מקום שבלב – על “מקום” של להקת המחול ורטיגו. מאת תמי כץ לוריא
”מקום” של ורטיגו, העבודה החדשה המקסימה של נעה ורטהיים בשיתוף עם אחותה רנה ורטהיים קורן, היא חגיגת תנועה רכה וזורמת ונעימה לעין ולאוזן, הנאה שלמה, ומלאה ביופי חזותי בצבעי פסטל.
הרעיון הוא מפשט וכללי, ולמרות שאין בעבודה אמירה נחרצת או המצאות חדשניות חווית הצפייה בקומפוזיציות התנועתיות, וברקדנים המוכשרים בעלי היכולות הנהדרות, היא מרוממת. ורטהיים חוקרת את המושג הכללי והפרטי שהוא “מקום”, אשר יכול להיות חיצוני או פנימי, והוא המהווה את הגרעין של הנפש, ונקשר במושג “הזמן”, כפי שמתואר בתכניה: ב”מקום” עוסקת נעה ורטהיים במישור הקיומי ובשדה הרוחני ומערבת את הפנים עם החוץ. בין שני אלה היא מרגישה את ההשראה שבתנועה. שם נמצא “החיפוש שמבקש לשוב אל המקום שמקרב אותנו אל עצמנו” היא אומרת.
כשהיא מתבקשת להסביר את העבודה היא מפשטת: “העבודה עוסקת ב”צלם” וב“תבנית“. הצלם הוא התוכן, הרגש, הנשמה, וכל המערכת הפנימית. התבנית היא הגוף, המבנה שעוטף ומחזיק את הכל. בין שני אלה נמצא הזמן – אחד האתגרים הגדולים. כולנו יודעים שבאיזשהו שלב נעצור, בין אם מוקדם ובין אם מאוחר. במקום הזה של הזמן מתעוררות שאלות הקשורות בחוויה הישרדותית – איך הוא נגמר? היכן הוא נופל? – ואיתן ההבנה שעכשיו אנחנו, מסה של הגוף, נמצאים במרחב, במקום, בזמן, וזה כל מה שמתקיים. מבנה קסום שאנחנו נולדים אתו וצריכים לפענח אתו את שבילי החיים” .
המוסיקה ליצירה נכתבה על ידי רן בגנו המלווה את הלהקה שנים רבות, את התלבושות עיצב ששון קדם, את התאורה דני פישוף, ואת התפאורה זוהר שואף.
רקדנים יוצרים: מיכה איימוס ,שון אולס, איתי פרי, עדן בן שימול, רות בן דוד, אילן גולובוביץ, שני ליכט, תיאו סאמזווט.
הזרימה אינה נפסקת לאורך כל היצירה. זרימה שהיא כמעגל חיים, המשכיות, שלמות, והתמזגות עם הטבע. ראיתי בזאת שלמות של היוצרת עם המקום שבו היא נמצאת, פיזית ונפשית, מקום יקר שהוא בסיס איתן, שחלקו פיזי וחלקו פנימי, שכנראה נמצא לאחר חיפושי דרך וניסיונות פיענוח של העולם ושל הנפש.
מאד התחברתי לעיסוק של נעה ורטהיים בזמן, שהוא עיסוק אינסופי שמעסיק גם אותי כמשוררת, כי זמן ומקום זה הכל, ותמיד. הזמן שלנו כאן הוא תמונות שנחרטות, זכרונות, ורגשות שנקשרים בכל אלה, והמקום של הרגשות הללו בתוך הנפש שלנו, שממשיכה ואוגרת ומשתנה.
לספר השירה הרביעי שלי קראתי “זמן הוא תמונות צרובות”, וזה השיר הפותח אותו:
זְמַן הוּא תְּמוּנוֹת צְרוּבוֹת
הוּא פֶּצַע שֶׁנִּפְתָּח כָּל פַּעַם
הוּא הַמִּלָּה שֶׁלִּי שֶׁצָּפָה בְּתוֹךְ הָרִיק
הוּא הַתִּקְתּוּק
הַקָּצוּב הַמְּמַכֵּר
שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ
כִּי אַחַר כָּךְ יַעֲבֹר
יַעֲבֹר וְאַפְסִיד
לָכֵן יֵשׁ לְמַהֵר
הוּא הַקּוֹצֵב לִי לִגְדֹּל
וְעוֹד קְצָת לִגְדֹּל
כְּמוֹ עֲלִיסָה אֲנִי מְשַׂחֶקֶת בְּנִדְמֶה לִי
נִכְשֶׁלֶת
מְמַהֶרֶת
לֹא נִזְהֶרֶת
בִּכְלָל לֹא נִזְהֶרֶת
החיבור של נעה ורטהיים למקום הוא חיבור למקום הפיזי ביקום, לאדמה, לחומרי הטבע, המתבטא על הבמה בצורה חזותית.
קטע יפיפה ומעניין הוא הקטע בו משמשים מקלות מעץ ליצירת סולם באויר, עליו צועדת, מטפסת, ומתהפכת כלוליינית, הרקדנית המוכשרת עדן בן שימול. הוא סולם והוא דרך שנסללת באויר, ובהמשך טרפז המאפשר לרקדנים לשאת אותה בתנועה מעגלית ברחבי הבמה, כמעופפת ונתמכת, חסרת משקל.
השימוש במקלות העץ הללו מגוון, ומאפשר המצאות מעניינות, כשהם משמשים סימני דרך, יתדות, ובהמשך יוצרים כיפה שהיא מבנה מעוגל המסמן את הבית הפיזי, אבל אחד כזה שהוא כולו התמזגות עם הטבע והאדמ
אי אפשר כאן לנתק את מה שמופיע על הבמה מההקשר, שהוא מהות הלהקה, והקהילה של מה שנקרא “הכפר האקולוגי ורטיגו”, והוא המרחב שבו חיה ויוצרת ורטהיים עם חברי הלהקה. זהו מרחב מרחב כפרי הלומד ומלמד את הקשר שבין תנועה לאדמה, ומציע מודל לחיים אלטרנטיביים המושתתים על אידאולוגיה חברתית-אקולוגית. זוהי קהילה של אמנים ואנשי סביבה שחברו יחד כדי להקים מרכז תרבות נגיש ומעורר השראה במבואות ירושלים, במרחבי הטבע הפתוחים של עמק האלה, בתחומו של קיבוץ נתיב הל”ה. מרכז אשר מתמקד בחקר יחסי הגומלין בין האדם לבין סביבתו, וקורא לחדש את החיבור הקמאי בין הריטואל הטקסי והאמנות, לבין מחזוריות החיים והטבע. להתחבר מחדש ליקום, לאנרגיית החיים הקושרת אותנו לאדמה ולאדם, ולשוב להיות חלק מהשלם. ואת כל זה ראיתי ב”מקום”.
התלבושות יפיפיות, ותורמות לתמונת הבמה הנקייה, היפה. הן מעין סרבלים שאינם צמודים לגוף, בצבעי אדמה, ההופכים לחצאיות ונותנים חופש לגוף הנע, ומתאימים מאד לרעיון של העבודה. מה שיש כאן ב”מקום” הוא בעיקר שמחה. שמחת הריקוד, החופש, היצירה, ושמחת ה”יחד” החברתי, הקהילתי, האנושי. וכך גם מסתיימת היצירה. הריקוד השמח הזה במעגל מזכיר הורה, ויוצר געגועים עמוקים למשהו שאבד לנו, בתקופה הזו בה האחדות היחידה היא רק בעת חירום והצורך בהתנגדות. היצירה מסתיימת כך, בצורה אופטימית, כדי לומר שאפשר גם אחרת, ואסור לנו לאבד תקווה.
"״מקום״ מאת נעה ורטהיים ולהקת המחול ורטיגו". מאת ענת זכריה, המבכרת
יצירתה החדשה של נועה ורטהיים, "מקום", ממשיכה את אותה תפיסה אקולוגית ורוחנית שלהקת ורטיגו חרטה על דגלה, יוצרת מרחב שנוכחות בו תחושה ואווירה חזקות, שאי אפשר להתעלם מהן. חלל שואב שעושה חשק להישאר בתוכו ולא לעשות כלום, העיקר לא לצאת חזרה לחוץ, העיקר להישאר תלוי בין האין ליש, להתמהמה, לפני שתכף חוזרים אל תוך העולם.
משמעות המילה "מקום" בלשון המקרא, כמו בלשון ימינו, הוא איזור מסויים במרחב. אולם בלשון חז"ל, המקום הוא כינוי לאלוהים. במובן שאלוהים אינו ישות שנמצאת בתוך העולם, אלא להיפך, העולם הוא ישות שנמצאת 'בתוך' האלוהים. ובמונחים קבליים: כשאלוהים רצה לברוא את העולם הוא יצר חלל פנוי בתוך עצמו, ובו נברא העולם. "מקום" מתייחס לא אל החלל החיצוני, אלא אל הפנימי, אל עולמנו הסובייקטיבי. לכל אדם יש מקום משלו, המבוסס על רקע היסטורי ומשפחתי, על גנטיקה וחינוך, על הלחצים החיצוניים והאופי הפנימי. אין לך דבר, ואף אין לך אדם, שאין לו מקום. אולם האם גם האדם יכול לצאת ממקומו, או שמא הוא נידון להישאר לכוד לנצח במקום שבו הוא נתון?
ב״מקום״ עוסקת ורטהיים ״ב‘צלם' וב'תבנית'. הצלם הוא התוכן, הרגש, הנשמה וכל המערכת הפנימית. התבנית היא הגוף, המבנה שעוטף ומחזיק את הכל. ובחיפוש המתמיד לשוב אל המקום שמקרב אותנו אל עצמינו, בתוך עולם שיצא ממקומו ואיבד משיווי משקלו״ (מתוך התוכנייה). ביחד עם המוסיקה המקורית של רן בגנו ועיצוב התלבושות של ששון קדם שאתם היא משתפת פעולה תקופה ארוכה, מצליחה ורטהיים להכניס את הצופה לאווירה לכידה ועוטפת יוצרת טקס ללא נוכחות מכנסת, ללא דמות אל, בסגנון מאגיה עממית, שמנסה להתמודד עם הנעלם. מצד אחד: המאגיה של השם והתנועה הסיבובית, שכורכת את התרבות עם הסדר של הטבע, ההופעה וההיעלמות. מן הצד האחר: גלגולי חומר בחומר- בולי עץ גדומים וחשופים, ואצירה בחומר של רוח-אנרגיות, מחשבות, התכוונויות. הרקדנים הם גוף וצלם. שבט מדברי העומד לפני גילוי, או שהוא כבר בתוכו.
ולכידות המרכז מתפרקת ומתגבשת שוב ושוב לדואטים, לסולו קצרצר ואינטנסיבי, לטריו מעודן, לתנועה של כל הקבוצה, כל מבנה משמש בו זמנית כהצעה אחרת של קיום. ויש רגעים שהמוזיקה סוחפת קדימה, בבהילות, כאילו דבר מה עומד להיות מוכרע. והרקדנים נראים כרצים מעל הקרקע, קבוצה של חלקי-שלם שמחפשת את פתרונם. ויש לא מעט קטעי אוניסונו, משפטי התנועה הארוכים, הולכים ומתערסלים ושוקעים זה לתוך זה הבא אחריו. ולמרות התנועות הנמרצות של הרגליים, את ההיגוי המדויק מעניקות תנועות הזרוע ההרמוניות עד שונדמה שבאצבעות-בכפות הידיים, נמצא האדם כולו.
ובולי העץ הופכים למיטה, לאלונקה, למזבח, למדורה, לבית, מחסה, לשביל רחב, לגשר, לפסל אלילי-עגל הזהב סביבו רוקדים תשעת הרקדנים הורה, במופת של שִכחת העצמי. באחד הרגעים הזכורים ביצירה שני רקדנים אוחזים בחוזקה בול עץ ארוך, במרכזו נתלית רקדנית. יחד הם מעלים את תמונת אותם מרגלים שנשלחו לתור את הארץ השבים עם אשכול ענבים גדול אותו הם נשאו על מוט. פרי אותה ארץ, זבת חלב ודבש אבל גם חיה שניצודה ונעקדה. נכנעת בסוף למה שעקד אותה, נושאת בזרועות מורמות את המוט, לבדה.
״מקום״ היא עבודה ליטרלית, סגורה בתוך עצמה, עם איכויות אסתטיות, המציעה חוויה אקסטטית שלוחצת פול גז. גווני האמצע, שהם הטווח בו אמנות רוחשת מתרחשת, חסרים. כך שגם התנועה של המטפוריזציה – המעבר בין שדות משמעות, ההתקה למקומות נוספים לא ממש מתאפשרת.
כדי שטקס יצליח צריך לקחת אותו ברצינות, להיעתר לו. הטקס תובע את ההשתקעות בו, ההיסחפות לתוכו, האמונה ביכולתו. ולכן גם ויתור: על שלטונה של התבונה, על הרציונליזם החותך, על השיפוט הביקורתי. ואולי זה גם חלק מסימניו של המהלך ב״מקום״: כאילו אין צורך לנסח משהו מחוץ לעבודה עצמה, אלא רק להיכנס לטקס, לתוך אותה מערכת הרמטית, בה אין כל מקום למחשבה מנוסחת. המחשבה הוחלפה בחוויה.
"מקום" מאת נעה ורטהיים בשיתוף רנה ורטהיים קורן. מאת רות אשל
יצאתי מהמופע נפעמת מהמקום אליו הגיעו האחיות ורטהיים. המקום הוא רוחני ופיזי, המקום הוא האיזון, או הדיאלוג שבין העולם הפנימי העשיר בתחושות, לעיתים קרובות לא נתפשות, אך יש להן נוכחות עוצמתית, שמתבהרת אחרי שנים של חיפוש דרך, גילוי מערות נסתרות, הבנת העצמי. יש כאלה שמבטאים את הלא נודע הפנימי, והקיים בעוצמה באדירה, בציור, מוזיקה, או פיסול, ואילו נעה ורטהיים ואחותה רינה באמנות הגוף, הכלי החיצוני שאנו רואים. ודומני, שאנו עוסקים באחת השאלות העמוקות של האמנות, איך מאפשרים לפנים הבלתי נתפש, התחושתי, המעורפל, להתגלם לצורה ויזואלית שהעין רואה. איך לתרגם את הרוח לחומר? איך לפתוח את המנהרות מהפנים החוצה, לכוון את הזרימה, לא בכוח, להתבונן, לגלות מה תוליד. מה הצורה שתיווצר.
לפני מספר שנים כתבתי באחת מהביקורות שלי שהבעיה העיקרית שאני מזהה אצל נעה ורטהיים היא השפה, שהיא עדיין דלה. הערכתי ושבחתי את הניסיון להיות אמיתית וקשובה לעצמה, אבל בסופו של דבר, כוריאוגרף זקוק לשפה עשירה, כמו צייר שזקוק לעושר צבעים, ומוזיקאי לצלילים. חשתי שהיא "תקועה", וכתבתי זאת, ואנו יודעים שזה חלק מהתהליך היצירתי, אבל חשוב להיות מודעים לכך. ובכל זאת, היכולת להמשיך, לא ללחוץ, אבל גם לא לוותר, הוא כשרון גדול בפני עצמו. ראיתי את פריצת הדרך ב-2009 עם היצירה "מאנא" דרך מחרוזת יצירות נוספות, כמו "פרדס" (2022) ולאחרונה "מקום". השפה נעשתה עשירה, הפנים גילף את מיכל הגוף, העניק איכויות תנועה לרקדנים שנטמעו, כמו אי אפשר אחרת, בתוך הכישורים הווירטואוזיים שלהם כרקדנים.
הללויה. הללויה.
בסופו של דבר, היצירה של ורטהיים היא קומפוזיציה. אין כאן סיפור, אפילו הבית הפיזי הממוקם מגזרי עץ, הוא תוצאה של משחק עם מוטות עץ בגדלים שונים, והם הפרטים החומריים הפיזיים שאותם ניתן לאגד למבנה של בית. וכשבית פיזי, שכאמור, הוא מוצר של הפרטים המתחוללים בפנים, עומד על תילו, זאת חגיגה, ושרשרת הרקדנים עוברת דרכה בניתורי שמחה במעגל חוזר עד אין סוף.
דומני שבקומפוזיציות של ורטהיים התהוותה עם השנים תבנית של עבודה (ומעניין היה לנתח את יצירותיה כדי לאשר זאת). הבודד, שהופך לרבים, הפירוק לקולות בודדים שונים, בניית התרחשויות קטנות של הרכבים במרחב הבמה (כאשר היוצרת מאירה ומפתחת אחת מהן, מפרקת אותה, כדי להאיר את האחרת), ריקוד זוגות, סולו, טריו, ובין לבין אוניסונו שבא להעצים את התנועות הקטנות, המרפרפות, הרעדת כף יד, סיבוב כדרך אגב, של הראש, והכל נגמר בנתינת ידיים, מין הורה? בשרשרת של חגיגה גדולה. וכל זאת, היא מעין טיוטה גסה שעיני קלטה.
"מקום" מאת נעה ורטהיים בשיתוף רינה ורטהיים קורן. צילום: אלעד דבי
לכל תנועה יש כוונה, כי הרי היא נולדת מתוך תחושה פנימית שהגוף תירגם, והגוף מודע לחלל בו הוא פועל. החלל נותן אישור לקיומו של הגוף. אוויר החלל אינו סמיך, הוא דליל, בהיר, לא נראה אבל קיים, למי שקיימת בו חכמת הנוכחות של הקשבה ותחושה עמוקה. ורק התקדמות במודעות גבוהה יכול לחשוף אותו לעור הגוף. מגע כפות הרגליים הוא כמו דריכה על טרמפולינה, מעמיקה ומגביהה, בין מעלה למטה, והידיים חותרות החוצה, פשוטות לחלל, אוספות אותו פנימה, והכל נע על מסילות של מעלה מטה, החוצה ופנימה.
יש קטעים של אוניסונו בהן הקבוצה מנתרת מצד לצד לאורך זמן. זה ניתור יומיומי, הגוף רפוי, ואליו מתווספת תנועת אגן, כאילו בתוכו מצוי חומר קשיח המקיש על דפנות הצדדים בקצב אחיד. וזה נמשך, נמשך, מבקש להעצים את האנרגיה הפנימית, ואולי לחדד את האמירה שלה, כדי שתתפוצץ, ותתפזר במרחב הבמה, לקולות אישים, או לאמירות קבוצתיות קטנות, מעובדות לפרטי פרטים.
"המקום" שופע בקטעים נפלאים, כמו, הרקדנית עדן בן שימול המהלכת על סולם שמתהווה תוך כדי ההתקדמות שלה, והקטע נפלא שבו הרקדנית שון אולס תלויה על מוט, נעה עליו באיטיות זורמת שמעניקה לה איכות מעל-ליומיות, של אחרות סופר מעודנת. כששון נופלת מהמוט, מסתחררת בחלל, היא נותנת דרור להתפרצות הפנימית של דחיסות האנרגיה, כדי שתשתרר, ושוב היא חוזרת למוט.
הרקדנים מופלאים, הם חלק בלתי נפרד מהקסם המתווה. ועיני צדה את הרקדניות שון אולס, עדן בן שימול, שני ליכט, והרקדנים מיכה איימוס, איתי פרי ואתיאו סאמזוורט, במהלך השנים ורטהיים אספה צוות אמנים שביחד מזינים את העבודה לכדי אמנות. אותו ביחד יוצר את השלם. ענפי העץ הכרותים הצנועים שעיצב זוהר שואף, התלבושות של ששון, בגזרת ברדס שאינו מהודק לגוף, לא מבקש להחניף. הגיזרה מאפשרת מקום לאוויר לנוע בין העור לבד, וכל בגוונים של אדמה. וכפי שששון אוהב, ניתן להפשיל את חלקן העליון של הברדס, ובעזרת קשירה להופכו לחצאיות. עיצוב התאורה של דני פישוף נעשתה עם רגישות לנואנסים של בהירות.
ומה יותר מזה אפשר לבקש?
להקת מחול ורטיגו- "מקום". מאת אורה ברפמן
העבודה החדשה 'מקום', נמצאת על רצף ארוך של עבודות שקשורות לאידאולוגיות סביבתיות וחברתיות שמיוצגים באופני מגוונים בפעילותה של להקת המחול העכשווית ורטיגו שזכתה להיכלל בין הלהקות הגדולות של שדה המחול הישראלי והיא מתוקצבת בהתאם.
מה הוא מהותו של 'מקום'. במילון של ורטיגו הוא לא חידה, אלא מפתח. מפתח לאופן חשיבתה של ורטהיים וכן, לאופן התנהלותה של הלהקה, לא כישות מבצעת בלבד אלא גם כקולקטיב – לאו דווקא במובן הפורמלי של המילה- אלא בהתנהלותם של כל הצוות התומך ומתפעל את כפר המחול לצד צוות הקריאטיב. הישג מרשים וייחודי.
לאור דרכם הארוכה והעקבית של בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל, יסדו את ורטיגו לפני שלושים שנה. בתחילת דרכם נדמה היה שהדחף היצירתי נבע מעדי שעל. בהמשך ורטהיים התרכזה בניהול אמנותי והעמקת ניסיונה הכוראוגרפי ושעל התמקד בקידומה הכלכלי והתדמיתי של הלהקה.
מזה שנים עבודותיה של ורטהיים עוסקות לא מעט בניסיון למצוא דרך לבטא את משיכתה לעולם רוחני שאליו היא התקרבה. הדבר בא לביטוי באופי התנועה ובאמצעי במה שעשויים להדגיש את התהליך, במיוחד במערכי תנועה טקסיים ובאמצעות מוסיקה מקורית של רן בגנו ועיצוב תלבושות של ששון קדם שאתם היא משתפת פעולה תקופה ארוכה.
בעבודתה החדשה " מקום", ניתן למצוא מרכיבים המכריזים על קרבה אינטימית לטבע, לסביבה, באמצעות עשרות ענפים חשופים המוערמים במספר פינות על הבמה. אשר ניתן לשייכם לאידאולוגיה אתית הטבועה בדי אן איי של הלהקה. אך האם הם חלק מהחלטה אמונית נטו, עמדה אסתטית, או לחלופין שימוש בחומרים שמשויכים אינהרנטיות לשפה הכוראוגרפית של הלהקה.
את זה ניתן יהיה לבחון בהמשך הצפייה ב'מקום', באופן שבו השתלבו הענפים החשופים ולצדם מקלות שעובדו בנגריה ולרלוונטיות שלהם לעבודה הכוראוגרפית.
אותם ענפים כרותים ומקלות העץ בשלל מידות היו מרכיב חוזר ונשנה לאורך העבודה. לאור השימוש המגוון במוטות, והניסיון לנצל אותם ולאפשר לרקדנים באמצעותם, להעשיר את מסגרת פעילותם באופנים ייחודיים בשל כך, מותר לסווג את השימוש כחלק מעולם אסתטיקת חפצים שהיה נפוץ לפני עשורים רבים, ודי נמוג לאחר שמוצה.
*
האור עולה על להקת רקדנים הלבושים בתלבושות זהות בגזרת שמלות מכנסיים בגווני חום שמהדהדים לצבעי האדמה, בגזרת אוברסייז פשוטה לכאורה, אך מטעה, הממסגרת את הרקדנים במלבן של בד כותנה המרוחק מקווי מתאר הגוף.
זו בחירה שאינה מובנת מאליה, בעידן מרכזיות המחול המיינסטרימי העכשווי. מצד אחד, זה ויתור על תלבושות המדמות בגדי יום-יום לטובת בחירה בצניעות מתוחכמת במקומם. מצד שני, זו דחייה של חישוף גוף מלא, חלקי, או מדמה חישוף, שמזוהה עם יצירה הנוטה לאתגר קונוונציות שמרניות במחול , ומצד ג', דוחה מכל וכל התייפייפות שבאה לקבל תשומת לב המכוונת ישירות אל גופו המושקע, ובעצם, כלי העבודה של המבצע הספציפי.
לפחות בשלב זה, דמותם של הרקדנים המרבים לדלג ולהניף זרועותיהם מעלה בליווי מחוות זרועות, אצבעות וכפות ידיים, מזכירות לפתע את סגנון הריקוד "הוורטיקלי" -כפי שכינתה אותו שרה לוי תנאי- ויוחס לגברי העדה התימנית. תנועת השמלות הזכירה את אותן הגלביות בעבודות רבות של 'ענבל' ההיסטורית. כידוע, את החומרים לעבודותיה שאבה שרה לוי תנאי מתרבות היהודית-תימנית. חלקן נחשב לאוצר תרבות לאומי.
האסוציאציה המפתיעה המקשרת בין ורטיגו של 2022 ו'ענבל' של המחצית השנייה של המאה העשרים, עוד התחזק בהמשך, משום שתנאי השתמשה לא אחת במקלות כאביזר מרכזי בכמה מעבודותיה ובהם 'עלי באר' ואחרות. והנה רקדני ורטיגו גילו מחדש עניין בבדיקת אפשרויות להשתמש באופן יצירתי במוטיב חוזר של מקלות וענפים ומצאו את עצמם מפעילים זה את זה באמצעות מוטות העץ המשמשים כאלונקה, או באופן המוכר לנו מציורים בנושאים תנ"כיים ובהם נשיאת אשכול הענבים על גבי מוט הנשען על כתפי המרגלים. מוטיב זה נמצא גם במחול 'שיר השירים' בביצוע להקת ענבל המקורית. הכוראוגרפיה של שרה לוי תנאי בליווי קולי של שרה המקריינת פסוקים תנ"כיים בחושנית. בעבודה זו הייתה מי שהביעה בגופה את תכני השיר הארוטיים כשהיא נישאת על מוטות הנשענים על כתפי הרקדנים.
הרפרנס במודע או שלא לעבודותיה של שרה לוי תנאי הוא מתבקש ואותנטי.
באחת התמונות הזכורות מהערב, משעינים שני רקדנים חזקים מוט עץ ארוך וכנראה גם כבד על כתפיהם ועליו התלפפה והיטלטלה הרקדנית שון אולס, הרקדנית החזקה והמרשימה ביותר בלהקה כיום, ובוודאי הכשירה ביותר פיסית לסוג כזה של 'אקרובטיקה'. מבחינה כוראוגרפית, זה היה 'קטע' להטוטי חביב למדי אך בלתי נחוץ בשום מובן לכוראוגרפיה עצמה. לא בהעמקתה ולא בריבודה. שיאו של הקטע היה בסופו המשעשע, כאשר שני הרקדנים הגבוהים פרשו והשאירו אותה להחזיק לבדה ללא תמיכה את גליל העץ הכבד בידיים פשוטות אל על,.
נושא אחר משך תשומת לב יותר ויותר, ככל שהערב המשיך. מדובר בבחירה כוראוגרפית תכופה יחסית של פרקי מחול שמבוצעים באוניסון, כלומר באחידות קפדנית. הבעיה בעבודה אוניסונית, שהיא בהגדרה עבודה ממושטרת. היא ממושטרת במקצביה הברורים והיא נוטה לכבוש את לב הצופים בפשטות הצורנית הרפטטיבית שהקהל אוהב לאהוב. על הבמה וגם בחייו, כפרט למשל, בבילוי במועדונים.
היא מאששת נטיות התמכרות לשבטיות, לאוטוריטה, לדעה שלטת של שלטון ושל המון. דווקא היום, כאשר במציאות אנחנו נזקקים נואשות לאוכלוסיה שחשיבתה ביקורתית ועצמאית. החיים הם לא מצעד האחד במאי מפעם.
אין דרך להכחיש את עצמתו של האוניסון שמהדהד בקצב הלב, והוא בנוי לא אחת על מקצבים שהולכים ונעשים יותר אינטנסיביים. זו לב לבה של החוויה האקסטטית הגורמת לעוף לגבהים עד כדי עילפון בתרבויות שבטיות של פעם ושל היום. כאן, אפשר היה לשמוע את אנחות העונג בתגובת הקהל.
אין באמור לעיל, לרמוז שהשימוש באוניסון השתלט על 'מקום', אלא רק לומר שזה כמו תבלין חרפרף. כפתרון כוראוגרפי עדיף להשתמש בו במשורה, משום שהוא פתרון קל מדי ופחות מאתגר מקומפוזיציות מורכבות. ראה ריקודי עם בימתיים נוסח 'לורד אוף דה דאנס', כדי לסבר את האוזן.
עם זאת, בעבודה הנוכחית של ורטיגו- 'מקום'- בלטו הניקיון והבהירות של מרכיבי הקומפוזיציות בחלל הבמה וכן שליטה מצוינת בתפיסת הזמן של רצפי היחידות הכוראוגרפיות. יש עודפות בשימוש חוזר של משפטי תנועה ובמפרטי ג'סטות על שלל הווריאנטים שלהם.
מעניין לראות שלמרות שנשתמרו משפטי תנועה מוכרים, ישנו עושר ומגוון חדש בסל החומרים המחוליים שבאים לביטוי בעבודה הזאת, וכן מורגשת רעננות ומרווח חופש יחסי מעת לעת ביכולת הביטוי האישית של הרקדנים. וכתמיד- יש במה יפה.
שיאו של המחול התחוללה כאשר ההתרחשות על הבמה הצליחה לחדור למקום יותר עמוק. מדובר בדואט-, לא קצרצר- שביצעו שון אליס ותיאו סאמזוורט, זוג רקדנים- רקדנים. מאחר ולריקוד הזה נכנסו מרכיבים שאינם אופייניים ללהקה, לא מבחינת תפיסתם האידאולוגית והאמנותית, כולל הנפות מסחררות מרהיבות, מותר להניח שיש כאן תוצר של עבודה משותפת בעלת חותם התואם רק את יכולותיהם הפיסיות של שון המעודנת בה במידה שהיא חזקה, ותיאו, רקדן מאד מדויק, שלא ניתן היה לצפות מראש את כוחו וניסיונו. השניים העניקו חוויה באמצעות השילוב המרתק של שליטתם הגופנית הטכנית לצד יכולות הבעה כנים, שבאו ממקום של חיבור עמוק.
למותר לציין, שמאוחר יותר, גם מרבית הרקדנים קיבלו הזדמנות לחוות חלקים מאותו דואט, כאשר כמה זוגות רקדו במקביל וריאציות מקוצרות של הדואט המלא. הרעיון היה נכון- ליצור הזדמנות מאתגרת לשוויון- גם אם ההזדמנות של כמה מהרקדנים לא הגיעה למימוש מלוא הפוטנציאל. .
מי שהסתקרן וביקש לדעת איך הסתיים פרויקט עמודי וענפי העץ ושנדמה אותו להופעת האקדח בתחילת המחזה? נאמר- מהפך וסלטה מטפורית לאחור. תוך כדי התרחשות מחולית, כמה רקדנים מקימים גשר במו ידיהם מבולי העץ. הגשר, שאמור אולי לסמל סיכוי לגישור בין כל שבטי ישראל שעליו עדיין חולם הרצוג, נשיאנו. חיבור שכנראה כבר לא יקרה אחרי שקמנו הבוקר למציאות של פוסט-כינון ממשלת תשקורת חדשה. הגשר, קטן מכדי לעבור תחתיו בנוחות ומסוכן לטפס על שלביו, חייבת להיות כאן אמירה אמיצה. אבל מהי? הרי זה גוף זר על במה שהייתה אמורה לבטא את כוונותיה במחול, לא בבניה שלא נבעה מצורך ואין בו תרומה רלוונטית ל'מקום' של ורטיגו. 'מקום' שהיה מוטב לו בלעדיו.
עם זאת, הצליחה הלהקה להרים את המורל לסיום, בצעידה נמרצת, קצבית ומחויכת שתוזמנה היטב וזכתה לתשואותיו של קהל נלהב.
