הצלחה ויראלית לפסטיבל ורטיגו. Shaza10

הפסטיבל חוצה גבולות ועד כה ניצפה במעל 100 מדינות ברחבי העולם על ידי עשרות אלפי צופים כולל במדינות ערב מצריים, לבנון, ירדן, האמירויות ערב הסעודית והרשות הפלסטינית

לאור ההצלחה והביקוש יוארך הפסטיבל בעוד מספר ימים

פסטיבל המחול של ורטיגו המתקיים באתר הלהקה צבר למעלה מ-20,000 צפיות של קהל מאז פתיחתו לפני שבוע בתאריך ה-27.12.20.

לאור ההצלחה והביקוש החליטה הנהלת הלהקה להאריך את הפסטיבל בעוד מספר ימים.

מבדיקת נתוני הכניסות לאתר עולה כי 90% מהצופים הינם מישראל אך הפסטיבל הצליח גם לפרוץ גבולות כאשר 10% מהצופים הם מארה״ב וקנדה, אירופה, אמריקה הדרומית והמרכזית, אוסטרליה, דרום אפריקה, סקנדינביה, רוסיה, יוון,איטליה, גרמניה, צרפת, בריטניה, סין, יפן, הונג קונג,דרום קוראה, ניוזילנד, הפיליפינים , פקיסטן, דובאי, אבו דאבי, ועוד.

הפסטיבל נערך כמתנת סוף השנה של ורטיגו לקהל (ללא תשלום ) ובסימן החזון של הלהקה שפעילותה מאז היווסדה משלבת אמנות. חברה וסביבה.

לדברי עדי שעל מנכ”ל הלהקה ” כשתכננו את הפסטיבל במתכונת הזו שנכפתה עלינו בשל הקורונה, התייחסנו לערכי יסוד שהם עמודי התווך שלנו – אמנות, חברה וסביבה. הפלטפורמה הדיגיטלית היא הזדמנות להציב אותם בשורה אחת כשווים . כשאנחנו משתתפים בפסטיבל מחול רגיל בימתי בכל מקום בעולם, אנחנו מקפידים לכתוב שללהקה יש עולמות תוכן נוספים שמתבטאים בעשייה חברתית וסביבתית, אבל זה תמיד משני. ופתאום היה אפשר לשים את שלושת עמודי התווך בחזית ולפתוח אותם במקביל לקהל הרחב.

ההחלטה להפוך את הפסטיבל לחינמי, למתנה, באה מתוך תפיסת העולם שלנו שכגוף נתמך שמקיים פסטיבל שנתמך, אין סיבה שעניין התשלום יהיה חסם בפני הקהל וכנ”ל ההחלטה להניח את הפסטיבל פתוח בכל שעה מרגע עלייתו לאוויר. כולם יכולים לראות את זה בזמן שמתאים להם ומכל מקום בעולם ואכן, הנתונים עד כה מראים שהצלחנו וזה מרגש” .

תוכנית הפסטיבל כוללת בכורות, יצירות נבחרות מכל השנים, סיור וירטואלי בכפר המחול האקולוגי של הלהקה, הרצאה של נעה ורטהיים, ביקור בתוכנית ההכשרה לרקדנים, כניסה לעולם המחול המשולב כוח האיזון והצצות אל מאחורי הקלעים של ורטיגו.

לצפייה בפסטיבל 

הבכורות פסטיבל המחול ורטיגו בעת המורכבת הזו, הודות לנכוראוגרפיה של ורטהיים על רקדני ורטיגו :איתי פרי, מיכה איימוס, עדן בן שימול, דניאל קוסטה, שון אולס וקרינה פריימן .

ורטיגו מכל הצדדים. מאת ענת זכריה

מאת: ענת זכריה   עדי שעל: “אנחנו מגיבים למציאות”

 

חרף המגבלות והקושי, להקת מחול ורטיגו הגשימה פסטיבל מקוון של שיטוט חינמי במרחב הווירטואלי. מנהל הלהקה, עדי שעל: “ניסינו ליצור חוויית מסך שלא תהיה סיוט”

ורטיגו מכל הצדדים

“ורטיגו” הוא אותו איבר באוזן האחראי על שיווי המשקל שלנו שכאשר הוא משתבש, אנחנו מאבדים את חוש ההתמצאות והכיוון. “ורטיגו” היה המחול הראשון שיצרו יחד הכוריאוגרפים נעה ורטהיים ועדי שעל ב-1992. מאז אותו דואט מסחרר, הספיקו בני הזוגֿ לייסד להקת מחול שכבר הספיקה לעבור ממעמד של להקה בינונית לזה של להקה גדולה, להעמיד רפרטואר עשיר של יצירה, להפעיל סדנאות מחול וכיתות אמן, להפגיש אנשים עם יכולות פיזיות שונות, עם וללא מוגבלות בתנועה במסגרת ורטיגו כוח האיזון, ולהקים כפר אמנות אקולוגי בקיבוץ נתיב הל”ה כמקום מפגש בין אמנות לסביבה.

לציון סוף השנה הנוכחית שתיזכר תמיד כשנת הקורונה, בחרה ורטיגו לקיים פסטיבל מחול וירטואלי שבו יוכל הקהל להכיר ולחוות את הלהקה על כל צדדיה.

 

עדי, במה שונה הפסטיבל שלכם מפסטיבלי מחול אחרים שקיימים ומתקיימים, כמו “הרמת מסך” ו”חשיפה בינלאומית” למשל?

“זאת בדיוק השאלה הראשונה ששאלנו את עצמנו, לאור העובדה שיש פיצוץ כזה גדול של פסטיבלי מחול. בעצם כל הפסטיבלים הפכו לאונליין וגם מי שלא היה לו פסטיבל מצא שזהו פתרון עבורו ליצור נוכחות. וזה הכניס שאלות חדשות, כמו האם גם עבור שוחרי הז’אנר הישיבה מול המסך לא הפכה לסיוט? כמה מאיתנו בכלל מסוגלים לשבת במשך שעה מול יצירה בכל תחום, ליהנות ולהפיק ממנה את החוויה התיאטרלית שכה חסרה לנו? איזה מין תחליף אנחנו מציעים? הרי יום שלם של שיחות זום לרוב יותר מרוקן אותך מאשר ממלא אותך, אז מה בעצם אנחנו רוצים?”

אז מה אתם רוצים?

“אחת התשובות שנתנו לעצמנו קשורה לעובדה שיש לוורטיגו כמה ערכי יסוד שהם עמודי התווך שלנו – אמנות, חברה וסביבה – ופסטיבל זאת בדיוק ההזדמנות להציב אותם בשורה אחת כשווים. כשאנחנו משתתפים בפסטיבל מחול רגיל בימתי בכל מקום בעולם, אנחנו מקפידים לכתוב שללהקה שמופיעה כרגע על הבמה יש עולמות תוכן נוספים שמתבטאים בעשייה חברתית וסביבתית, אבל זה תמיד משני. ופתאום היה אפשר לשים את שלושת עמודי התווך בחזית.”
 


מה מחכה לנו בפסטיבל?

“בעצם לכל אחד מהיסודות האלה יצרנו הרחבה בתוך הפסטיבל. והמשאלה שלנו, למרות שיש גם יצירות מלאות למיטיבי לכת, היא שאנשים ישוטטו בתוך העשייה שלנו דרך סרטונים קצרים ויפגשו את כוח האיזון של ורטיגו, ומשם אולי ידלגו לסיור בכפר המחול האקולוגי, ודוברי שפות מסוימות אולי יעקבו אחרי סרטונים בשפתם ויתחקו אחרי מהלך שונה לגמרי. מי שמתעניין בהיסטוריה של ורטיגו יוכל ללכת אחורה ולעשות מסע מאז ועד היום. מי שירצה להבין את השפה של ורטיגו ואת האני מאמין שלנו יוכל לצפות בהרצאת Tedx של נעה. ואם אתה רקדן תוכל לצפות בפעילות סדנת ההכשרה של ורטיגו. בעצם אנחנו מקווים לשיטוט מאוד אינטואיטיבי לכל אדם על פי נטיות ליבו, בקצב ובזמן שנכון לו.

“ההחלטה להפוך את הפסטיבל לחינמי, למתנה, באה מתוך תפיסת העולם שלנו שכגוף נתמך שמקיים פסטיבל שנתמך, אין שום סיבה בעולם שעניין התשלום יהיה חסם בפני הקהל, כנ”ל ההחלטה להניח את הפסטיבל פתוח בכל שעה מרגע שהוא עלה לאוויר. כולם יכולים לראות את זה בזמן שמתאים להם ומכל מקום בעולם, ונקווה שבספר האורחים של הפסטיבל הרשמים יהיו כאלה שיעידו שאנשים באמת חוו משהו מאותו עולם של ורטיגו שקיים כבר כמעט שלושה עשורים.”

 

אז מי אחראי על יצירת המרחב הזה שאתה מתאר?

“אנוכי, נעה ואישה יקרה בשם דורית טלפז שהיא הארט-דיירקטורית של ורטיגו. רוב הפסטיבלים משתמשים באפליקציות של קניית כרטיסים ואנחנו ניסינו ללכת על כיוון אחר שהוא פחות ליניארי, כשאתה יכול להגיע מכל נקודה לכל נקודה. מבחינתנו יש בשיטוט הזה קצת מסתורין. אפילו אנחנו הופתענו לגלות באתר דברים ששכחנו שהם קיימים. האתר הזה הוא יצירה בפני עצמה.”

ועדיין מחול הוא דבר פיזי, ולראות אותו דרך מסך מבחינתי זאת לעולם טרגדיה. אתה מרגיש שאת זה הצלחתם לנצח או לפצח?

“אני חושב שזה נכון לגבי כל עבודת במה, וכמה שהצלם יהיה מוכשר זה לא מספיק טוב כמו לראות את זה בלייב, כשהנשימות והזיעה של הרקדנים נוכחת בחוויה. אני לא רוצה להחליף לך את החוויה הבימתית. מה שאנחנו ניסינו לעשות כאן זה גם לתת כבוד לעבודות הבמה אבל גם לשלב עבודות תלויות מקום שהם מעין וידיאו-דאנס.

“ירדנו למדבר לבולענים של ים המלח עם הרקדנים, מקום שבימים כתיקונם אנחנו לא יכולים לקחת אליו את הצופים שלנו. והנה עכשיו המגבלה אפשרה את זה, את אותה חוויית מדבר עם הליכה בתוך המים של ים המוות, אדם וטבע, בולענים – אותם שקעים שנפערו באופן פתאומי, כל מה שמתאים לתקופה הזאת.”



“אנחנו משתתפים בחמישה פסטיבלים וירטואליים”

עד כמה הפסטיבל שלכם מגיב למציאות?

“העשייה שלנו תמיד מגיבה למציאות. רק לאחרונה עלה בפסטיבל ישראל המופע Shape On Us, שיצר הכוריאוגרף שרון פרידמן, פרויקט שיצר מסגרת שבה רקדו יחד רקדנים ללא מוגבלויות ורקדנים עם מוגבלויות, תוך שימוש בטכניקה של קונטקט אימפרוביזציה. יש בפסטיבל הצצה מעניינת אל מאחורי הקלעים של העבודה.

“או ‘לידת הפניקס’, שמתרחשת בחוץ, על האדמה וכדי לחוות אותה את צריכה להרגיש את רגבי האדמה, לשבת מתחת לדום ולהריח את העשן שגם יכנס לך לתוך הנחיריים. את כל זה אנחנו לא יכולים לתת לך בפסטיבל אבל אנחנו כן יכולים לקחת אותך אחורה 14 שנה לנקודת הזמן שבה התחלנו לחפש תשובה לשאלה, מה זה יצירה בחוץ? או מערכת היחסים של ורטיגו עם ירושלים – יחסים בין מחול עכשווי לעיר בת 3000 שנה, דרך גרסה של ‘לידת הפניקס’ שצולמה בזמן הסגר בשער יפו כשכיכר העיר ריקה ואין נפש חיה מלבד נזירה שעוברת, כשנעה מתווכת את המחול מתוך מגדל דוד.”

עד כמה מקומיות זה משהו שחשוב לכם?

“המוטו שלנו הוא Think globally, act locally. ביומיום זה בא לידי ביטוי בכפר האקולוגי. שום דבר לא פוטר אותך מהאחריות לכדור הארץ. כמעט התפתינו ליצור עוד מרחב בתוך הפסטיבל שיוקדש לוורטיגו בעולם, כי באופן מוזר אנחנו משתתפים בעוד חמישה פסטיבלים בעולם באופן וירטואלי, אבל לא רצינו להזמין את הקהל ליצירות בימתיות ולכן נמנענו. יכול להיות שדרך שיטוט במרחב של הפסטיבל, אנשים יבנו לעצמם הקשרים חדשים ואולי יבינו את ורטיגו באופנים שאפילו אנחנו עוד לא מבינים. זה מסע צנוע שאנחנו השארנו בו רק את סימני הדרך.”


 
“רקדנים הם כמו סוסי מרוץ, מוכרחים להתאמן”
 
אתם מעלים בפסטיבל גם שתי בכורות. אתה יכול לספר על זה קצת?

“הבכורה האחת היא דואט של הרקדנית והכוריאוגרפית רנה ורטהיים ואיתמר דוארי ששמו כרב אמן של כלי הקשה הולך לפניו, ולולא הקורונה אני בספק אם היינו יכולים למצוא אותו בארץ ולא במסע הופעות בעולם. שניהם יצאו למחקר משותף שנע במרחבי הזמן של הביוגרפיה האישית, מילדות התבגרות ופרידה מהבית, דרך יצירה של משפחה חדשה וגיבוש הזהות באמצעות תנועה צליל ותוף. זאת חוויה לראות את רנה, שהיא בת 45 ואמא לשלושה ילדים, חוזרת לבמה ורוקדת. הגרסה הראשונה של העבודה עלתה בפסטיבל הג’אז בהפקת פסטיבל ישראל.

“הבכורה השנייה היא של נעה ורטהיים והיא נקראת ‘בארדו’, מושג שלקוח מהמסורת הטיבטית ומסמל מעבר, תקופה שמסתיימת ומשאירה בנו את רישומה ומעלה געגוע והתרפקות על המוכר. גם כאן מי שיצר את המוזיקה זה איתמר דוארי, וזכינו שבתקופה המיוחדת הזאת יש לו גם את הזמן וגם את הצורך. גם כאן בחרנו שלא להראות את כל היצירה אלא רק לתת לצופה את הטעם של הדבר. זאת יצירה שצריכה אורך רוח שהמסך לא מאפשר. אבל אל תטעי, גם כשמגישים חלק מיצירה קיימת צריך לחשוב טוב טוב איך רוקמים סיפור חדש.”

 



איך הלהקה פועלת במהלך התקופה הנוכחית והכה מאתגרת?

“הלהקה פועלת באטרף של עבודה כאילו אין מחר. אם לומר את האמת היא לא חדלה מלעבוד. הרי כדי להחזיר רקדן או רקדנית לכושר ריקוד לוקח לפחות חודש ולכן מרגע שהדבר התאפשר, במגבלות הקיימות, אנחנו בעבודה בסטודיו. רקדנים הם כמו סוסי מרוץ, גם כשאין תחרויות הם ממשיכים לרוץ באחו ובזכותם אנחנו מספיק גמישים כדי לקפוץ לכל הרפתקה ולכל שיתוף פעולה.

“עשינו אפילו ניסיון והעלנו את ‘לידת הפניקס’ במין דרייב אין שהקמנו, כשהסאונד של המופע הועבר לתוך המכוניות. הקהל סופר נהנה אבל הרקדנים סבלו. הם הרגישו שהם רוקדים במגרש חנייה מבלי לדעת או להרגיש אם יש שם אנשים, אז אחרי שני ניסיונות זה ירד. מה שזה כן עשה זה להשאיר את המערכת ערנית ודרוכה.”

 

ספירלה בערוגת תבלינים
 
האם אתם נוהגים להציב סימני שאלה גם אחרי הישגים שלכם?

“בהחלט וכל הזמן. יש כאן מערכת תמיכה רבת דעות שנכונה לשאול שאלות. ורטיגו היא שבט, מערכת מאוד ספירלית. גם אם בסוף אני ונעה מחליטים זה מתוך הקשבה מאוד עמוקה לסך כל הדעות. וזה לא מן השפה לחוץ, זה באמת נשען על סוציוקרטיה – מודל מגדיר עקרונות להתארגנות במעגלים בעלי קשרים הדדיים, כאשר כל מעגל מהווה יחידה עצמאית לקבלת החלטות, וכל חבר מעגל מקבל קול שווה. ויש אמון ואמונה שנבחנים עכשיו יותר מתמיד, כשיש לכולם יותר זמן לחשוב ולהגיד.”

אתה בחרת להוציא את עצמך לכאורה החוצה מהמחול ולהתמקד בתפקיד ניהולי. מה היתרון ומה החיסרון? עד כמה אתה מרגיש יצירתי?

“מה זה מוקדם? אני הפסקתי לרקוד בגיל 35. ראיתי שיש לי יותר מדי תפקידים – אבא, רקדן, מנהל ושותף אמנותי – ובמציאות אני מזגזג ולא עושה אף אחד מהם טוב. ואז באתי לנעה ואמרתי לה, אני אבוא כרקדן רק להופעות, מה שכמובן היא לא הסכימה מאחר שזה מתכון לפציעות. אז רקדן היה הדבר הראשון שנפלט מתוך אותו כרטיס ביקור. נשארתי אבא, מנהל ושותף אמנותי. אבא זה לא דבר שמוותרים עליו, בוודאי לא כשאמא שלהם בימים כתיקונם נמצאת שלושה חודשים בשנה ברחבי העולם, כך שאני לקחתי על עצמי יותר את תפקיד ההורה. במקביל, הלהקה הלכה וגדלה מה שחייב לעשות כאן הפרדה, ואני נסוגותי מתפקיד השותף האמנותי שרנה לקחה על עצמה ועשתה את זה מעולה.

“בהתחלה עוד היו נותנים לי כבוד והייתי נכנס ומעיר הערות דרמטורגיות אבל מהר מאוד הסבירו לי שלמרות שמאוד אוהבים את מה שיש לי להגיד – לא תמיד יש לזה מקום. ופתאום הבנתי שמשהו בי השתנה, התחלתי להנות מהניהול ולחשוב איך אני רוקד את הניהול. הבמה שלי התחלפה.

 

וזה עבר חלק?

“בשלב מסוים לקחתי מאמן אישי והוא ניסה להבין איתי ביחד איפה אני כמנהל ממוקם מבחינת הפירמידה הניהולית. לא מצאתי את עצמי בדגמים שהוא הציע והלכתי לגינת התבלינים, שם ראיתי ספירלה. שאלתי את החבר’ה האקולוגיים על הבחירה למקם את התבלינים בסדר מסוים ועל פי המבנה הזה דווקא, ואז חזרתי למאמן ואמרתי לו שהבנתי שאני מנכ”ל ספירלי. ואיפה אתה ממוקם בתוך הספירלה? הוא שאל בחוכמה, משאיר אותי עם השאלה הזו עד היום. נדמה לי שאני מדלג, כי כשאני מפסיק לזוז אני הכי תקוע. שנה עכשיו לא התגלגלתי על הגב ולפני יומיים נכנסתי לסטודיו ונזכרתי במה שידעתי – שכשאני מצליח לשמור על הגוף גמיש וחזק אז כל ההוויה שלי היא כזאת. אחרת אני תקוע ואני מוצא את עצמי מתלהם ועונה למיילים בצורה לא מכילה.

“הייתי אומר שהיום אני משהו כמו ‘מאפשר מחולי’. באנגלית זה נשמע טוב יותר: A dance enabler. התפקיד שלי היום הוא ליצור לעשייה שלנו, שמסתכמת בכמעט שלושה עשורים, היבט רחב יותר – חברתי וסביבתי – שגם ייתן השראה. חשוב לי ואני גם אוהב לחלוק את הידע שצברנו. מבחינתי שום דבר לא נגמר ב-יופי אנחנו הצלחנו ובוא נשמור את זה לעצמנו.”

“לא להתחבק זו טרגדיה”
 
אתה מרגיש שהשכלתם להקים דור חדש?

“לפעמים אני מקנא ביוצרים אחרים, שצורבים את יצירתם בסרט דיגיטלי ומתפנים להמשיך הלאה ליצירה הבאה. אצלנו בעולם המחול זה עובד אחרת. רק לשמור על הקיים, שלא לומר לשפר ולהתקדם, זאת עבודה יומיומית קשה. עכשיו זאת תקופה של פוס. מישהו אחד יסתכל על מניין השנים ויגיד שזו הייתה שנה של הפוגה שעשינו בה דברים אחרים. נעה תגיד שזו הייתה שנה של הזדמנות שלמדנו בה הרבה. ולכן אני מרגיש שהשאלה הזאת תהיה אולי רלוונטית כשנצא מהזמן הזה למקום אחר.”
 
אז מה כן השאלה מבחינתך?

“להיות או לא להיות זאת לא השאלה כרגע, אלא האם זה מספיק טוב והאם בטוח לנסות את זה. עכשיו אנחנו עושים מה שאפשר כדי לשמר ואולי לייצר גרסאות נוספות לדברים קיימים. וגם מה יישאר כשנחזור לבמה מכל הזומים והאונליין? האם גם בפרמיירה הבאה נאפשר לאנשים לצפות מהבית באיכות שידור מצוינת? ועדיין, מאוד קשה לתפקד כשלא יודעים אם יש מישהו בצד השני, ואני חושב שאם נאבד את המיומנות שלנו להיפגש זאת תהיה טרגדיה וטעות נוראית. מה יישאר לנו? אסור לשכוח את הערך של להיפגש ולהתחבק ולראות הופעה בלייב.”

בכל תהליך חדש יש הרבה מהבלתי ידוע אבל גם יש את המחויבות לגלות משהו, מה גילית על ורטיגו שלא ידעת קודם?

“שהעשייה שלנו מבקשת להמשיך. ראיתי את זה ברקדנים, בשפית שמבשלת את האוכל, בבנאים שבונים את הכפר האקולוגי. כולנו מבורכים שאנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, ובתקופה המיוחדת הזאת אנחנו גם זוכים לעשות את זה במינון הנכון, בשמחה ואושר. למדתי, או יותר נכון נזכרתי, בחדווה שבגוף ובעשייה.”

 

 

 

Festival de Danza de Vértigo 2020

Post thumbnailNoa y Adi
Un regalo de fin de año para todo el mundo

La Compañía de Danzas Vértigo ha elegido festejar el final del año en curso, un año que siempre será recordado como el año de la pandemia, con un regalo especial para su público en Israel y alrededor del mundo: El Festival de Danzas de Vértigo.

“Shape on Us”

Un atractivo marco en el que público podrá conocer de forma gratuita a la compañía en todos sus aspectos especiales: estrenos, obras seleccionadas del repertorio de la compañía a lo largo de los años, trabajo del grupo “Power of Balance” (Poder de equilibrio) para la danza integrada, así como una mirada entre bastidores a las actividades del grupo.

“Leela”

También se incluye un taller de formación de Vértigo, una conferencia de Noa Wertheim, la directora y fundadora de Vértigo y un recorrido por la aldea ecológica, hogar de la compañía, en el kibutz Netiv Halamed Hei, donde trabaja y cumple su visión que combina el arte y el cuidado del medio ambiente. El festival se llevará a cabo del 27 al 31 de diciembre en el sitio web de Vértigo, en el Facebook y en YouTube de forma gratuita y con mucho cariño.

https://www.youtube.com/channel/UCX52-NRrly-qvvC7n3YBfuA

“Una, una y una”

Los directores y fundadores de Vértigo, Noa Wertheim y Adi Shaal declaran: “Como mucha gente, extrañamos a nuestro público y el contacto directo entre ellos y nosotros. Hasta que podamos hacer eso, hemos optado por crear un festival que resume un año diferente y especial y nos invita a llevar a “Vértigo” a casa en todos sus matices.

Hogar ecológico

Se invita al público a navegar libremente en el sitio web del festival y deambular a su antojo por nuestros mundos de contenido moviéndose dentro de nuestra visión que integra el arte, la sociedad, el medio ambiente y ahora también la curación física de la epidemia. Todos necesitamos una especie de renacimiento, un regreso a la simplicidad y una conexión con la energía vital que nos une a la tierra y al hombre y volver a ser parte del todo. El navegador de nuestro festival es intuitivo y adecua a la inclinación de todos y de cada uno”.

Grupo “Poder del Equilibrio”

El rico programa del festival incluye varias obras del repertorio y dos estrenos: “Bardo”, el nuevo trabajo de Noa Wertheim para la compañía Vértigo, una pieza en la que juega con el sonido y el movimiento, el espacio-tiempo y un “Dúo original” de la bailarina coreógrafa Rina Wertheim-Koren e Itamar Duari, un maestro de percusión y las obras seleccionadas: “Leela” que tiene lugar en el espacio entre la realidad engañosa y el juego cósmico. “Una, Una y Una” de Noa Wertheim trata sobre el deseo psíquico del individuo,  “Shape On Us”, pieza de Sharon Friedman para los bailarines y un grupo de discapacitados, que fue estrenada y filmada en el último Festival de Israel. Además un clásico, “El Nacimiento del Phoenix” obra de Noa considerada como mitológica de la compañía, tras haber sido presentada en miles de funciones en todo el mundo.

Fotos: Chiquita Levov

ורטיגו פסטיבל מחול

27-31.12.2020

הפסטיבל מזמן לנו השנה את האפשרות להביא אליכם הביתה את ורטיגו על כל גווניה.

אתם מוזמנים לצלול חפשי לאתר הפסטיבל ולשוטט כאוות נפשכם בעולמות התוכן של ורטיגו: אמנות. חברה. סביבה.

הנווט בפסטיבל ורטיגו הוא אינטואיטיבי… אמנם השארנו לכם סימני דרך  art. human. nature 

אתם מוזמנים לשוטט לפי נטיות ליבכם.

במופע המחול הזה, המוגבלות הפיזית מתגלה כיתרון. מאת סלעית מבטח

הרקדנים המשתתפים ב-Shape On Us, המופע של “ורטיגו – כח האיזון” בפסטיבל ישראל, מצליחים לנתק ולערער את הקשר שבין נכות ואי-נורמליות. באמצעות כוריאוגרפיה שובת לב, המופע מכונן מחדש את החריג כמרהיב

סלעית מבטח
מופע המחול של “ורטיגו – כח האיזון” בפסטיבל ישראל, Shape On Us, המשלב רקדנים עם וללא מוגבלות פיזית – עשה לי בהתחלה קווץ’ בבטן. כאחות לאוטיסט תמיד הייתי רגישה לאופן בו מוצגים בעלי מוגבלויות. מצד אחד, יש בי כמיהה שלא יוצגו באופן סטריאוטיפי מדי, ומצד שני, בצורה שלא תטשטש את המוגבלות. הרי כולנו בעלי מוגבלות כזו או אחרת. זו החולשה שלנו וגם הייחוד שבנו, האנושיות שחפה משלמות.

מתוך המופע Shape On Us של ורטיגו - כוח האיזון

מתוך המופע Shape On Us
(צילום: יואל לוי)
ההתכחשות אל המוגבלות כמוה כהתכחשות לעצמנו, ולמרות זאת לא פעם אנחנו מתכחשים, ובדרך גם מכבסים ייצוג ומילים. פוקו אומר שהחרדה מפני האי-נורמליות שבכל אחד מאיתנו גורמת לנו כחברה “לכלוא” את האי-נורמליות במוסדות ובין כתלים בתוך נפשנו – כשהאחר הוא המוגבל, ולא אנחנו. דווקא היכולת להכיר באי-נורמליות הטמונה בכל אחד מאיתנו היא המאפשרת חיים אותנטיים יותר מלאים וגם חברה חומלת. כוח האיזון. מכאן התחברתי לאמירתו של הכוריאוגרף שרון פרידמן, שהוא עצמו בן לאם עם מוגבלות, על היצירה הזו כ”פרקטיקה המשלבת גופים אנושיים מגוונים”. לא עולם מפוצל של בעלי מוגבלויות ומי שאינם.
ביצירה של פרידמן אין ניסיון לטעון שכולנו שווים, תודה לאל. המוגבלות שלו היא מתעתעת. לעתים היא מופיעה במלוא הדרה, כיעורה, ניזקקותה ובדידותה – ולעתים היא נטמעת בין הגופים כאילו לא הייתה. בהקשר זה בלטה דמותו של רקדן קטוע רגליים, שעם עלייתו לבמה תהיתי: איך יוכל בכלל להפיק תנועה מגופו? במהרה הוא טרף את כל הקלפים, יחד עם שלושה רקדנים נוספים. כולם כרעו על הברכיים צמודים זה לזה, כשרגליהם נעלמו ונותרו רק פלגי גופיהם העליונים, שנעו בחוזק ובגמישות. קטיעת האיברים הקולקטיבית הזו, בעזרת הקומפוזיציה, הופיעה בעוד כמה הזדמנויות לאורך היצירה והפכה את החריג ליותר מנורמלי – למרהיב.

מתוך המופע Shape On Us של ורטיגו - כוח האיזון

המוגבלות הופכת ליתרון. מתוך המופע
(צילום: יואל לוי)
Shape On Us החזירה אותי אל היסודות של המחול כעיסוק במובן מאליו. אל הבמה נכנסים שני רקדנים, שניהם מתהלכים על קביים בתנועות גרוטסקיות מעוותות, ואני תוהה: מי מהם בעל המוגבלות ומי “רוקד” מוגבלות? לפתע גרירת הרגליים שהכתיבה מגבלה פיזית הופכת למחול בפני עצמו, מבלי צורך לרקוד אותו לכאורה, כי הרי מהו מחול מודרני אם לא לקיחת תנועה יומיומית, התקה שלה מההקשר היומיומי אל הבמה, וכדברי היוצר – עשייתה מודעת ומכוונת.
במובן הזה הרקדנים בעלי המוגבלות הפיזית רושמים יתרון על פני הרקדנים שאינם. כדי שרקדן יבצע נפילה, הוא צריך באופן אבסורדי להיות בשליטה – לכוון את הטחת הגוף אל הקרקע בצורה שתראה אותנטית, אך מבלי להיפגע. רקדן שאינו יכול להשתמש ברגליו נופל למעשה ללא שליטה, ולכן התנועה שלו היא האותנטית ביותר , לכאורה ריקוד מושלם. דווקא סד המגבלות הפיזיות מאפשר כאן טווח תנועה מסוג אחר, והמגבלה מתפתלת בין הרקדנים וכבר לא שייכת רק לצד אחד של המתרס.

מתוך המופע Shape On Us של ורטיגו - כוח האיזון

תנועה בין עצמאות לתלות. מתוך המופע
(צילום: יואל לוי)
אבל המחול של ורטיגו רחוק מלהיות רק תנועה בין מוגבלות לאי-מוגבלות. זו יצירה שמדברת על התנועה של כולנו בין עצמאות לתלות, הצורך להפוך אחרים לנזקקים כדי להרגיש טוב עם עצמנו, ההחפצה שאנחנו עושים לפעמים לאובייקט שאנחנו מכוננים כנזקק, היכולת שלנו להיות נתמכים והמגבלות האנושיות כבגד שאפשר להסיר וללבוש ולתעתע בעולם עם הסרה והנכחה של החולשות שלנו. Shape On Us אינה יצירה מתוחכמת. היא חפה מגימיקים (ואפשר היה ליפול לכאלה) ובטח לא מתייפייפת: הקומפוזיציות התנועתיות בה פשוטות באופן יחסי, התפאורה מתמצה בכמה כסאות רגילים וכסאות גלגלים וקביים – שהופכים לאביזרי מפתח במחול המתפתח, המוזיקה מונטונית בחלקים נרחבים והתלבושות נראות כאילו הן נשלפו משיעור בסטודיו. ולמרות כל זאת, מדובר ביצירה שובת לב.
בסופו של המופע נעים הרקדנים חשופי חלק עליון בחטיבה אחת, משרגים איברים זה בזו, כשמעל כולם מתנשא רקדן שהתהלך בתחילת המופע על קביים ונראה לרגע כמו אל מיתולוגי שהחליף את שתי רגליו החלשות באינספור רגליים היוצאות ממנו ונעות לכיוונים שונים, כמו שמלה של איברים. פנטזיה בהתגלמותה. בתוך חטיבת האיברים המתנועעת הזו יושבת רקדנית שהייתה ישובה רוב המופע על כיסא גלגלים, והייתה יכולה לנוע ממקום למקום רק כשהיא נישאת על כתפי רקדנים אחרים, עד שהפכה בעיניי כמעט לסמל של בדידות. לפתע היא המרכז, ותנועותיה המינוריות חזקות יותר מכל מחוות גוף וירטואזית.
אותה קבוצת רקדנים, שבתחילת המופע גרמה לי לשאול מישהו “בעל מוגבלות” ומי אינו כזה, ואיך הם ישתלבו יחד – הופכת לקראת סופו לאגודת אנשים עוצמתית שנעה בין הייחודיות של הפרט, לעוצמה של היחד. זה היה כל כך חזק עד שלאורך המופע שכחתי את המגבלה שלי עצמי – המסכה. זאת פעם ראשונה שישבתי במהלך מופע שלם, תחת מגבלות הקורונה, עם מסכה על הפנים. אבל מה שנתפס כמטרד בתחילת ההופעה נעלם יחד עם המחשבה על כך שאני צופה במופע מחול שמשלב בעלי מוגבלות פיזית. בעצם מה זה ריקוד אם לא אומנות של התעלות על מגבלות הגוף? והם התעלו, ועוד איך.

קסם מבעד לווישרים: לצפות במופע מחול בדרייב-אין. מאת סלעית מבטח

עם זגוגיות שמרחיקות בין הקהל להופעה, קושי להתמסר בחסות הפיתויים ברכב ודיסקוטק של וינקרים של צופים שצריכים לשירותים –”לידת הפניקס” של ורטיגו עבר לדרייב-אין והשאיר תחושה של קסם מוזר ומחשבות על טלוויזיה

הפעם האחרונה שהייתי בדרייב-אין קרתה בשלב שבו הזיכרונות רק מתחילים להירשם, ומה שאני זוכרת בעיקר זה טעם של פופקורן יבש, מעין טלפון באוזן והרגשה עילאית של קווין מ”שנות הקסם”. לפעמים כשמטלטלים לך סדרי עולם, כמו בזמן הקורונה או כשמחזירים אותך לאייטיז, הדברים שלקחת כמובנים מאליהם מקבלים פתאום סימני שאלה. האם להתלבש יפה ליציאה לדרייב-אין? איפור, עקבים? מי יראה אותי שם, הרואה ואינה נראית.
אז יצאתי בלי עקבים ובלי איפור להופעת מחול בדרייב-אין בירושלים, “לידת הפניקס” של להקת המחול ורטיגו. מופע שגם במקור הוצג תחת כיפת השמיים בתוך כיפה גאודזית, והתכתב עם קולות הטבע כחלק מהסאונד לתנועה. עכשיו הוא חוזר בפורמט קורונה – הרקדנים והכיפה נשארו בחוץ, בעוד שהקהל הוכנס לתוך המכוניות.
ירושלים היא עיר הקודש ואלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אז הנה כמה מהם: הדרייב-אין של ורטיגו לא סודר בשורות, אם כי במעגל רכבים שהקיף את הכיפה הגדולה שבתוכה נעים הרקדנים. מסתבר שצריך להיות אמן חניות כדי להסתדר בספוט שהוכן לרכב מראש במעגל. בכניסה ביקשו ממני לנקות את השמשה, כמה מביך. מאז ימי העבודה מהבית האוטו המתבוסס בחייה העלה שכבת אבק. ואז עלתה שאלת השאלות – מה קורה אם צריך לצאת לשירותים באמצע? הבהוב קטן בווינקרים, ויאספו אותך אל המחוז הנחשק. ההנחיה הזאת הפכה את הקהל גם לתאורן בהמשך המופע.

"ורטיגו" בדרייב אין

“ורטיגו” בדרייב-אין
(צילום: סלעית מבטח)
את הודעת הלכבות טלפונים החליפה כריזה לכיבוי אורות, ושנייה אחרי זה מייסד הלהקה עדי שעל ביקש שנצפור, או נפעיל וישרים במקום למחוא כפיים, כדי להראות שאנחנו באמת שם. משהו במגע בין הקהל לרקדנים הולך לאיבוד בדרייב-אין המלא באנשים ספונים במכוניותיהם. אז איך בכל זאת מתקרבים לחוויה? חלק מהצופים פשוט בחרו לצאת מהאוטו וצפו כשהם עומדים לצד הרכבים.
אני חשתי לרגעים ארוכים כמי שצופה בטלוויזיה. זכוכית מפרידה ביני לבין האובייקטים על הבמה ורק הרדיו, שנתבקשנו לכוון על תדר מסוים כדי לשמוע את המוזיקה, נכנס היטב לאוזניים כמו במערכת סראונד. הרקדנים נעים בתנועות ארוכות, בעוצמה מעגלית, באחידות ודייקנות, לבושים אדום עז – אבל כל זה נשאר רחוק, מנותק. כמה שניסיתי, תמיד נותרו בינינו זגוגיות. בימי טרום קורונה ישב הקהל מסביב לכיפה שבחוץ וחלק מקסם המופע נבע מחווית שותפות עם הרקדנים במרחב. הישיבה ברכבים במעגל מסביב יוצרת מעין מחסום, גבול חדש שלא היה. במידה רבה זו עוד חומה בעולם החומות ההולך ונבנה עלינו כרגע, ומעבר לחומה – קסם רחוק והזוי.

"ורטיגו" בדרייב-אין

“ורטיגו” בדרייב-אין
(צילום: יואל לוי)
מהצד השני יש משהו עטוף ומוגן בחוויה הזאת, כי כמו שאמר שלמה ארצי פעם – המכונית היא “בית בעולם של קוקה קולה”. ברגעי בריחה, כשהמחשבות נודדות מהבמה, אפשר להגניב הצצה לוואטסאפ, ד”ש קטן לפייסבוק ומתברר שהאוטו עמוס בפיתויים, שיכולים לפגום בחווית ההתמסרות למופע שקיימת באולם מנותק. אבל אז קופץ הסופר אגו הזה של ההופעות, זה שמחליף את הגברת עם המבט המאיים בכיסא שליד – ודורש להחזיר את העיניים לבמה, לכבות טלפונים, לא לאכול, להתנהג בהתאם. לפחות את הסופר אגו הקורונה עוד לא לקחה.
ברגעי הריחוף בתוך הבית שלי בעולם הקוקה קולה, לא יכולתי שלא לחשוב על הרלוונטיות של המופע הזה, “לידת הפניקס”, לימינו ההזויים. כמו “עוף החול”, גם אנחנו נדרשים בימים אלו, בהובלת כוחות הטבע, לקום מאפר אל תוך חיים בעולם מוכה קורונה. גל אחרי גל, סוגרים, פותחים ושוב סוגרים, קריסות כלכליות ורגשיות – אנחנו צריכים ליפול ולקום וחוזר חלילה ולחפש דרכים יצירתיות לברוא עולם קצת אחר שאפשר לחיות בו בזמן מגפה. להפסיק לשאול שאלות כמו כן לפתוח או לא לפתוח – ולהתחיל לשאול איך לפתוח. להיוולד מחדש. בפיתרון של הדרייב-אין יש קצת סטייה מהשאלות הדיכוטומיות האלה, ומחשבה איך אפשר לרקוד אחרת בתוך המרחב הזה. אוסף אנשים מבודדים, אבל עדיין ביחד.