עיתון קיץ

לכוריאוגרפיה בשנת 1998 ופרס לנדאו לאמנות הביצוע בשנת 2003 , והשנה הוזמנה לבית הנשיא לרגל יום האישה הבין-לאומי, על ידי נחמה ריבלין, כאישה יוצרת וכוריאוגרפית מצליחה.
איך האמנות עוזרת לנו להכיר את עצמנו? מה את מגלה על עצמך דרך היצירה?

 

לצפיה בעיתון לחצו: עיתון-קיץ_2017

"לידת הפניקס": חוויה יוצאת דופן. מאת מירב יודילוביץ

בתוך כיפה גיאודזית חלולה עשויה במבוק, שהוצבה במשתלה מוריקה, התרחש טקס פיוטי שכולו מחווה ליסודות הטבע. הרקדנים רוקדים על משטח אדמה מעוגל, שמכסה את מרבית שטח הפנים עליו מונח המבנה. הקהל עוטף את העבודה מכל צדדיה, ישוב בתוך המבנה המעוגל על כסאות פלסטיק, שרפרפי עץ או על האדמה בצמוד למשטח.

יש משהו במקדם החיכוך הגבוה שנוצר בין הצופים לבין הרקדנים שמוליד מעין שותפות. ברור לגמרי שעבודה בתנאים שרחוקים מלהיות סטריליים ותלויים במזג האוויר, בתאורה המשתנה מיום ללילה (המופע החל בשעת דמדומים) וברעשי רקע חיצוניים, מהווה אתגר לא קל עבור רקדני להקת ורטיגו, כמו גם לקהל שדעתו עלולה להיות מוסחת לפרקים מן המתרחש על הבמה.

ב"לידת הפניקס" ורטהיים משתמשת באדמת החול החומה כנקודת מוצא. רקדן מזדחל על האדמה, צומח ונפרד ממנה. הגוף נפרש, הזרועות מושכות מעלה והוא מתפזר בחלל הזירה. גם הרקדנים שמצטרפים אליו יוצאים מהחול וחוזרים אליו. החול נדבק לזיעה, גוף נוגע בגוף. גוף נתלה על גוף ונעזב.

לצד אלמנטים הלקוחים מלשון הטאי-צ'י והקונטקט, מצליחה ורטהיים לחבר בתנועה זורמת ומעגלית בין הגשמיות לספיריטואליות. אלכס שמורק הנפלאה נכנסת לזירה בתנועה שמתפזרת באגן ומטפסת לאורך עמוד השדרה, מותחת את הזרוע ומדגדגת את אצבעות כף היד. התנועה פתוחה ובטוחה בעצמה, ממלאת בשקט. לאט חודרת את האוזן שריקת רוח שנשמעת לפרקים כמו מטוס שחוצה את השמים. מפעם לפעם נשמע צליל טיפה דולפת. אדמה, רוח, מים ואש כל האלמנטים קיימים בתנועה. המוזיקה המקורית והמגוונת של רן בגנו משתלבת בטבעיות בתנועה שנמשכת גם ברגעי השקט ומולידה מקצב המשכי משל עצמה.

מכורח הנסיבות מדובר ביצירה משתנה שנמצאת תמידית במצב התהוות אם בשל משב רוח שמלטף פתאום, היום שמתחלף בלילה, בכי של תינוק, מוזיקה רחוקה או תזוזה בקהל. מכורח הנסיבות אין מדובר בעבודה שפונה לקהל פרונטלי אלא ביצירה רב-כיוונית.

רקדני "ורטיגו" מתורגלים באתגרים שורטהיים מציבה בפניהם תדיר. האתגר הבולט שהעמידה הכוריאוגרפית הפעם לצד התמודדות עם התנועה בטבע והקרבה לקהל הוא הקושי בריקוד על משטח אדמה והתוצאה מרתקת. מומלץ בחום לשנות את מקום הישיבה תוך כדי המופע, להתקרב ולהתרחק מן העבודה ולזכות בכך לחוויית צפייה משתנה. ורטהיים הצליחה להגיע לאיזון מושלם בין קטעי הסולו הקצרים, הדואטים וקטעי האנסמבל המאפשרים לכל אחד מהרקדנים הנפלאים של הלהקה לבוא לידי מיצוי ושזורים זה בזה תוך יצירת מתח מרתק. "לידת הפניקס" היא יצירה ייחודית, עשירה ומתפתחת שצומחת ממש כמו, עוף החול, אל תוך הסביבה העוטפת אותה.   חוויה יוצאת דופן.

להקת המחול "ורטיגו" שואלת שאלות על גיל המעבר. אלעד סמורזיק

נעה ורטהיים, שלהקתה "ורטיגו" תעלה הערב את יצירתה החדשה "נול", בוחנת מקרוב את העיסוק בזמן

יצירת המחול החדשה של נעה ורטהיים נולדה, כמו שאר עבודותיה, מתוך מה שהיא מכנה "חיבור פיסי עמוק". תמיד מדובר בסיטואציה מוזרה, היא אומרת, "כשאתה מחכה בתור עם הרכב לטסט או אחרי המקלחת כשאני מגיעה למיטה חצי עירומה. אז פתאום באות לי התנועות. פתאום מגיע איזה מוטיב ויש לו משמעות שקשורה אלי. זאת חוויה אינטימית שלי עם עצמי. בדרך כלל מדובר בשני מוטיבים קוטביים, מעין קונפליקט".

ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של "ורטיגו", ובעלה עדי שעל, מנכ"ל הלהקה, יציינו בשנה הבאה 20 שנות פעילות. שיתוף הפעולה המקצועי בין השניים, שהכירו כרקדנים בלהקת "תמר" בירושלים, החל מתוך רומן, מבהירה ורטהיים; היצירה, היא אומרת, קרתה "על הדרך". ב-1992 הם הציגו את הדואט "ורטיגו" ב"הרמת מסך", ושנה לאחר מכן זכו במקום הראשון ב"גוונים" עם דואט נוסף, "עדשות מגע". בהמשך הצטרפה אליהם גם אחותה של ורטהיים, רינה, ששבה מהולנד והיתה לרקדנית בלהקה וליד ימינה של הכוריאוגרפית.

מאז, במסגרת הלהקה הירושלמית, העלתה ורטהיים בין השאר את "חמסין" (1998), "אסתר" (2000), "לידת הפניקס" (2004), "ורטיגו והיהלומים" (2005), "רעש לבן" (2008) ו"מאנא" (2009). במשך השנים תפחו ממדי הפעילות של הלהקה. כיום, מספר שעל, פועלים בה עשרה רקדנים ועשרות עובדים; בשנה אחת היא מעלה יותר ממאה הופעות ומסיירת כשלוש-ארבע פעמים בחו"ל; תקציבה השנתי הוא כשבעה מיליון שקלים; ולצדה פועלים גם סדנה מקצועית להכשרת רקדנים ומערך של חוגים ופעילויות מחול.

ורטהיים, שבהמשך השבוע תתארח עם הלהקה בכנס הבינלאומי "טד גלובל" באדינבורו, מודה שלא דימיינה שכך יתגלגלו הדברים. "אני זורמת", היא מסבירה, "והיה לי מנכ"ל תותח, קוראים לו הבעל שלי. הוא העלה יוזמות ואמר לי ?כל מה שאת צריכה זה ליצור. תיצרי טוב ויהיה הכל'". את מצבה הנוכחי של הלהקה היא מתארת כפסגה. "אין עוד הרבה לאן להגיע", היא אומרת. "עכשיו צריך פשוט לתחזק את זה ולהמשיך לפתח עוד דברים שיעשו טוב לעולם. כי אמנות היא דבר נפלא ובלעדיה החיים יהיו יבשים. אתה מת ללא אמנות".

כשהיא מדברת על הישגים, היא מתייחסת גם לכפר האמנות האקולוגי שהקימה עם בעלה, שלוש אחיותיה ובני זוגם בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. הכפר, שבו מתגוררת ורטהיים עם משפחתה המורחבת, פועל שלוש שנים וחצי. פרט למערכת של מים ממוחזרים, שירותי קומפוסט וקולטני אנרגיה סולארית, הוקמו במקום מבנים עשויי בוץ הכוללים סטודיו שמשמש את הלהקה כמה פעמים בשבוע כשהיא אינה פועלת בירושלים.

"בהתחלה העמותה הציבורית של הלהקה הסתכלה על הפרויקט ואמרה ?לא! מה אקולוגיה? תהיו שנטיפי היפים?'", נזכרת ורטהיים בתגובה שהתעוררה לאחר שנדרשו 10% מהתקציב כדי להתחיל לבנות את הכפר. "אמרתי להם ?תסתכלו לי בעיניים, אנחנו לא היפים'. עדי ואני מאוד זרוקים, מחוברים לטבע ומשפחתיים, אבל זה תמיד היה כך. אנחנו אנשים של דיאלוג, וגם עם הרקדנים זה דיאלוג: אני צועקת עליהם כמו על הילדים שלי אם אני כועסת עליהם, אני אוהבת אותם כמו את הילדים שלי וכואבת אתם כמו עם הילדים שלי. אין אצלי היררכיה של הלהקות המסודרות".

לחולל שינוי: קסם המאנא. עדי שעל

נעה ורטהיים אם לשלושה בנים, ואני – עדי שעל, בעלה ואבי ילדיה , מנהל ושותף אמנותי של נעה לוורטיגו, חווים מקרוב את לידתה של "מאנא".

לנעה ולי יש שלושה ילדים ביולוגים: יהונתן, הבכור בן 11. נוב, בן 7 ודניאל בן 5,  הידוע בכינויו "גוזל", וגם בן מאומץ, בוגר בשם אמיר.

לעיתים אני משחק עם ילדיי בגן השעשועים. בדרך כלל יש שם יותר נשים מגברים, חלקן מטפלות וחלקן אמהות. "אז אתה הבייביסיטר?", שואלת מישהי. "לא, אני האבא". "הילדים היפים האלה, שלך?" מקשה. ואני מתלבט, הופך במילה "שלך" כהנה וכהנה, ולבסוף משיב: "לא, הם ילדיו של האלוהים, אני רק  שומר עליהם בעולם הזה".

כשם שהייתי שותף לתהליך לידתם של בני, מקרוב מאוד, אך לא דרך גופי, כך אני חווה פעם אחר פעם לידתה של יצירה חדשה. בתוך רחמה של נעה, שם הם נוצרים חיים, לימים יבשילו ויהפכו ליצירות מחול משובחות. ואני משתנה עם השנים. פעם רקדן ופעם מנהל, פעם שותף אמנותי, פעם דרמטורג ופעם מעריץ ותומך, אבא של הילדים והרקדנים. הייתי אומר שהיום אני משהו כמו "מאפשר מחולי". באנגלית זה נשמע טוב יותר: A dance enabler.

התנועה של נעה בדרך כלל נוצרת על שקט. ללא מוסיקה. לעיתים באחו או במוסך. לפעמים נעה מעירה אותי באמצע הלילה ואומרת: "עדי, קום יש לי תנועה חדשה". כמובן שכל ניסיונותיי להסתובב לצד שני ולדחות את זה לבוקר עולים בתוהו. מתחילים הצירים של היצירה חדשה.

מאנא" בארמית זה כלי קיבול של אור. פרי בטנה של נעה ורטהיים.

בסטודיו, נעה חוקרת את התנועה. מפתחת ומשכללת אותה באמצעות השותפים ליצירה, הרקדנים, והרבה בעזרתה של אחותה ושותפתה, הרקדנית המופלאה רינה ורטהיים.

התנועה קודמת לכל. היא הראשונה. אני תמיד נפעם מהשלב הזה ומדי פעם מנסה להבינו ולהכניס בו את ההיגיון שלי. זהו שלב מופשט, מעין תקשור שנעה מקבלת. עם השנים למדתי שהתערבות שלי בשלבים המוקדמים של היצירה רק מצרה ומפריעה. (מה לעשות, אנחנו הבנים מוגבלים משהו).

אחר כך מצטרף ידיד רב השנים, רן בגנו, המוסיקאי, שמגיע לחזרות ומתחיל להרגיש מה יתאים בתור פס הקול

של היצירה החדשה. לנעה ולרן תקשורת מעמיקה שהובילה לצורת עבודה של מעבדת מחקר אמנותית. רן הוא מוסיקאי רב גוני,  פעם יכתוב מוסיקת רוק כמו ב"ורטיגו והיהלומים" ופעם דואט קלאסי לשני פסנתרים כמו ב"סלוויה" .

אינני יודע מה יעלה הפעם, אבל אני בטוח שזה יהיה בהקשבה מלאה וכנה למה שהרך הנולד זקוק.  לא תמיד הדרך קלה. הפעם, במאנא, התנועה כבר מתגלגלת קדימה, אבל הצלילים מבוששים לבוא. אני מנסה לרמוז לבכורה המתקרבת אבל איך אפשר ללחוץ על אמן ליצור? הרקדנים מתוסכלים… הם כבר צריכים מוסיקה בסטודיו… שלא לדבר על נעה והמתח בבית. הילדים מרגישים שהראש של אימא שלהם במקום אחר.

פעמים אני שואל את עצמי למה אנו עושים את זה לעצמנו?

התנועה המופשטת מתחילה להתעטף במעטפת של דימויים שעושים אותה לקונקרטית יותר. האמנית רקפת לוי נכנסת לתמונה, מלבישה את הרקדנים. מחליטים ללכת על במה לבנה ובגדים שחורים, עם הרבה בד. רקפת אומרת שכנראה לא נספיק לתפור תלבושות לבכורה ולא נורא אם יעלו עם בגדי אימון.

מה קורה כאן הפעם?  אומרים שנעה לא מגובשת, קיבלה החלטות מאוחר. השתנה הקונספט. אני מתחיל להילחץ. רקפת מנסה לבדוק שיתוף פעולה ידיד, האופנאי ששון קדם. מוסכם כי קווי מתאר של בית יהיו עיצוב החלל, המקום שבו תתרחש היצירה, אני מנסה למשוך לכוון של ציור של בית, אבל רקפת מתכננת קיר אמיתי שיזוז על הבמה על גלגלים וישנה את החלל, הכלי לאורך היצירה. מזלי שיש לידי את דני פישוף המנהל הטכני של ורטיגו שיודע להפוך חלומות למציאות בתוך לוח זמנים.

נעה פותחת את האפשרות לשיתופי פעולה, לדיאלוג אמיתי ובלתי מתפשר בין אנשים. כאן, בתפר שבין התחומים, בין הצליל למחול, בין התנועה לאור, בין הבד לגוף, קיים קסם מיוחד במינו. כל השותפים, רקדנים ויוצרים, חברים של שנים, מנסים להתחבר לאינטואיציה של נעה ולהשלים את התמונה. לכלי קיבול שלם. מאנא.

ישבתי בערב הבכורה של מאנא ובכיתי. לא בגלל המוסיקה הנפלאה של רן, לא בגלל התלבושות המשגעות של רקפת בשיתוף ששון שבהקו רקע הבמה הלבנה שדני האיר בכישרון. אפילו לא בגלל חווית הבכורה וההתרגשות. כבר זכיתי בכמה מאלה לאורך השנים.

מה שריגש אותי במיוחד היה התחושה שהבית הזה שאני רואה שם זז על במה הוא במידה רבה הבית שלנו, שבנינו יחד. ואילו הדמויות שנכנסות ויוצאות ממנו בתנועה תזזיתית, קשורות לא מעט לסיפור המטורף של החיים שלנו, של נעה ושלי.

למלא את הריק: על להקת "ורטיגו". יונתן אסתרקין

להקת המחול "ורטיגו" עובדת על מופע חדש בשם "נול" בכוריאוגרפיה של נעה ורטהיים, כוריאוגרפית הראשית של הלהקה. היצירה מיועדת לפתוח את פסטיבל המחול בכרמיאל בקיץ ולאחר מכן תופיע בפסטיבל "מחול לוהט" במרכז סוזן דלל בתל אביב. בינתיים היא בהרצה וחזרות. "היצירה נול, null, שזה משתנה ריק במתמטיקה, מבקשת להתבונן על האקראיות שבתוך הסדר בעולמנו הן בהקשר המיני, של גברים מול נשים, והן בהקשר של תפיסת זמן וחלל", אומרת ורטהיים.

למוזיקה במופע אחראים המוזיקאים רן בגנו וסטפן פרי ואת עיצוב הבמה והתלבושות עשתה רקפת לוי.
להקת המחול "ורטיגו" נוסדה בשנת 1992 בירושלים על ידי בני הזוג נעה ורטהיים ועדי שעל. לדברי ורטהיים, "ורטיגו יוצרת אמנות עכשווית בעלת נגיעה חברתית וקהילתית חזקה הבאה לקרב בין אנשים ולגעת בהם באמצעות שפת הגוף. אנחנו להקת מחול עכשווי המהווה מקום מפגש פיזי ואנושי לאמנים ולקהל. ורטיגו לוקחת את הצופה בכל פעם מחדש למסע בלתי צפוי, מרגש ומאתגר ולמחוזות בלתי מוכרים".

לוורטיגו שני מרכזים המתחברים, כפי שהם מגדירים זאת, לישות אחת: מרכז מחול פעיל בירושלים המשמש כבית ספר למחול להכשרת רקדנים לעבודה עם נכים ואנשים עם מוגבלויות וכן "ורטיגו – כפר אמנות אקולוגי", מרכז תרבות בקיבוץ נתיב הל"ה המשלב בין אמנות לסביבה.

לעולם בעקבות האור. ענת זכריה

"מאנא" היא עבודה שעוסקת במהות הבריאה וצופנת בחובה עולם קוטבי, הבוחן את היש מול האין. להקת המחול ורטיגו יוצרת שפה תנועתית ייחודית שמשמעותה אור, אנרגיה, צמיחה וגדילה

מאנא", עבודתם החדשה של להקת המחול ורטיגו ושל הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, עוסקת במהות הבריאה, וצופנת בחובה עולם קוטבי. ורטהיים חוקרת את מהות הקוטביות בהשראת צורות היסוד, קו ועיגול, המתפרשים גם כזכרי/נקבי, יש/אין, חסר/מלא, שחור/לבן, ויוצרת שפה תנועתית ייחודית המשתמשת במבנה ספירלי המסמל אנרגיה מתעצמת, צמיחה וגדילה.

על רקע סילואטה של בית, רקדן בתוך ריבוע חלון של אור נע מתוך שפה פנימית מדוייקת. מסען של כפות הידיים שלו כשהוא אוסף אוויר, מצייר בעיני רוחנו שדות אור זהובים וטהורים – כל תנועתן מלטפת הלאה. בהמשך מצטרף אליו רקדן נוסף ויחד הם נעים בדואט גברים, הבגדים השחורים רבי השכבות מהדהדים ומתנפנפים, גורמים לנו להרגיש שהם לכודים בעינה של סערה, נשמעים לרוח.

מתוך פתח הבית יגיחו ויעלמו הרקדנים יוצרים קומפוזיציות של שורות או מתחלקים לזוגות, כל הזמן בונים סדר. בשתי ידיים מנסים לקלוט כוח מן האוויר והאור, נעים מתוך היפנוט פנימי שרק מוסיף לעבודה דיוק מבהיק.

התלבושות של רקפת לוי מדגישות את הנוכחות של הרקדנים. השמלות

– ספק גלביה ספק גלימת נזירים על חצאיות מלאות בד, מנכיחות את השאיפה למלאות. הכוריאוגרפיה של ורטהיים יודעת לנצל את התנופה שיש בעודף ולחולל קסם. הרקדנים הנפלאים מצליחים להעצים את החד-פעמי של התנועה, גדלים ומתעצמים לנגד העיניים ככל שהעבודה מתקדמת.

אחד הרגעים היפים ביותר הוא רגע כניסתה לבמה של הרקדנית רינה ורטהיים כשבלון שחור גדול מחובר אל גופה. היא נעה על קצות האצבעות חשופה, כמעט מרחפת, היא כמו חלום המתרחש בהקיץ. נוכחותה החזקה גורמת לעולם לנוע למעלה. זרם הכוח עובר בה, ואז דממה גמורה שלמה כששאר הרקדנים נכנסים. ההופעה שלה כל כך חריגה ומטרידה עד שאתם שואלים את עצמכם באותו רגע – לאן הגעתי? מבקשים כל הזמן שתחזור, כדי להנכיח רגע שאין לו נגיעה בזמן שלנו.

"מאנא", שמשמעותו כלי של אור בארמית, היא עבודה שבוחנת את היש מתוך כוונה אמיתית ובמלוא משמעותה של המילה. וכל עוד היש קיים על הבמה הוא איננו אוזל לרגע. רק ככה אפשר להיות בו בעולם "קודמים למלוא אורה של הלבנה". כמעט שמש.

מאנא של נעה ורטהיים בוהקת. רות אשל

יצירת המחול הבשלה של נעה ורטהיים, "מאנא", בהקה בערב של "הרמת מסך". אלעד שכטר היה ראוי להנחיה טובה יותר

זו השנה ראשונה שלבמת "הרמת מסך" אין מנהל אמנותי אחד אלא שישה. כל כוריאוגרף ותיק מעלה יצירה משלו כחלק משש "הרמות המסך". הוא מארח בתוכניתו יוצר צעיר ומשמש לו יועץ אמנותי. בערב שלהם בחרו נועה ורטהיים ועדי שעל, מנהלי להקת "ורטיגו", לארח את אלעד שכטר שהיה רקדן בלהקה ומנהל כיום את "ורטיגו הצעירה", לצד יצירתה של ורטהיים, "מאנא" (אור) שעמדה במרכז הערב.

במחרוזת העבודות הרבות הטובות שיצרה הכוריאוגרפית במשך השנים, זו הבוהקת והבשלה ביותר. יצירה זו טבולה באור של עולם רוחני בהשראת ספר הזוהר ונראה שהרקע הביוגרפי של הכוריאוגרפית שהתחנכה במשפחה דתית, פורץ החוצה. השפה התנועתית נראית חופשית מבעבר, הידיים רכות כחיישנים הקשובים לקלוט כל תנודה באוויר, ואילו כפות הרגליים אנרגטיות ויונקות כוח מהמגע מהרצפה.

כשהמסך נפתח מתגלה סילואטה מופשטת של בית, מעין קובייה ענקית ועליה מונח משולש. הבמה שטופה באור לבן וצלול, רוחני. במרכז הבית מלבן, מעין דלת, שכמו בכוח עליון נעה קדימה ואחורה, פותחת וסוגרת מסדרונת, שמהם מגיחים ונעלמים הרקדנים. אלה לובשים בגדים שחורים בשכבות נדיבות המתעופפות כהד לתנועה. הגברים בעלי הראשים המגולחים מזכירים נזירים בודהיסטים. הנשים, בשמלות ומטפחות לראשן, נראות כדמויות מספר מאויר של כפר יהודי באירופה של פעם.

היצירה נפתחת בסולו מהפנט של רקדן בבועת אור. הוא שקוע בטקס של הקשבה פנימית, היוצרת זרימה תנועתית כשל תמנון הנע במים וידיו נראות כאוספות את האור המוקרן מגופו של רקדן אחר היושב בגבו לקהל. בהמשך עוברים השניים לדואט של מסע משותף.

מתוך הבית יוצאים רקדנים הנעים במעגל גדול שהולך ומצטמצם. במה שנראה כבור שנפער הם טובלים את היד הימנית, כמו בדיו, ואחר כך נפרדים ויוצאים במחול כאילו בכוח של אותה טבילת יד. כך נוצרים מעגלים חדשים, והרקדנים מתחלקים לזוגות, נצמדים זה לזה, נעים מצד לצד כמהופנטים.

לבמה נכנסת רינה ורטהיים, רקדנית נפלאה, ההולכת על כריות כף הרגל, כמעט מעופפת, כשבלון גדול שחור מרחף מעליה ומחובר בחוט לגבה. נוצר דימוי של חלום של ילדה עם בלון, אבל גם חיבור של חוט דק בין הגוף החומרי לרוח הלכודה בבלון. הרקדנים נהדרים, קשובים לעצמם ונראים לעתים כמרקדים על כריות אוויר, אף שבעיקרו זה מחול נטו של קומפוזיציות בהירות הבנויות היטב.

המחול "רוני" של אלעד שכטר היה מאכזב. היצירה, לחמישה רקדנים, מנסה לעסוק במציאות ישראלית מתרסקת, אבל כמו רבים ומנוסים ממנו לא ידע שכטר איך לתרגם מסר לשפת קומפוזיציה מעניינת שאינה אילוסטרציה בנאלית לרעיון. הרקדנים הצעירים הראו יכולת אקרובטית טובה, אבל שכטר היה ראוי להנחיה טובה יותר.

שאלות על מהות החיים. לילך גביש

הקת המחול ורטיגו חוזרת מהופעת ענק בוושינגטון עם היצירה החדשה "מאנא" ועולה לבמה לפתיחת הרמת מסך 2009, שחוגג 20 שנה.

המילה "מאנא", שמשמעותה בארמית, שפת הקבלה, היא `כלי של אור`, מקבלת פרשנויות מרתקות על ידי הכוריאוגרפית נעה ורטהיים באמצעות פעולת המחול של הלהקה שלה ושל בן זוגה עדי שעל, שיוצרים וחיים בכפר האקולוגי של ורטיגו, בקיבוץ נתיב הל"ה שבהרי ירושלים.

ב"מאנא", ורטהיים מציגה מצב נפשי ורגשי שנולד מתוך תהליך מחקרי שעברה עם הלהקה, ובו היא בוחנת את מהות הקוטביות.

לדבריה, "מאנא מתרחשת בתוך מבנה לבן, קיר עם גג משולש ודלת גדולה שזזה על הבמה, סימבול של בית. היצירה מדברת על מקום ויוצרת דיאלוג בין אנשים. עולה שאלה כמו מה זה בית היום, ממקום מאוד עמוק של קושי להחזיק בית. היום, בית בשבילי זה המון בתים – בית עם ילדים, הלהקה והכפר. ריתק אותי להתעסק בזה ולהביע את המקום הזה מבחינה אמנותית. ב`מאנא` אני עוסקת בשחור ובלבן, ביין ובינג, בחושך ובאור. זה מחדד את המקום ששואל איך הבית יראה ואיך יש מקום אנרגטי להחזיק את הבית. לא תמיד יש כוח להחזיק את הבית באור והחושך מגיע, וצריך לגרש אותו, או בעצם להתמודד איתו".

ורטהיים, שפרצה לתודעה לפני כ- 17 שנה כרקדנית וכוריאוגרפית עם להקת ורטיגו שהקימה יחד עם שעל, היא היום בת 44, אם לשלושה ובהריון, שנמצאת בתקופת שיא של יצירה כוריאוגרפית. מתוך מקום זה, ויחד עם תהליך עבודה עם הלהקה, היא מעלה על הבמה סימני שאלה על מהות החיים.

"במאנא אני חוקרת את העיגול והקו, ואת המקום שלהם בחלל וזו השפה שנוצרת על הבמה, של זכר ונקבה", היא אומרת,  "במבנה הפיזיולוגי של האדם יש קו והתפרצות, והאישה מקבלת את הזרע בתוך הגוף שלה. בתור אימא ואישה הרה אני מרגישה שהעידן המודרני מאוד תובעני עבורנו, באופן בלתי פוסק. אנחנו צריכות גם לפרנס וגם להיות אימהות והתפקיד שלנו כנשים משתבש. גם התפקיד של הזכרים משתבש והעידן מיצר קונפליקט מאוד גדול. אני מנסה להעביר את החוויה ביצירה.

"יש שמחה גדולה להיות אישה בעידן הזה ויש כאב גדול בחוויה שלי להיות אישה, אף פעם את לא יכולה לעשות תפקיד שלם. אני חושבת שגם לגברים לא קל עם השוויון. פעם היה להם כוח פיזי שהבחין אותם מנשים והיום, עם הטכנולוגיה, בתים גם לא מחזיקים מעמד בגלל זה. אני לא טיפוס שמרן שאומר `וואו חייבים להישאר יחד`, אבל יש תהליך של פירוק ושינוע. פעם היינו חיים בשבט והיום קהילות מתפרקות. יש אנשים שגרים ברחוב. הנפרדות והאינדיבידואליות מכילות את הכל יחד, את הזכרי והנקבי. אנחנו מרגישים את הכאוס בעולם, וורטיגו מתאמצת להישאר בבית"

כחלק מתהליך החיפוש והחקירה ורטהיים נוגעת כאמור בקבלה היהודית. "בקבלה יש את הבינה, שזה התפקיד של האישה", היא אומרת, "אני לא מתמחה בזה, אלא קוראת שם קצת. אני מאוד מתחברת. יש שם חוכמה מדהימה. הקבלה מבוססת על 10 הספירות, איך נוצר האדם והעולם, והחיבור בין העולם הזה והעולמות הגבוהים.

"עכשיו, כשאני חושבת על זה, 10 זה מספר מדהים, ומבחינת המבנה והגרפיקה יש בו עיגול וקו. יש מערכת שלמה שמדסקסת על מהות האדם והעולם, אלו דברים שמתחברים לי ליצירה. אין לי הרבה ידע בקבלה, אבל באינסטינקט זה פשוט מדהים. אני מאמינה שהכל קיים וידוע ואנחנו יכולים רק לחקור ולגלות את המטרות. אני חושבת שבסופו של יום, בתקופה הקצרה שאנו חיים, החוכמה היא להכיל את הלבן והשחור יחד, וזה הקושי האמיתי. יש רגעים שאני מבינה ויש רגעים שלא מבינים כלום", היא אומרת.

על גב התכנייה של "הרמת מסך" ורטהיים בחרה לצטט טקסט קבלי על מהות הכלי והאור: "ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור, האם השמש קודמתלמלא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר להכלי להשראה?"(ספר הזוהר). את הציטוט הזה היא מפרשת כך: "במצב הרגשי האנושי שלנו, החיסרון הוא המלאות, אם את לא בחוויה של אהבה את כמו כלי ריק. לא משנה איפה זה, אם זה ביחסים, בזוגיות, בין מדינות ועמים. תמיד יש ויכוח מי ייתן ראשון ומה נותן, ומי מקבל. אין סוף לזה".

לפני "מאנא" תעלה הלהקה הצעירה של ורטיגו את היצירה "רוני" לכוריאוגרפיה של אלעד שכטר. "בגלל שהרמת מסך זה מקום ליצירה צעירה, בחרנו להציג עבודה של יוצר צעיר שרקד תקופה גם בחו"ל ועובד עם הלהקה הצעירה", אומרת ורטהיים, "אנחנו מאוד מתרגשים להופיע בהרמת מסך השנה, זו הבמה המקצועית הראשונה שהופענו עליה לפני 17 שנה. זה היה הבית הראשון שהכיל אותנו, הכל היה ממש טרי עם ורטיגו. ראו את היצירה שלנו ונתנו לנו להופיע".

"יש לנו עכשיו הרבה בתים", היא מסכמת, "הבית המשפחתי, הלהקה, הלהקה הצעירה והכפר האקולוגי. היזמות עם הכפר זה עוד בית, וכשמדובר באמנות מודרנית, היא גם לא פשוטה בעידן הזה. בכפר יש חיים אקולוגיים מלאים – אנרגיה סולארית, אגירת מים, מבנים מבוץ, הכל by the book ואסתטי. החינוך שם הוא לזה. בתוך החלל הזה נוצרים דברים חברתיים ואנחנו יוצרים גם אמנות גבוהה. אמנות שמבחינה אקולוגית היא לא כל כך ואני במאבק מסוים", היא מודה.

 

 

נול -להקת ורטיגו. מאיה נחום שחל

המחול ורטיגו מעלה את נול לכוריאוגרפיה של נעה ורטהיים מוזיקה של רן בגנו ועיצוב במה ותלבושות של רקפת לוי ביה לעיצוב אמנויות הבמה קהלה יעד למחפשים חוויית מחול מרגשת דבר המבקרת היצירה נול על ורטהיים מבקשת להתבונן על האקראיות שבתוך הסדר בעולמנו תפיסת הזמן נשים מול גברים חלל נול בלועזית משמעותה משתנה ריק במתמטיקה ובעברית זהו מכשיר אריגה עם חוקים ברורים מאוד ושתי הפרשנויות באות לידי ביטוי במופע ורטהיים שוזרת ואורגת כאין יצירה במלאכת מחשבת ודיוק רב עם מנעד תנועתי רחב שבבסיסו שפת התנועה המוכרת מעבודותיה הקודמות של הלהקה אך גם עם חידושים הפשטות הניקיון והדיוק הם שעושים את יצירתה של ורטיגו למרתקת מעניינת הרקד- הנפלאים נעים ומרחפים על הבמה בשחרור ובהתאם -רות בקטעי הסולו ובעיקר בקטעים הקבוצתיים שלושה כיורים ניצבים בצדה השמאלי נול שחרור והתמסרות של הבמה שם הרקדנים מתייחדים עם עצמם מעין רגע אינטימי בהמשך הם נשטפים בפנים ובשיער סימן לטוהר ולניקיון המוזיקה של בגנו והתאורה שלדני פישוף משלי-מים את תמונת הבמה הנפרשת לעיני הקהל

בין עבר ידוע לעתיד בלתי מודע

היצירה החדשה של נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו מתאפיינת בבגרות וביופי של מרקם במה ותנועה

כבר מהרגע הראשון היה ברור כי לפנינו יצירה שהעיצוב הרעיוני שלה שואף אל מעבר לנראה לעין. על רקע הקיר הזוויתי הלבן המואר חלקית מאחור וכנגד שדרת הכיורים הריאליסטית מצדה השמאלי של הבמה, אורגת נעה  ורטהיים בנול בלתי נראה קווי תנועה היוצרים מחוות המוליכות מן היש אל האין, ומהזמן הנע קדימה אל הזמן העומד מלכת.

האין הזה והאין זמן הזה הנרמזים כבר בשמה של היצירה היפה הזאת -"נול" (NULL), שגם מעשה האריגה-יצירה נרמז בו, נבנים בתנועות ובתמונות שיוצרים דימוי של בתי שיר – קטעי סולו מרתקים – ופזמון חוזר של תנועה קבוצתית.

הכל נעשה בפשטות נקייה, בעידון מרחף בתוך צבעוניות התאורה העשירה של דני פישוף השוברת את המתווה השחור-לבן השליט באמצעות התלבושות העשירות, מבית היוצרת של רקפת לוי, שעיצבה גם את הבמה שבונה את הדימוי הבסיסי של ניגוד בין הרוחני לפיזי, ושל היטהרות מכבלי הגוף כאשר הרקדנים שוטפים עצמם, את פניהם, במים הזורמים אל הכיורים המכוערים במכוון ובמפגיע.

מוזיקה קסומה של רן בגנו ועריכה מוזיקלית מרתקת של סטפן פרי מניעים את הכוריאוגרפיה של ורטהיים שככל שהיא מתקדמת כך היא עוטפת את הקהל בתחושה של רוחניות מובהקת, ולא אחת נראה כאילו הרקדנים נעים בחלל מעל הבמה ולא עליה, גופם מתוח או נשבר, נסער או רגוע. 

פה ושם מתרחשת דרמה של תנועה אלימה – רקדנית נאבקת על כתפי בן זוגה – ברגע מסוים הגוף כולו – של היחיד ושל הקבוצה – הופך לצללית כאילו עובר תהליך של גלגול ממצב פיזי אחד אל זה שיבוא אחריו. משתחרר מקפאונו, מוצא את התנועה הבאה או זו החוזרת, וממשיך קדימה אל הלא נודע, אל הלא כאן, אל קצה התנועה והזמן.

בתוך אלה בולטת מאוד עבודתה של ורטהיים עם חמשת הרקדנים הבנים השולטים ביצירה הזאת, וראויים לציון מיוחד מיכה עמוס ואייל וייזנר בקטעי סולו ודואטים רבי השראה, ועמם גיל קרר, אלון קרניאל ותומר נבות. אמי וילנסקי ודנה גולן – בקטעי סולו נפלאים – בולטות בצד הנשי, ועמן גל אנצ'ל ורות ולנסי.

"נול" איננה מסמנת שינוי כיוון מיצירותיה האחרונות של ורטהיים אלא המשכיות בוגרת, עם אותה רגישות והתבוננות אסתטית שבלטה ב"מאנא". ככזו היא נקודת מפגש בין עבר ידוע לעתיד בלתי מודע, מהזמן שעמד בה מלכת אל הזמן שנוע ינוע.