ורטיגו מכל הצדדים. מאת ענת זכריה
|
|
חרף המגבלות והקושי, להקת מחול ורטיגו הגשימה פסטיבל מקוון של שיטוט חינמי במרחב הווירטואלי. מנהל הלהקה, עדי שעל: "ניסינו ליצור חוויית מסך שלא תהיה סיוט"
ורטיגו מכל הצדדים "ורטיגו" הוא אותו איבר באוזן האחראי על שיווי המשקל שלנו שכאשר הוא משתבש, אנחנו מאבדים את חוש ההתמצאות והכיוון. "ורטיגו" היה המחול הראשון שיצרו יחד הכוריאוגרפים נעה ורטהיים ועדי שעל ב-1992. מאז אותו דואט מסחרר, הספיקו בני הזוגֿ לייסד להקת מחול שכבר הספיקה לעבור ממעמד של להקה בינונית לזה של להקה גדולה, להעמיד רפרטואר עשיר של יצירה, להפעיל סדנאות מחול וכיתות אמן, להפגיש אנשים עם יכולות פיזיות שונות, עם וללא מוגבלות בתנועה במסגרת ורטיגו כוח האיזון, ולהקים כפר אמנות אקולוגי בקיבוץ נתיב הל"ה כמקום מפגש בין אמנות לסביבה. לציון סוף השנה הנוכחית שתיזכר תמיד כשנת הקורונה, בחרה ורטיגו לקיים פסטיבל מחול וירטואלי שבו יוכל הקהל להכיר ולחוות את הלהקה על כל צדדיה.
עדי, במה שונה הפסטיבל שלכם מפסטיבלי מחול אחרים שקיימים ומתקיימים, כמו "הרמת מסך" ו"חשיפה בינלאומית" למשל? "זאת בדיוק השאלה הראשונה ששאלנו את עצמנו, לאור העובדה שיש פיצוץ כזה גדול של פסטיבלי מחול. בעצם כל הפסטיבלים הפכו לאונליין וגם מי שלא היה לו פסטיבל מצא שזהו פתרון עבורו ליצור נוכחות. וזה הכניס שאלות חדשות, כמו האם גם עבור שוחרי הז'אנר הישיבה מול המסך לא הפכה לסיוט? כמה מאיתנו בכלל מסוגלים לשבת במשך שעה מול יצירה בכל תחום, ליהנות ולהפיק ממנה את החוויה התיאטרלית שכה חסרה לנו? איזה מין תחליף אנחנו מציעים? הרי יום שלם של שיחות זום לרוב יותר מרוקן אותך מאשר ממלא אותך, אז מה בעצם אנחנו רוצים?" אז מה אתם רוצים? "אחת התשובות שנתנו לעצמנו קשורה לעובדה שיש לוורטיגו כמה ערכי יסוד שהם עמודי התווך שלנו – אמנות, חברה וסביבה – ופסטיבל זאת בדיוק ההזדמנות להציב אותם בשורה אחת כשווים. כשאנחנו משתתפים בפסטיבל מחול רגיל בימתי בכל מקום בעולם, אנחנו מקפידים לכתוב שללהקה שמופיעה כרגע על הבמה יש עולמות תוכן נוספים שמתבטאים בעשייה חברתית וסביבתית, אבל זה תמיד משני. ופתאום היה אפשר לשים את שלושת עמודי התווך בחזית."
"בעצם לכל אחד מהיסודות האלה יצרנו הרחבה בתוך הפסטיבל. והמשאלה שלנו, למרות שיש גם יצירות מלאות למיטיבי לכת, היא שאנשים ישוטטו בתוך העשייה שלנו דרך סרטונים קצרים ויפגשו את כוח האיזון של ורטיגו, ומשם אולי ידלגו לסיור בכפר המחול האקולוגי, ודוברי שפות מסוימות אולי יעקבו אחרי סרטונים בשפתם ויתחקו אחרי מהלך שונה לגמרי. מי שמתעניין בהיסטוריה של ורטיגו יוכל ללכת אחורה ולעשות מסע מאז ועד היום. מי שירצה להבין את השפה של ורטיגו ואת האני מאמין שלנו יוכל לצפות בהרצאת Tedx של נעה. ואם אתה רקדן תוכל לצפות בפעילות סדנת ההכשרה של ורטיגו. בעצם אנחנו מקווים לשיטוט מאוד אינטואיטיבי לכל אדם על פי נטיות ליבו, בקצב ובזמן שנכון לו. "ההחלטה להפוך את הפסטיבל לחינמי, למתנה, באה מתוך תפיסת העולם שלנו שכגוף נתמך שמקיים פסטיבל שנתמך, אין שום סיבה בעולם שעניין התשלום יהיה חסם בפני הקהל, כנ"ל ההחלטה להניח את הפסטיבל פתוח בכל שעה מרגע שהוא עלה לאוויר. כולם יכולים לראות את זה בזמן שמתאים להם ומכל מקום בעולם, ונקווה שבספר האורחים של הפסטיבל הרשמים יהיו כאלה שיעידו שאנשים באמת חוו משהו מאותו עולם של ורטיגו שקיים כבר כמעט שלושה עשורים."
אז מי אחראי על יצירת המרחב הזה שאתה מתאר? "אנוכי, נעה ואישה יקרה בשם דורית טלפז שהיא הארט-דיירקטורית של ורטיגו. רוב הפסטיבלים משתמשים באפליקציות של קניית כרטיסים ואנחנו ניסינו ללכת על כיוון אחר שהוא פחות ליניארי, כשאתה יכול להגיע מכל נקודה לכל נקודה. מבחינתנו יש בשיטוט הזה קצת מסתורין. אפילו אנחנו הופתענו לגלות באתר דברים ששכחנו שהם קיימים. האתר הזה הוא יצירה בפני עצמה." ועדיין מחול הוא דבר פיזי, ולראות אותו דרך מסך מבחינתי זאת לעולם טרגדיה. אתה מרגיש שאת זה הצלחתם לנצח או לפצח? "אני חושב שזה נכון לגבי כל עבודת במה, וכמה שהצלם יהיה מוכשר זה לא מספיק טוב כמו לראות את זה בלייב, כשהנשימות והזיעה של הרקדנים נוכחת בחוויה. אני לא רוצה להחליף לך את החוויה הבימתית. מה שאנחנו ניסינו לעשות כאן זה גם לתת כבוד לעבודות הבמה אבל גם לשלב עבודות תלויות מקום שהם מעין וידיאו-דאנס. "ירדנו למדבר לבולענים של ים המלח עם הרקדנים, מקום שבימים כתיקונם אנחנו לא יכולים לקחת אליו את הצופים שלנו. והנה עכשיו המגבלה אפשרה את זה, את אותה חוויית מדבר עם הליכה בתוך המים של ים המוות, אדם וטבע, בולענים – אותם שקעים שנפערו באופן פתאומי, כל מה שמתאים לתקופה הזאת."
"העשייה שלנו תמיד מגיבה למציאות. רק לאחרונה עלה בפסטיבל ישראל המופע Shape On Us, שיצר הכוריאוגרף שרון פרידמן, פרויקט שיצר מסגרת שבה רקדו יחד רקדנים ללא מוגבלויות ורקדנים עם מוגבלויות, תוך שימוש בטכניקה של קונטקט אימפרוביזציה. יש בפסטיבל הצצה מעניינת אל מאחורי הקלעים של העבודה. "או 'לידת הפניקס', שמתרחשת בחוץ, על האדמה וכדי לחוות אותה את צריכה להרגיש את רגבי האדמה, לשבת מתחת לדום ולהריח את העשן שגם יכנס לך לתוך הנחיריים. את כל זה אנחנו לא יכולים לתת לך בפסטיבל אבל אנחנו כן יכולים לקחת אותך אחורה 14 שנה לנקודת הזמן שבה התחלנו לחפש תשובה לשאלה, מה זה יצירה בחוץ? או מערכת היחסים של ורטיגו עם ירושלים – יחסים בין מחול עכשווי לעיר בת 3000 שנה, דרך גרסה של 'לידת הפניקס' שצולמה בזמן הסגר בשער יפו כשכיכר העיר ריקה ואין נפש חיה מלבד נזירה שעוברת, כשנעה מתווכת את המחול מתוך מגדל דוד." עד כמה מקומיות זה משהו שחשוב לכם? "המוטו שלנו הוא Think globally, act locally. ביומיום זה בא לידי ביטוי בכפר האקולוגי. שום דבר לא פוטר אותך מהאחריות לכדור הארץ. כמעט התפתינו ליצור עוד מרחב בתוך הפסטיבל שיוקדש לוורטיגו בעולם, כי באופן מוזר אנחנו משתתפים בעוד חמישה פסטיבלים בעולם באופן וירטואלי, אבל לא רצינו להזמין את הקהל ליצירות בימתיות ולכן נמנענו. יכול להיות שדרך שיטוט במרחב של הפסטיבל, אנשים יבנו לעצמם הקשרים חדשים ואולי יבינו את ורטיגו באופנים שאפילו אנחנו עוד לא מבינים. זה מסע צנוע שאנחנו השארנו בו רק את סימני הדרך."
"הבכורה האחת היא דואט של הרקדנית והכוריאוגרפית רנה ורטהיים ואיתמר דוארי ששמו כרב אמן של כלי הקשה הולך לפניו, ולולא הקורונה אני בספק אם היינו יכולים למצוא אותו בארץ ולא במסע הופעות בעולם. שניהם יצאו למחקר משותף שנע במרחבי הזמן של הביוגרפיה האישית, מילדות התבגרות ופרידה מהבית, דרך יצירה של משפחה חדשה וגיבוש הזהות באמצעות תנועה צליל ותוף. זאת חוויה לראות את רנה, שהיא בת 45 ואמא לשלושה ילדים, חוזרת לבמה ורוקדת. הגרסה הראשונה של העבודה עלתה בפסטיבל הג'אז בהפקת פסטיבל ישראל. "הבכורה השנייה היא של נעה ורטהיים והיא נקראת 'בארדו', מושג שלקוח מהמסורת הטיבטית ומסמל מעבר, תקופה שמסתיימת ומשאירה בנו את רישומה ומעלה געגוע והתרפקות על המוכר. גם כאן מי שיצר את המוזיקה זה איתמר דוארי, וזכינו שבתקופה המיוחדת הזאת יש לו גם את הזמן וגם את הצורך. גם כאן בחרנו שלא להראות את כל היצירה אלא רק לתת לצופה את הטעם של הדבר. זאת יצירה שצריכה אורך רוח שהמסך לא מאפשר. אבל אל תטעי, גם כשמגישים חלק מיצירה קיימת צריך לחשוב טוב טוב איך רוקמים סיפור חדש."
"הלהקה פועלת באטרף של עבודה כאילו אין מחר. אם לומר את האמת היא לא חדלה מלעבוד. הרי כדי להחזיר רקדן או רקדנית לכושר ריקוד לוקח לפחות חודש ולכן מרגע שהדבר התאפשר, במגבלות הקיימות, אנחנו בעבודה בסטודיו. רקדנים הם כמו סוסי מרוץ, גם כשאין תחרויות הם ממשיכים לרוץ באחו ובזכותם אנחנו מספיק גמישים כדי לקפוץ לכל הרפתקה ולכל שיתוף פעולה. "עשינו אפילו ניסיון והעלנו את 'לידת הפניקס' במין דרייב אין שהקמנו, כשהסאונד של המופע הועבר לתוך המכוניות. הקהל סופר נהנה אבל הרקדנים סבלו. הם הרגישו שהם רוקדים במגרש חנייה מבלי לדעת או להרגיש אם יש שם אנשים, אז אחרי שני ניסיונות זה ירד. מה שזה כן עשה זה להשאיר את המערכת ערנית ודרוכה."
ספירלה בערוגת תבלינים "בהחלט וכל הזמן. יש כאן מערכת תמיכה רבת דעות שנכונה לשאול שאלות. ורטיגו היא שבט, מערכת מאוד ספירלית. גם אם בסוף אני ונעה מחליטים זה מתוך הקשבה מאוד עמוקה לסך כל הדעות. וזה לא מן השפה לחוץ, זה באמת נשען על סוציוקרטיה – מודל מגדיר עקרונות להתארגנות במעגלים בעלי קשרים הדדיים, כאשר כל מעגל מהווה יחידה עצמאית לקבלת החלטות, וכל חבר מעגל מקבל קול שווה. ויש אמון ואמונה שנבחנים עכשיו יותר מתמיד, כשיש לכולם יותר זמן לחשוב ולהגיד." אתה בחרת להוציא את עצמך לכאורה החוצה מהמחול ולהתמקד בתפקיד ניהולי. מה היתרון ומה החיסרון? עד כמה אתה מרגיש יצירתי? "מה זה מוקדם? אני הפסקתי לרקוד בגיל 35. ראיתי שיש לי יותר מדי תפקידים – אבא, רקדן, מנהל ושותף אמנותי – ובמציאות אני מזגזג ולא עושה אף אחד מהם טוב. ואז באתי לנעה ואמרתי לה, אני אבוא כרקדן רק להופעות, מה שכמובן היא לא הסכימה מאחר שזה מתכון לפציעות. אז רקדן היה הדבר הראשון שנפלט מתוך אותו כרטיס ביקור. נשארתי אבא, מנהל ושותף אמנותי. אבא זה לא דבר שמוותרים עליו, בוודאי לא כשאמא שלהם בימים כתיקונם נמצאת שלושה חודשים בשנה ברחבי העולם, כך שאני לקחתי על עצמי יותר את תפקיד ההורה. במקביל, הלהקה הלכה וגדלה מה שחייב לעשות כאן הפרדה, ואני נסוגותי מתפקיד השותף האמנותי שרנה לקחה על עצמה ועשתה את זה מעולה. "בהתחלה עוד היו נותנים לי כבוד והייתי נכנס ומעיר הערות דרמטורגיות אבל מהר מאוד הסבירו לי שלמרות שמאוד אוהבים את מה שיש לי להגיד – לא תמיד יש לזה מקום. ופתאום הבנתי שמשהו בי השתנה, התחלתי להנות מהניהול ולחשוב איך אני רוקד את הניהול. הבמה שלי התחלפה.
וזה עבר חלק? "בשלב מסוים לקחתי מאמן אישי והוא ניסה להבין איתי ביחד איפה אני כמנהל ממוקם מבחינת הפירמידה הניהולית. לא מצאתי את עצמי בדגמים שהוא הציע והלכתי לגינת התבלינים, שם ראיתי ספירלה. שאלתי את החבר'ה האקולוגיים על הבחירה למקם את התבלינים בסדר מסוים ועל פי המבנה הזה דווקא, ואז חזרתי למאמן ואמרתי לו שהבנתי שאני מנכ"ל ספירלי. ואיפה אתה ממוקם בתוך הספירלה? הוא שאל בחוכמה, משאיר אותי עם השאלה הזו עד היום. נדמה לי שאני מדלג, כי כשאני מפסיק לזוז אני הכי תקוע. שנה עכשיו לא התגלגלתי על הגב ולפני יומיים נכנסתי לסטודיו ונזכרתי במה שידעתי – שכשאני מצליח לשמור על הגוף גמיש וחזק אז כל ההוויה שלי היא כזאת. אחרת אני תקוע ואני מוצא את עצמי מתלהם ועונה למיילים בצורה לא מכילה. "הייתי אומר שהיום אני משהו כמו 'מאפשר מחולי'. באנגלית זה נשמע טוב יותר: A dance enabler. התפקיד שלי היום הוא ליצור לעשייה שלנו, שמסתכמת בכמעט שלושה עשורים, היבט רחב יותר – חברתי וסביבתי – שגם ייתן השראה. חשוב לי ואני גם אוהב לחלוק את הידע שצברנו. מבחינתי שום דבר לא נגמר ב-יופי אנחנו הצלחנו ובוא נשמור את זה לעצמנו." "לא להתחבק זו טרגדיה" "לפעמים אני מקנא ביוצרים אחרים, שצורבים את יצירתם בסרט דיגיטלי ומתפנים להמשיך הלאה ליצירה הבאה. אצלנו בעולם המחול זה עובד אחרת. רק לשמור על הקיים, שלא לומר לשפר ולהתקדם, זאת עבודה יומיומית קשה. עכשיו זאת תקופה של פוס. מישהו אחד יסתכל על מניין השנים ויגיד שזו הייתה שנה של הפוגה שעשינו בה דברים אחרים. נעה תגיד שזו הייתה שנה של הזדמנות שלמדנו בה הרבה. ולכן אני מרגיש שהשאלה הזאת תהיה אולי רלוונטית כשנצא מהזמן הזה למקום אחר." "להיות או לא להיות זאת לא השאלה כרגע, אלא האם זה מספיק טוב והאם בטוח לנסות את זה. עכשיו אנחנו עושים מה שאפשר כדי לשמר ואולי לייצר גרסאות נוספות לדברים קיימים. וגם מה יישאר כשנחזור לבמה מכל הזומים והאונליין? האם גם בפרמיירה הבאה נאפשר לאנשים לצפות מהבית באיכות שידור מצוינת? ועדיין, מאוד קשה לתפקד כשלא יודעים אם יש מישהו בצד השני, ואני חושב שאם נאבד את המיומנות שלנו להיפגש זאת תהיה טרגדיה וטעות נוראית. מה יישאר לנו? אסור לשכוח את הערך של להיפגש ולהתחבק ולראות הופעה בלייב." בכל תהליך חדש יש הרבה מהבלתי ידוע אבל גם יש את המחויבות לגלות משהו, מה גילית על ורטיגו שלא ידעת קודם? "שהעשייה שלנו מבקשת להמשיך. ראיתי את זה ברקדנים, בשפית שמבשלת את האוכל, בבנאים שבונים את הכפר האקולוגי. כולנו מבורכים שאנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים, ובתקופה המיוחדת הזאת אנחנו גם זוכים לעשות את זה במינון הנכון, בשמחה ואושר. למדתי, או יותר נכון נזכרתי, בחדווה שבגוף ובעשייה."
|
“Shape on Us”
“Leela”
“Una, una y una”
Hogar ecológico
Grupo “Poder del Equilibrio”
