול כולו. ההתחלה אם כך טקסית ורצינית ומדודה. בהמשך אותה תבנית כמו משתקפת במים הופכת להיות נזילה. הצעדים הולכים וגדלים וכמו מנסים לבלוע את המרחב.

המוזיקה של איתמר דוארי היא יצירה בפני עצמה שנוצרה בזמן החזרות: דוארי הוא אמן כלי הקשה ותיפוף עשיר בצבעים והלכי רוח. יחד עם כלים נוספים והרמוניים המחול והמוזיקה נבלעים אלו באלו והריקוד אוסף כוח ונסחף ולאט מתגלים יחסים בין הריקוד לרקדן ובין רקדן אחד למשנהו. הרקדנים משליכים את נפשם מנגד מבלי לאבד פעימה אחת או צעד.


פרדס, להקת ורטיגו, צילום: אלעד דבי

סולו מרהיב של רקדן – דניאל קוסטה – מרוכז כל כך במערבולת שגופו יוצר וכך גם סולו של רקדנית. דואט מרגש של שתי רקדניות – עדן בן שימול וקורינה פריימן שגופן יוצר מערבולת משותפת אחת. באחיזות והנפות המחול הולך ונעשה סוער וכל הזמן מבוסס על תנופות וגלים המערבלים את הגוף.

בתחילה יש מין איפוק ואין מגע בין הרקדנים אך המגבלה הזו הולכת ונפרצת עד שהרקדנים מתערסלים זה בזרועות רעהו אך השטף לא נפסק עד שרקדן פורש וכמעט קורס לספסל וזה שנותר ממשיך לרקוד. החריגה הראשונה היא של דניאל קוסטה בריקוד הולך ומתעצם ובחזרתיות שאי אפשר לפענח את הקצה שלה.


פרדס, צילום: אבי לוסקי

הבגדים יוצרים גם הם מחול של תנופות – אפשר לזהות את החצאיות הגדולות של ששון קדם שגלשו אל המחול מיצירות קודמות ויש קשרים בבד ושינויים וגופיות מתגלות והשכבות מוסיפות נפח ודרמה. לעיתים הרקדנים נראים כמו בטקס דתי מופנם או בטקס דתי שבו הנשמה מבקשת לצאת מן הגוף או שהגוף מבקש לרסן את הפרא הנמצא בתוכו.


פרדס, צילום מסך מתוך YouTube

כך הדואט הנפלא של שון אולס ומיכה איימוס שעם המשך המחול מתגלה כוחו הגדול – לא רק הפיזי אלא גם הרוחני-רגשי. וכך גם בדואט של קירינה פריימן ושון אולס. הרקדנים כולם מגיעים למיצוי של טכניקה מעולה התומכת בהם בזמן שרוחם מגביהה אל רוח המחול.

כאשר המחול נעשה יותר ויותר נסער מתגלות דרמות כאשר הקשר בין הרקדנים מתחזק והם מנסים אפילו לעזור לזה שנסחף עד לקצה קיומו ואינו מוותר, ומוסיף לרקוד באקסטזה.

כן, אקסטזה היא המלה שחיכתה לרגע זה ולהמשכו – כמו איבוד עשתונות שמימי דרכו אפשר להגיע לנקודת שיא שגם היא הולכת ומתרחקת, והרקדנים נזעקים ולא מותירים לבד את זה שכבר פסע אל המעבר.


פרדס, צילום מסך מתוך YouTube

בסין, בתרגול שחר של טאי צ’י, ראיתי תרגיל צ’י קונג בו אפשר להגיע למעמקים (לא רצויים, משום שאיבוד שליטה לא שייך למושגי הטאי צ’י המדויקים). אישה צעירה חרגה מגבולותיה שלה עצמה ואיש מבוגר נעמד מאחורי האישה המקרטעת ואחז בשרשי כפות הידיים וליווה את הפרכוסים העזים מבלי לנסות לעצור אותה. עצם עמידתו ומגעו הרגיעו אט אט את האישה, ותנועותיהם המשותפות עתה חזרו לטבען הנכון והזורם.

אך באולם היפה שאור כחלחל זרם מחלונותיו פנימה המשיכו הרקדנים להיאבק, כמו על חייהם. הם יצרו שרשרת ארוכה, הם נשמו ביחד ולא ויתרו, וגם אלו שנתקפו ברוח המחול המתעתע ורטטו כמו לפני התגלות עדיין ידעו לחזור לצעדי הריקוד הפשוטים והקפיציים ומדי פעם בכל זאת חזרו לסורם. וכל האהבה שהתגלתה עתה לא יכלה לעצור בעדם.


פרדס, להקת ורטיגו, צילום: אלעד דבי

“פרדס” ששישה נכנסו לתוכו נותר על הבמה, האוויר עדיין רועד. לרקוד עד לנקודת אפיסת הכוחות ועדיין לא לוותר.  

זו עבודה מרגשת ונדירה. היא יפה להפליא. ממתינה לראות אותה שוב.

אודישן | ורטיגו סדנא להכשרת רקדנים 2021-2022

ב-7.6.21  12:00

מרכז ז’ראר בכר, בצלאל 11, ירושלים

*ההשתתפות כרוכה בתשלום 50ש”ח (למשתתפים בפעם הראשונה)

הרשמו עכשיו בלחיצה כאן !

לעמוד האינסטגרם של הסדנא

“שנת הטלטלה של נעה ורטהיים” מאת מרב יודילביץ אתר הבמה

אתר הבמה
כוריאוגרפית להקת המחול ורטיגו מדברת עם מרב יודילוביץ’ על העולם שעמד מלכת ועל היצירה החדשה, “פרדס”, שהגיחה לעולם בלידת בית.

כשהמטריקס של החיים נעצר

“בהתחלה היה הלם. לא ידענו למה לצפות. מסביב העולם כאילו עצר מלכת. השמים התרוקנו ממטוסים, שבדרך כלל חגים מעלינו. מסביב הכל פרח. אביב במלוא הדרו. הטבע כמו אמר תודה. אחרי 30 שנים של שעבוד לעבודה, שאני אוהבת, פתאום עצרנו”, מספרת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים על השנה המטלטלת שהותירה את שדה התרבות הישראלי מוכה וחבול.

“לפעמים בתוך המטריקס של החיים, אתה לא ממש עוצר לחשוב על הבחירות שלך. במרוץ היומיומי, החיים מתנפלים עליך וגם כשמדובר במשהו שלך, שאתה יצרת וזו אהבת חיים, כמו ‘ורטיגו‘, הלהקה שלנו. בסופו של יום אתה קצת עבד של הדבר. בקורונה פתאום היה רגע שבו הכל נעצר. זו היתה חוויה מכוננת. מצאתי את עצמי עם המשפחה הקטנה שלי לבד. בטבע. זה עשה לי שמחה גדולה. הרגשתי שאחרי כל כך הרבה שנים של עשייה ללא הפסק, אני יכולה לעצור לרגע ולנוח. זה בא מתוך מקום שיודע שלא משנה מה קורה בעולם, אנחנו נמשיך לעשות את שלנו. זו הפוגה. זה לא לתמיד”.

ובאמת המשכתם. גלגלי המכונה לא עצרו.

“עדי יזם (עדי שעל, בן זוגה של ורטהיים, מ”י). במהות שלו הוא לא יכול לנוח. הוא לא יודע איך. בין הסגרים, מתוך האילוצים, נולדו כל מיני פרויקטים כמו סרטון של 20 דקות שצלמנו בשער יפו בירושלים עם מקטעים מהעבודה ‘לידת הפניקס’. הופענו במופעי דרייב-אין שארגנה עיריית ירושלים ובקפסולות בשטח הפתוח שבמרכז סוזן דלל בתל אביב קהל מול מצומצם. בכל פעם שנפתח השער מבחינת ההנחיות, עפנו על זה.

“יצרנו את ‘בארדו’ – מופע מיקס מעבודות עבר, המצאנו מוצר בשם ‘Food & Art’  שמשלב מופע ואחריו ארוחת ערב וצריך לומר שגם לאורך כל התקופה, למעט החודש הראשון, הסדנה של ‘ורטיגו’ בירושלים עבדה בקפסולות כדי לאפשר לחבר’ה צעירים לרקוד ולהכשיר את עצמם. במקביל, עם כל הזמן שהתפנה, המשכנו לבנות את המשכן שלנו בקיבוץ נתיב הל”ה. נכנסנו ברבאק מבחינת בנייה, עשינו הכל לבד ועם המופע החדש נחנוך גם שני חללים חדשים”.

זה די מדהים. אז למעשה הרקדנים נשארו בקיבוץ?

“נשארתי עם קבוצה קטנה של שישה רקדנים ותיקים. לא ידענו מה יהיה, אם נוכל לפתוח ומתי וקבלנו החלטה לשחרר את כל הרקדנים מחו”ל לבתיהם. גם רקדנים ישראלים, שתכננו ממילא לעזוב בסוף העונה, שוחררו. זה היה מוזר. יום לפני שעולם התרבות נסגר, עוד הופענו בבכורה בפסטיבל ישראל עם MixAbilities, מופע לרקדנים נכים ושאינם נכים. זה מופע שלמעשה כמו שעלה, הלך לישון והיה מופע חדש ברפרטואר, שנכנס גם הוא לתרדמת. הרקדנים שנותרו היו, למעשה, בחל”ת”.

 

“המצב הזה הציף פחדים”  

בואי נדבר על יצירה בזמן מגיפה. זה מעניין בכמה רבדים. קודם כל ליצור בבית – אצלכם, לכאורה, זה קל יותר. את פשוט מסתגרת בסטודיו. ובכל זאת, תחושת הבידוד, הריחוק החברתי, איך משתמשים בזה כמנוע?

“היו הרבה רגעים שלא היתה מוטיבציה ליצור. אין למה, אין למי. עלו כל מיני תחושות – אנרגיות שנעו כמו מטוטלת. אבל היה לנו גם זמן לשבת ולדבר על דברים. חווינו שבר לא פשוט. צריך להבין שבלי הכנה, ככה פתאום, נאמר לנו שהמקצוע שלנו מיותר. זה לא דבר של מה בכך. בשביל אמנים יצירה היא לא רק עבודה, זה כל חייהם, זו המהות שלהם, חלק מהדי.אן. איי. צריך להבין – לרקוד זה בגופנו ופתאום מעכשיו לעכשיו אנחנו לא מעניינים אף אחד. דברו על פתיחת קניונים ואיקאה, על בתי כנסת ובתי קפה, על מסעדות ומתחמי קניות אבל התרבות נמחקה מסדר היום. גם ברגעים שהחלו לפתוח חלקית מקומות, עלינו לא דיברו. זה הזוי. תרבות הרי זו הדת החילונית.

“תרבות נוצרת ממקום של נביעה, זה הדבק, המרחב שמאפשר שיח, מפגש ועומק. אז אותנו מוחקים? אוכלוסיה עצומה שמגישה לעולם החילוני את כל האקסטרה. היו רגעים שכל המצב הזה הציף אמיתות, פחדים ולא מעט שאלות בנוגע למקצוע שלנו ולמהות שלנו”.

ואיך הופכים את כל זה לכוח שמניע יצירה?

“אנרגיה של יצירה זה נושא מאוד מעניין. רקדנים חייבים גירוי והשקט הזה שהשתרר סביבנו יכול היה להיות משתק. אני מודה שלי, שקט תמיד עושה טוב. אף פעם לא רציתי להתערבב. גם לא כשהציעו לנו להיות להקת הבית של סוזן דלל. רצינו לדייק, להיות בקצב שלנו. אז היו הרבה רגעים של שיחות על משמעות. היתה מן התכנסות וזה מעניין כי בדיוק בזה נוגעת העבודה”.

“התת-מודע שלי החזיר אותי פנימה”

מה היתה הפעימה שהניעה את העבודה החדשה?

“המוטיב הראשון שאיתו הכל התחיל עוד כשהיינו בשיא ההופעות לפני יותר משנה, היה ידיים נוגעות בצדי הגוף, מבריגות אותו כלפי פנים אל קו האמצע, למרכז. ‘לילה’, העבודה הקודמת שיצרתי, עסקה בפיתוי, בחוץ והפעם, התת-מודע שלי החזיר אל הפנים. מה מניע את היצירה, זה רק אלוהים יודע. תהליך עבודה זה אזור אבסטרקטי, אינטואיטיבי. בדיעבד, אני יכולה לומר שהמוטיבציה שלי היתה להתכנס וזה די מדהים שזה מה שהניע אותי רגע לפני שהכל נסגר ואלצו אותנו, בלית ברירה, להיות מכונסים בתוך עצמנו.

“הקורונה נתנה לי פנאי לחקור את הדרך פנימה ביחד עם הרקדנים. היינו כולנו באותו חלל, יצרנו ועבדנו בלי דד ליין שזו חוויה חדשה ומעניינת שמעולם לא הזדמנה לנו קודם לכן”.

מה זה אומר לעבוד בלי דד ליין?

“זה אומר שאתה יכול לקחת את הזמן, אבל גם שבנקודה מסוימת, כשהעבודה מוכנה, הגיע זמנה לצאת לעולם אם הוא בשל לכך או לא. היה שלב בו אמרתי לעדי: ‘החבר’ה מוכנים, היצירה חייבת לפגוש עכשיו קהל’. ומה שקורה עם העבודה הזו זה למעשה לידת בית. מכאן נבעה ההחלטה להמשיך להופיע פה. זו גם הזדמנות לחנוך את אולם ‘ברונקה’ ואת ‘המקום של ג’ק’, חדר האוכל המקסים שלנו ולהפגיש את הקהל עם איזו חוויה כוללת שמאפשרת לשהות במקום שבו אנחנו יוצרים ולהיות איתנו. נופיע עם העבודה בנתיב הל”ה במשך כמה חודשים ואחר כך נוציא אותה החוצה”.

 

ריפוי אנרגטי קוסמי

שם העבודה מסקרן. פרדס אינו מקום של מרחבים פתוחים. הוא מאוד סדור – שורות שורות. קצת מזכיר לבירינט, מבוך שבקלות ניתן ללכת בו לאיבוד, אבל יש בו פירות… מאוד מטאפורי כהרגלך

“עשית לי צמרמורת עכשיו. היצירה מתחילה במעין מסדר מהמם וזו בדיוק החוויה הזו של בין פנים לבין חוץ שאני מדברת עליה. השם נולד, לכאורה, במקריות, על אף שכלום לא מקרי באמת. היה לי חשוב שהשם יהיה בעברית. חשבתי שאחרי הסגרים האלה, כשהעולם גם הוא נסגר וכל אחד בארצו, בביתו, בחדרו, זה חשוב, טבעי ונכון. לפני חודשיים, כשהכל עוד היה רגוע, עדי בנה טראסות והתחיל לשתול עצים סביב הבית. יום אחד, הייתי בבית והוא צעק לי מלמטה: ‘בואי, רדי לפרדס’. באותו רגע אמרתי לעצמי: ‘מצאתי!’. כמו שם לילד שמגיע בהארה וזה ברור ומובן.

“בעברית פירוש המילה – גן של עצי פרי, אבל מהמקור בפרסית – ‘פראדיס’, שאלו את המילה: Paradise, גן העדן. זו מילה יפהפייה ובמקורות היהודיים, זה הכינוי לתורת הסוד והקבלה וראשי תיבות שמשמעותם: פשט, רמז, דרש וסוד – כל יסודות הידע והחקר. ויש, כמובן, את סיפור חז”ל על ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס ורק אחד מהם, רבי עקיבא, יצא ללא פגע. השאר נטרפה דעתם, המירו דתם וכולי. הפרדס הוא מקום פיזי אבל גם מטאפורי”.

ויש גם אולי את הערגה לטבע של מי שכלוא בביתו. שם שמסמל אולי את החלון החוצה?

“הערגה שלי ביצירה הספציפית הזו היא למקום גבוה של ריפוי אנרגטי קוסמי ואישי דרך האמנות. הרקדנים רוקדים מאוד פנימה. הם נובעים מבפנים. המסדר בהתחלה, מייצר סינרגיה בה כל אחד מהם תלוי בשני. כמו שבין הכוכבים שבחלל עוברים חבלים דקיקים שמקשרים ביניהם, כך גם בין בני אדם יש חוטים דקים שקושרים אותנו זה לזה. כיוון שאנחנו בכזו נפרדות ומלחמות, אנחנו לא רואים אותם. יש את האוניברסליות הזו ויש גם את המקום הפרטי שבו כל רקדן מביא משהו מתוך עצמו. תהליך העבודה היה פנימה והתוצאה שאני יכולה לחוש בה רק עכשיו במהלך ההרצות זה מן פעימת לב שמהדהדת לכל אורך העבודה כמו גל עוצמתי ארוך”.


שינויי מרחב וזמן

עד כמה צמצום המרחב וההתכנסות פנימה אל תוך הבית, רחוק מאנשים ומעין, השפיעו על התנועה?

“זה מאוד השפיע. הכל מצטמצם. זה ממש פיזי. בהתחלה הרקדנים רקדו כל אחד בביתו ושלחו לי קטעי וידאו מתוך החדר הפרטי שלהם. המרחב הצטמצם והזמן, מבחינתי, נעדר. בבת אחת לא היו לנו יותר נקודות התייחסות. הזמן השתנה וגם מהבחינה הזו חווית העבודה היתה הזויה. היינו בהלם, בטח בהתחלה. אין זמנים, אין דד ליין, אין פידבק. אפשר ללכת בתוך זה לאיבוד.

“נכנסנו לאינקובטור ובתוכו נוצרו קיבעונות שהיה צריך לפרק. בהתחלה זה המם אותנו, אחר כך הסתגלנו והסתגרנו. המרחב והזמן השתנו. מה שקרה, בגלל הוואקום שאליו נשאבנו והשקט שסבב, המרחב התמלא פתאום בדופק פנימי שמתקיים מעצמו. קצב פנימי שהכתיב תנועות מדודות”.

ואם מדברים על מקצב פנימי, השותף המוזיקלי שלך הפעם הוא אמן כלי ההקשה, איתמר דוארי. מפתיע שזו פעם ראשונה שאת עובדת עם אמן כלי הקשה, שבהשאלה מהתחום הקולינרי, הם כמו הלחם של כלי הנגינה. מאוד ארצי. מאוד אדמה. מאוד מתחבר לעולמות שלך.

“החיבור עם איתמר התחיל ברינה, אחותי (הכוריאוגרפית רינה ורטהיים, מ”י). דקה לפני הקורונה רינה יצרה עבודת סולו לפסטיבל אצלנו בכפר. איתמר נשוי לחברה טובה שלה ואיכשהו נוצר דיאלוג והסתדר לו מבחינת הזמנים וזה קרה. אחרי שהוא הגיע לחיים שלנו ונוצר מפגש מדהים, נרקם עוד פרויקט משותף של סדנאות שקושרות בין גוף, נפש ומוזיקה ומשם הדרך היתה קצרה. סקרן אותנו מאוד לעבוד יחד ומעבר לכך, איתמר גר קרוב, בהרי יהודה ובתקופה המשוגעת של הקורונה מה יותר נכון מזה. היינו בחששות אימה, אבל היה לנו את הזמן להתנסות. הוא נכנס אלינו לסטודיו והביא משהו שהתיישב כמו כפפה על החומר. הוא פנומנלי. תוך כדי תנועה הוא לימד את עצמו תחום שלם.

“זה נכון שיש משהו בכלי הקשה שמאוד מדבר את השפה שלי, אבל לפעמים באמנות אתה לוקח את הנגטיב שלך. אני כנראה זו שנותנת את הביט של האדמה, את המקצב והפעימה. איתמר הבין שהתנועה זקוקה לא רק לקצב אלא גם למרחב והוא נתן לנו המון מרחב”

“זאת חוויה שלא דומה לכלום”

בואי נדבר על חווית משתמש. אתם מזמינים את הקהל אליכם לכפר האקולוגי בנתיב הל”ה למופע וארוחת ערב שזה משהו שכמעט ולא קיים בארץ. כאב ראש לא קטן מבחינה הפקתית ובכל זאת, התעקשתם.

“אנשים מגיעים אלינו מרחוק וחשבנו שנכון יהיה שיבואו וישהו במקום, יישארו בתוך החוויה ובמרחב שלנו שמאפשר את זה. אני חושבת שזו חוויה שלא דומה לכלום.

“הדרך לנתיב הל”ה והנוף שמשקיף על עמק האלה, האולם החדש והיפהפה שלנו שבנוי מאדמה ואז עובר ל’Jack’s Place’, חדר האוכל המקסים של הכפר. אתה רואה מופע מרגש בתוך מרחב שרחוק מאוד מהבלק-בוקס הרגיל ואתה לוקח את הזמן לספוג ולעכל את זה על ארוחת ערב מופלאה של השפית שלנו, אורית קדם.

“אתה עטוף בתוך החוויה. בבית של האמנים. במקום שבו היצירה נולדה. בתוך כל עולם השפע, עם הטלפונים הסלולריים ותרבות האוכל המהיר קצת שכחנו מה זה אומר לקחת את הזמן, לשהות ולהיפגש, לצאת מהמסך ולהסתכל בעיניים, לנשום, להחליף רעיונות, לתקשר. לי זה מאוד חסר וזו דרך מצוינת לעשות את זה”.

בכורה 2021 | פרדס

להקת המחול ורטיגו מעלה בכורה ליצירתה של נעה ורטהיים

“פרדס” יצירה שנולדה בבית. התכנסות שכולנו חווינו בתקופה האחרונה. עבודה שבה הגוף מתכנס לעצמו, מצייר את עצמו ומתחבר לרבדים הרוחניים שלו פנימה. פנימה של כל אדם/רקדן לתוך עצמו לצד הקשר שלו עם המארג המשותף .

 

כוראוגרפיה | נעה ורטהים 

יוצרת שותפה | רינה ורטהיים

מוסיקה | איתמר דוארי

רקדנים | שון אולס, קורינה פריימן, עדן בן שימול, מיכה איימוס, איתי פרי, דניאל קוסטה

מנהלת להקה | סנדרה בראון

תאורה |  דני פישוף

סטיילינג | רוזי כנען

צילום | אלעד דבי

לביקורות על פרדס  

ורטיגו כפר אמנות האקולוגי, קיבוץ נתיב הל”ה

 מופע וארוחה כפרית   02-6244176

הקבלה משמשת כרטיס כניסה, הישיבה באולם לא מסומנת

חמישי 30.9 19:30 אזלו הכרטיסים

שישי 1.10  11:30 אזלו הכרטיסים

רביעי 27-29.10   אזלו הכרטיסים

מרכז סוזן דלל,  תל אביב

חמישי 2.11   20:00   לרכישת כרטיסים

 

 

ביקורת מחול מאת רות אשל – SHAPE ON US

\להקת ורטיגו, Shape On Us מאת שרון פרידמן/ להקת ורטיגו  – כח האיזון/ מוזיקה מקורית: נעם הלפר/ עיצוב תלבושות: ענבל בן זקן "Mizo"/ עיצוב תאורה: שרון פרידמן, דני פישוף – מג'נטה/ רקדנים שותפים ליצירה: מיטלי אהרוני, אמיר אישהר , ענבל אלוני, שירה בן אוריאל, נעם בן ישראל, איתמר בק, שמואל דביר כהן, גרישה לב, תומר נבות/ מרכז סוזן דלל, 31.3.2021/ ביקורת מחול מאת רות אשל

shape on us מאת שרון פרידמן- צילום – יואל לוי

להקת ורטיגו, Shape On Us מאת שרון פרידמן/ להקת ורטיגו  – כח האיזון/ מוזיקה מקורית: נעם הלפר/ עיצוב תלבושות: ענבל בן זקן “Mizo”/ עיצוב תאורה: שרון פרידמן, דני פישוף – מג’נטה/ רקדנים שותפים ליצירה: מיטלי אהרוני, אמיר אישהר , ענבל אלוני, שירה בן אוריאל, נעם בן ישראל, איתמר בק, שמואל דביר כהן, גרישה לב, תומר נבות/ מרכז סוזן דלל, 31.3.2021/ ביקורת מחול מאת רות אשל

 

להקת ורטיגו שידועה בחשיבות שהיא מקדישה לנושא האקולוגי והחברתי, הקימה במסגרתה את “ורטיגו – כח האיזון”, להקה בה משתתפים רקדנים ורקדנים נכים ובהנהלת חי כהן וטלי ורטהיים היא חוקרת את מרחב המחול המשלב אנשים עם יכולות פיזיות מגוונות. לקראת פסטיבל ישראל 2020 הוזמן ליצור ללהקה הכוראוגרף הישראלי שרון פרידמן הפועל בספרד. בתוכניה כתב פרידמן: “כשהוזמנתי על ידי להקת ורטיגו ליצור עבודה עבור רקדנים עם יכולות פיזיות מגוונות, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא כל מה שאי אפשר לעשות”. אלא, שבפועל ביצירה זו הדגש הוא על “הכל כך הרבה” שאפשר לעשות ביחד.

ביצירה זו משתתפים הרקדנים הנכים מיטלי אהרוני נמוכת הקומה שמשתמשת בכיסא גלגלים ממנוע, אמיר אישהר ששני רגליו קטועות מתחת לברך, איתמר בק שמשתמש בקביים להליכה ומנגן במפוחית פה וכן שמואל דביר כהן, עם כף רגל ייחודית ומשתמש בקביים. איתם רוקדים חמישה רקדנים נוספים מלהקת ורטיגו.

 

דומני, שבניגוד לעבר שהניסיונות (כמו, למשל, כוח האיזון של הכוריאוגרף בנג’מין אדם) בהם הוענק מקום נכבד לפתרונות המתגלים בעבודה עם נכים בזכות השימוש בחפצי העזר, כגון כסאות גלגלים, קביים וכדומה, הרי הפעם, עיקר העבודה הוא ריקוד משותף ללא אמצעי העזר. גוף עם גוף, כשההתייחסות לגוף הנכה היא אל גוף מלא חיות, עשיר בצ’י, שמסוגל להביע את עצמו יחד עם שאר הרקדנים. השוני הוא הגיוון. אין התנשאות של הרקדנים על הנכים, לכולם יש נוכחות בימתית.

היצירה  פועלת בחלל במה שקירותיו גלויים כשבשני צדדיו שורה של כסאות.  הרקדנים נכנסים אחד אחד, הולכים, כמו מציגים את עצמם. לובשים בגדים יומיומיים, יושבים על כסאות, כאילו הגיעו למפגש שבועי של עבודה. הריקוד הפותח הוא סולו של מיטלי אהרוני. היא לוחצת על כפתור בכיסא החשמלי שמתרומם עד שפניה מגיעים לאלה של הרקדן גרישה לב. הוא מרים אותה מהכיסא. מושיב אותה במרכז הבמה. פנס נדלק וקרן אור מאיר רק אותה, מבליט את מרכזיותה של הדמות הקטנה של אישה בשלה,  מודעת לערכה, מתבוננת בקהל בשלווה וללא מורא. פתאום היא מאבדת שיווי משקל ומתחילה ליפול אחורנית וכהרף עין כל הרקדנים, נכים ולא נכים, תופשים אותה. באותה שניה אני קולטת שתחת המעטה של ישיבה רגועה של כל המשתתפים, מסתתרת אחווה של אחריות קבוצתית –  אנרגיה של ערבות הדדית. וזה סוד היצירה.

 

לכאורה, הדואטים בין רקדנים לאלה שנכים הם מניפולטיביים, יחסי מפעיל ומופעל, אבל כשכל זה נעשה בהקשבה, ברגישות, ללא תחושה של עליונות, זה הופך לסוג של ינג ויאנג ויוצר שלמות. כך, למשל, בדואט שבו הרקדן שמואל דביר כהן שוכב על השכמות של תומר נבות, האוחז בידיו הפרושות לצדדים את הקביים ומעלה על הדעת כנפי ציפור גדולה. שמואל הוא רקדן של ממש, ומשתווה לתומר, שניהם רוקדים במוזיקליות, נענים זה לזה.

במיוחד התרשמתי מהקטעים הקבוצתיים בהם הרקדנים  בהם כולם זוחלים, מתגלגלים או בודקים אזורי השענות תמיכה שונים בגוף שיכולים לשמש כבסיס, כמו למשל השענות על השכמות  והרגליים מזדקרות מעלה, יוצרות שדה של כפות רגליים הנוגעות קלות זה זה בזה ברכות, כמו גבעולים במים. אפשר לעשות חידון של “מי כאן הנכה”.

 

Shape On Us מאת שרון פרידמן, צילום: יואל לוי

בקטע נוסף כולם יושבים בחברותא על הרצפה קרובים זה לזה, הידיים שלהם מלטפות את הראשים של החברים, מין ריקוד קבוצתי של “ביחד”.  התאורה והמוזיקה המצוינים יוצרים אווירה מסתורית, כאילו אנו בקהל מציצים בפולחן. אחר כך כולם מתחילים להפשיט את הבגדים זה של זה מה שהעלה בדעתי את הפעולה הנדרשת לעיתים קרובות לעזור לנכים להתלבש או להתפשט. וזה קורה לאט לאט בזמן הנכון. וכשכולם נראו כאילו עירומים, עלה בדעתי האומץ הנדרש,  שאפשרי רק לאנשים ששלמים עם עצמם. הרי אנו חיים בחברה שבה הנכה מסתיר את הגוף, שלא ייראו, שלא יידעו. אבל כאן, כולם מתפשטים, והם נעים יחד בהרמוניה, הללויה לגוף, לשונות, לאחרות, וכולם יפים,. ובטווח הרקדן הנכה אמיר אישהר עומד על ברכיו, מציג את גופו לראווה, הראש הגדול עטור שיער שיבה, החזה הגדול השרירי,  לקוח מהמיתולוגיה היוונית.

 

טוב היה לחזור לראות מופע אחרי תקופה כל כך ממושכת וטוב היה לראות מופע כל כך מיוחד, מרגש וכנה.

 

תודה על תרומתכם לאירוע ידידים של ורטיגו 28.6.21

20:30 מופע Shape on us    

היכל אמנויות הבמה

רח’ ז’בוטינסקי 15, הרצליה

 

מצפים לראותך