בציר 26

בהופעות בציר 26 של סדנת ורטיגו תשע"ח

-1- קטע מתוך היצירה של ורטיגו, ורטיגו 20  

-2- קטע מתוך יצירה מקורית של דפי  אלטבב – it's now it's never  

קטע מתוך היצירה  IT'S NOW.IT'S NEVER

מאת דפי אלטבב וניני משה

כוריאוגרפיה: דפי אלטבב

שותף ליצירה: ניני משה

רקדנים שותפים: קלווין וו, אייה שטייגמן, מאי גולן, תמרה דקל, שניר נקר, שני תמרי, ענת עוז, ניר אבן שוהם

מוסיקה: Arvi Part-Fur Alina; Elvis Presley-Love me Tender

עיצוב פסקול לחלק זה: אסף אשכנזי

​על היצירה:

just as you can’t step in the same river twice, your memories are changed by the act of recalling them,

every memory we have, is colored by the times we’ve recollected it before and every time you take a memory off the shelf in your brain, you put it back just a tiny bit different.

העמדה: מאי גולן, איה שטייגמן, ניר אבן שוהם ודפי אלטבב

-3- יצירה מקורית של קרן חורש  – אפיזודה

מוזיקה – מוסיקה Nils Frahm –Says, עריכה : קרן חורש בגון

תלבושות רוזי כנען

היצירה מתעסקת במורכבות  ההחלטות שבחיינו , הזיכרון האפיזודי שולף את אירועי העבר , ברגעי הקונפליקט של הבחירה ידע חדש מציף, מתמזג, מסתובב, מטלטל  משכלל  עמדות ,  נתונים ומעבד לבחירה חדשה – ואת הכל מחשיכה.

נעה ורטהיים מרעישה עולמות | ריאיון | מאת: מרב יודילוביץ'

לחצו לכתבה 

יצירת מחול מטלטלת. מאת: יואב גינאי, ישראל היום

הרעש (הלבן) והמהפכה – ראיון עם נעה ורטהיים. מאת: יעל אפרתי

רעש לבן ורטיגו ותזמורת המהפכה. מאת:טל לוין

להצגת הכתבה לחצו כאן 

 

עיתון קיץ

לכוריאוגרפיה בשנת 1998 ופרס לנדאו לאמנות הביצוע בשנת 2003 , והשנה הוזמנה לבית הנשיא לרגל יום האישה הבין-לאומי, על ידי נחמה ריבלין, כאישה יוצרת וכוריאוגרפית מצליחה.
איך האמנות עוזרת לנו להכיר את עצמנו? מה את מגלה על עצמך דרך היצירה?

 

לצפיה בעיתון לחצו: עיתון-קיץ_2017

"לידת הפניקס": חוויה יוצאת דופן. מאת מירב יודילוביץ

בתוך כיפה גיאודזית חלולה עשויה במבוק, שהוצבה במשתלה מוריקה, התרחש טקס פיוטי שכולו מחווה ליסודות הטבע. הרקדנים רוקדים על משטח אדמה מעוגל, שמכסה את מרבית שטח הפנים עליו מונח המבנה. הקהל עוטף את העבודה מכל צדדיה, ישוב בתוך המבנה המעוגל על כסאות פלסטיק, שרפרפי עץ או על האדמה בצמוד למשטח.

יש משהו במקדם החיכוך הגבוה שנוצר בין הצופים לבין הרקדנים שמוליד מעין שותפות. ברור לגמרי שעבודה בתנאים שרחוקים מלהיות סטריליים ותלויים במזג האוויר, בתאורה המשתנה מיום ללילה (המופע החל בשעת דמדומים) וברעשי רקע חיצוניים, מהווה אתגר לא קל עבור רקדני להקת ורטיגו, כמו גם לקהל שדעתו עלולה להיות מוסחת לפרקים מן המתרחש על הבמה.

ב"לידת הפניקס" ורטהיים משתמשת באדמת החול החומה כנקודת מוצא. רקדן מזדחל על האדמה, צומח ונפרד ממנה. הגוף נפרש, הזרועות מושכות מעלה והוא מתפזר בחלל הזירה. גם הרקדנים שמצטרפים אליו יוצאים מהחול וחוזרים אליו. החול נדבק לזיעה, גוף נוגע בגוף. גוף נתלה על גוף ונעזב.

לצד אלמנטים הלקוחים מלשון הטאי-צ'י והקונטקט, מצליחה ורטהיים לחבר בתנועה זורמת ומעגלית בין הגשמיות לספיריטואליות. אלכס שמורק הנפלאה נכנסת לזירה בתנועה שמתפזרת באגן ומטפסת לאורך עמוד השדרה, מותחת את הזרוע ומדגדגת את אצבעות כף היד. התנועה פתוחה ובטוחה בעצמה, ממלאת בשקט. לאט חודרת את האוזן שריקת רוח שנשמעת לפרקים כמו מטוס שחוצה את השמים. מפעם לפעם נשמע צליל טיפה דולפת. אדמה, רוח, מים ואש כל האלמנטים קיימים בתנועה. המוזיקה המקורית והמגוונת של רן בגנו משתלבת בטבעיות בתנועה שנמשכת גם ברגעי השקט ומולידה מקצב המשכי משל עצמה.

מכורח הנסיבות מדובר ביצירה משתנה שנמצאת תמידית במצב התהוות אם בשל משב רוח שמלטף פתאום, היום שמתחלף בלילה, בכי של תינוק, מוזיקה רחוקה או תזוזה בקהל. מכורח הנסיבות אין מדובר בעבודה שפונה לקהל פרונטלי אלא ביצירה רב-כיוונית.

רקדני "ורטיגו" מתורגלים באתגרים שורטהיים מציבה בפניהם תדיר. האתגר הבולט שהעמידה הכוריאוגרפית הפעם לצד התמודדות עם התנועה בטבע והקרבה לקהל הוא הקושי בריקוד על משטח אדמה והתוצאה מרתקת. מומלץ בחום לשנות את מקום הישיבה תוך כדי המופע, להתקרב ולהתרחק מן העבודה ולזכות בכך לחוויית צפייה משתנה. ורטהיים הצליחה להגיע לאיזון מושלם בין קטעי הסולו הקצרים, הדואטים וקטעי האנסמבל המאפשרים לכל אחד מהרקדנים הנפלאים של הלהקה לבוא לידי מיצוי ושזורים זה בזה תוך יצירת מתח מרתק. "לידת הפניקס" היא יצירה ייחודית, עשירה ומתפתחת שצומחת ממש כמו, עוף החול, אל תוך הסביבה העוטפת אותה.   חוויה יוצאת דופן.

להקת המחול "ורטיגו" שואלת שאלות על גיל המעבר. אלעד סמורזיק

נעה ורטהיים, שלהקתה "ורטיגו" תעלה הערב את יצירתה החדשה "נול", בוחנת מקרוב את העיסוק בזמן

יצירת המחול החדשה של נעה ורטהיים נולדה, כמו שאר עבודותיה, מתוך מה שהיא מכנה "חיבור פיסי עמוק". תמיד מדובר בסיטואציה מוזרה, היא אומרת, "כשאתה מחכה בתור עם הרכב לטסט או אחרי המקלחת כשאני מגיעה למיטה חצי עירומה. אז פתאום באות לי התנועות. פתאום מגיע איזה מוטיב ויש לו משמעות שקשורה אלי. זאת חוויה אינטימית שלי עם עצמי. בדרך כלל מדובר בשני מוטיבים קוטביים, מעין קונפליקט".

ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של "ורטיגו", ובעלה עדי שעל, מנכ"ל הלהקה, יציינו בשנה הבאה 20 שנות פעילות. שיתוף הפעולה המקצועי בין השניים, שהכירו כרקדנים בלהקת "תמר" בירושלים, החל מתוך רומן, מבהירה ורטהיים; היצירה, היא אומרת, קרתה "על הדרך". ב-1992 הם הציגו את הדואט "ורטיגו" ב"הרמת מסך", ושנה לאחר מכן זכו במקום הראשון ב"גוונים" עם דואט נוסף, "עדשות מגע". בהמשך הצטרפה אליהם גם אחותה של ורטהיים, רינה, ששבה מהולנד והיתה לרקדנית בלהקה וליד ימינה של הכוריאוגרפית.

מאז, במסגרת הלהקה הירושלמית, העלתה ורטהיים בין השאר את "חמסין" (1998), "אסתר" (2000), "לידת הפניקס" (2004), "ורטיגו והיהלומים" (2005), "רעש לבן" (2008) ו"מאנא" (2009). במשך השנים תפחו ממדי הפעילות של הלהקה. כיום, מספר שעל, פועלים בה עשרה רקדנים ועשרות עובדים; בשנה אחת היא מעלה יותר ממאה הופעות ומסיירת כשלוש-ארבע פעמים בחו"ל; תקציבה השנתי הוא כשבעה מיליון שקלים; ולצדה פועלים גם סדנה מקצועית להכשרת רקדנים ומערך של חוגים ופעילויות מחול.

ורטהיים, שבהמשך השבוע תתארח עם הלהקה בכנס הבינלאומי "טד גלובל" באדינבורו, מודה שלא דימיינה שכך יתגלגלו הדברים. "אני זורמת", היא מסבירה, "והיה לי מנכ"ל תותח, קוראים לו הבעל שלי. הוא העלה יוזמות ואמר לי ?כל מה שאת צריכה זה ליצור. תיצרי טוב ויהיה הכל'". את מצבה הנוכחי של הלהקה היא מתארת כפסגה. "אין עוד הרבה לאן להגיע", היא אומרת. "עכשיו צריך פשוט לתחזק את זה ולהמשיך לפתח עוד דברים שיעשו טוב לעולם. כי אמנות היא דבר נפלא ובלעדיה החיים יהיו יבשים. אתה מת ללא אמנות".

כשהיא מדברת על הישגים, היא מתייחסת גם לכפר האמנות האקולוגי שהקימה עם בעלה, שלוש אחיותיה ובני זוגם בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. הכפר, שבו מתגוררת ורטהיים עם משפחתה המורחבת, פועל שלוש שנים וחצי. פרט למערכת של מים ממוחזרים, שירותי קומפוסט וקולטני אנרגיה סולארית, הוקמו במקום מבנים עשויי בוץ הכוללים סטודיו שמשמש את הלהקה כמה פעמים בשבוע כשהיא אינה פועלת בירושלים.

"בהתחלה העמותה הציבורית של הלהקה הסתכלה על הפרויקט ואמרה ?לא! מה אקולוגיה? תהיו שנטיפי היפים?'", נזכרת ורטהיים בתגובה שהתעוררה לאחר שנדרשו 10% מהתקציב כדי להתחיל לבנות את הכפר. "אמרתי להם ?תסתכלו לי בעיניים, אנחנו לא היפים'. עדי ואני מאוד זרוקים, מחוברים לטבע ומשפחתיים, אבל זה תמיד היה כך. אנחנו אנשים של דיאלוג, וגם עם הרקדנים זה דיאלוג: אני צועקת עליהם כמו על הילדים שלי אם אני כועסת עליהם, אני אוהבת אותם כמו את הילדים שלי וכואבת אתם כמו עם הילדים שלי. אין אצלי היררכיה של הלהקות המסודרות".