נעה ורטהיים מרעישה עולמות | ריאיון | מאת: מרב יודילוביץ'

לחצו לכתבה 

יצירת מחול מטלטלת. מאת: יואב גינאי, ישראל היום

הרעש (הלבן) והמהפכה – ראיון עם נעה ורטהיים. מאת: יעל אפרתי

רעש לבן ורטיגו ותזמורת המהפכה. מאת:טל לוין

להצגת הכתבה לחצו כאן 

 

עיתון קיץ

לכוריאוגרפיה בשנת 1998 ופרס לנדאו לאמנות הביצוע בשנת 2003 , והשנה הוזמנה לבית הנשיא לרגל יום האישה הבין-לאומי, על ידי נחמה ריבלין, כאישה יוצרת וכוריאוגרפית מצליחה.
איך האמנות עוזרת לנו להכיר את עצמנו? מה את מגלה על עצמך דרך היצירה?

 

לצפיה בעיתון לחצו: עיתון-קיץ_2017

"לידת הפניקס": חוויה יוצאת דופן. מאת מירב יודילוביץ

בתוך כיפה גיאודזית חלולה עשויה במבוק, שהוצבה במשתלה מוריקה, התרחש טקס פיוטי שכולו מחווה ליסודות הטבע. הרקדנים רוקדים על משטח אדמה מעוגל, שמכסה את מרבית שטח הפנים עליו מונח המבנה. הקהל עוטף את העבודה מכל צדדיה, ישוב בתוך המבנה המעוגל על כסאות פלסטיק, שרפרפי עץ או על האדמה בצמוד למשטח.

יש משהו במקדם החיכוך הגבוה שנוצר בין הצופים לבין הרקדנים שמוליד מעין שותפות. ברור לגמרי שעבודה בתנאים שרחוקים מלהיות סטריליים ותלויים במזג האוויר, בתאורה המשתנה מיום ללילה (המופע החל בשעת דמדומים) וברעשי רקע חיצוניים, מהווה אתגר לא קל עבור רקדני להקת ורטיגו, כמו גם לקהל שדעתו עלולה להיות מוסחת לפרקים מן המתרחש על הבמה.

ב"לידת הפניקס" ורטהיים משתמשת באדמת החול החומה כנקודת מוצא. רקדן מזדחל על האדמה, צומח ונפרד ממנה. הגוף נפרש, הזרועות מושכות מעלה והוא מתפזר בחלל הזירה. גם הרקדנים שמצטרפים אליו יוצאים מהחול וחוזרים אליו. החול נדבק לזיעה, גוף נוגע בגוף. גוף נתלה על גוף ונעזב.

לצד אלמנטים הלקוחים מלשון הטאי-צ'י והקונטקט, מצליחה ורטהיים לחבר בתנועה זורמת ומעגלית בין הגשמיות לספיריטואליות. אלכס שמורק הנפלאה נכנסת לזירה בתנועה שמתפזרת באגן ומטפסת לאורך עמוד השדרה, מותחת את הזרוע ומדגדגת את אצבעות כף היד. התנועה פתוחה ובטוחה בעצמה, ממלאת בשקט. לאט חודרת את האוזן שריקת רוח שנשמעת לפרקים כמו מטוס שחוצה את השמים. מפעם לפעם נשמע צליל טיפה דולפת. אדמה, רוח, מים ואש כל האלמנטים קיימים בתנועה. המוזיקה המקורית והמגוונת של רן בגנו משתלבת בטבעיות בתנועה שנמשכת גם ברגעי השקט ומולידה מקצב המשכי משל עצמה.

מכורח הנסיבות מדובר ביצירה משתנה שנמצאת תמידית במצב התהוות אם בשל משב רוח שמלטף פתאום, היום שמתחלף בלילה, בכי של תינוק, מוזיקה רחוקה או תזוזה בקהל. מכורח הנסיבות אין מדובר בעבודה שפונה לקהל פרונטלי אלא ביצירה רב-כיוונית.

רקדני "ורטיגו" מתורגלים באתגרים שורטהיים מציבה בפניהם תדיר. האתגר הבולט שהעמידה הכוריאוגרפית הפעם לצד התמודדות עם התנועה בטבע והקרבה לקהל הוא הקושי בריקוד על משטח אדמה והתוצאה מרתקת. מומלץ בחום לשנות את מקום הישיבה תוך כדי המופע, להתקרב ולהתרחק מן העבודה ולזכות בכך לחוויית צפייה משתנה. ורטהיים הצליחה להגיע לאיזון מושלם בין קטעי הסולו הקצרים, הדואטים וקטעי האנסמבל המאפשרים לכל אחד מהרקדנים הנפלאים של הלהקה לבוא לידי מיצוי ושזורים זה בזה תוך יצירת מתח מרתק. "לידת הפניקס" היא יצירה ייחודית, עשירה ומתפתחת שצומחת ממש כמו, עוף החול, אל תוך הסביבה העוטפת אותה.   חוויה יוצאת דופן.

להקת המחול "ורטיגו" שואלת שאלות על גיל המעבר. אלעד סמורזיק

נעה ורטהיים, שלהקתה "ורטיגו" תעלה הערב את יצירתה החדשה "נול", בוחנת מקרוב את העיסוק בזמן

יצירת המחול החדשה של נעה ורטהיים נולדה, כמו שאר עבודותיה, מתוך מה שהיא מכנה "חיבור פיסי עמוק". תמיד מדובר בסיטואציה מוזרה, היא אומרת, "כשאתה מחכה בתור עם הרכב לטסט או אחרי המקלחת כשאני מגיעה למיטה חצי עירומה. אז פתאום באות לי התנועות. פתאום מגיע איזה מוטיב ויש לו משמעות שקשורה אלי. זאת חוויה אינטימית שלי עם עצמי. בדרך כלל מדובר בשני מוטיבים קוטביים, מעין קונפליקט".

ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של "ורטיגו", ובעלה עדי שעל, מנכ"ל הלהקה, יציינו בשנה הבאה 20 שנות פעילות. שיתוף הפעולה המקצועי בין השניים, שהכירו כרקדנים בלהקת "תמר" בירושלים, החל מתוך רומן, מבהירה ורטהיים; היצירה, היא אומרת, קרתה "על הדרך". ב-1992 הם הציגו את הדואט "ורטיגו" ב"הרמת מסך", ושנה לאחר מכן זכו במקום הראשון ב"גוונים" עם דואט נוסף, "עדשות מגע". בהמשך הצטרפה אליהם גם אחותה של ורטהיים, רינה, ששבה מהולנד והיתה לרקדנית בלהקה וליד ימינה של הכוריאוגרפית.

מאז, במסגרת הלהקה הירושלמית, העלתה ורטהיים בין השאר את "חמסין" (1998), "אסתר" (2000), "לידת הפניקס" (2004), "ורטיגו והיהלומים" (2005), "רעש לבן" (2008) ו"מאנא" (2009). במשך השנים תפחו ממדי הפעילות של הלהקה. כיום, מספר שעל, פועלים בה עשרה רקדנים ועשרות עובדים; בשנה אחת היא מעלה יותר ממאה הופעות ומסיירת כשלוש-ארבע פעמים בחו"ל; תקציבה השנתי הוא כשבעה מיליון שקלים; ולצדה פועלים גם סדנה מקצועית להכשרת רקדנים ומערך של חוגים ופעילויות מחול.

ורטהיים, שבהמשך השבוע תתארח עם הלהקה בכנס הבינלאומי "טד גלובל" באדינבורו, מודה שלא דימיינה שכך יתגלגלו הדברים. "אני זורמת", היא מסבירה, "והיה לי מנכ"ל תותח, קוראים לו הבעל שלי. הוא העלה יוזמות ואמר לי ?כל מה שאת צריכה זה ליצור. תיצרי טוב ויהיה הכל'". את מצבה הנוכחי של הלהקה היא מתארת כפסגה. "אין עוד הרבה לאן להגיע", היא אומרת. "עכשיו צריך פשוט לתחזק את זה ולהמשיך לפתח עוד דברים שיעשו טוב לעולם. כי אמנות היא דבר נפלא ובלעדיה החיים יהיו יבשים. אתה מת ללא אמנות".

כשהיא מדברת על הישגים, היא מתייחסת גם לכפר האמנות האקולוגי שהקימה עם בעלה, שלוש אחיותיה ובני זוגם בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. הכפר, שבו מתגוררת ורטהיים עם משפחתה המורחבת, פועל שלוש שנים וחצי. פרט למערכת של מים ממוחזרים, שירותי קומפוסט וקולטני אנרגיה סולארית, הוקמו במקום מבנים עשויי בוץ הכוללים סטודיו שמשמש את הלהקה כמה פעמים בשבוע כשהיא אינה פועלת בירושלים.

"בהתחלה העמותה הציבורית של הלהקה הסתכלה על הפרויקט ואמרה ?לא! מה אקולוגיה? תהיו שנטיפי היפים?'", נזכרת ורטהיים בתגובה שהתעוררה לאחר שנדרשו 10% מהתקציב כדי להתחיל לבנות את הכפר. "אמרתי להם ?תסתכלו לי בעיניים, אנחנו לא היפים'. עדי ואני מאוד זרוקים, מחוברים לטבע ומשפחתיים, אבל זה תמיד היה כך. אנחנו אנשים של דיאלוג, וגם עם הרקדנים זה דיאלוג: אני צועקת עליהם כמו על הילדים שלי אם אני כועסת עליהם, אני אוהבת אותם כמו את הילדים שלי וכואבת אתם כמו עם הילדים שלי. אין אצלי היררכיה של הלהקות המסודרות".

לחולל שינוי: קסם המאנא. עדי שעל

נעה ורטהיים אם לשלושה בנים, ואני – עדי שעל, בעלה ואבי ילדיה , מנהל ושותף אמנותי של נעה לוורטיגו, חווים מקרוב את לידתה של "מאנא".

לנעה ולי יש שלושה ילדים ביולוגים: יהונתן, הבכור בן 11. נוב, בן 7 ודניאל בן 5,  הידוע בכינויו "גוזל", וגם בן מאומץ, בוגר בשם אמיר.

לעיתים אני משחק עם ילדיי בגן השעשועים. בדרך כלל יש שם יותר נשים מגברים, חלקן מטפלות וחלקן אמהות. "אז אתה הבייביסיטר?", שואלת מישהי. "לא, אני האבא". "הילדים היפים האלה, שלך?" מקשה. ואני מתלבט, הופך במילה "שלך" כהנה וכהנה, ולבסוף משיב: "לא, הם ילדיו של האלוהים, אני רק  שומר עליהם בעולם הזה".

כשם שהייתי שותף לתהליך לידתם של בני, מקרוב מאוד, אך לא דרך גופי, כך אני חווה פעם אחר פעם לידתה של יצירה חדשה. בתוך רחמה של נעה, שם הם נוצרים חיים, לימים יבשילו ויהפכו ליצירות מחול משובחות. ואני משתנה עם השנים. פעם רקדן ופעם מנהל, פעם שותף אמנותי, פעם דרמטורג ופעם מעריץ ותומך, אבא של הילדים והרקדנים. הייתי אומר שהיום אני משהו כמו "מאפשר מחולי". באנגלית זה נשמע טוב יותר: A dance enabler.

התנועה של נעה בדרך כלל נוצרת על שקט. ללא מוסיקה. לעיתים באחו או במוסך. לפעמים נעה מעירה אותי באמצע הלילה ואומרת: "עדי, קום יש לי תנועה חדשה". כמובן שכל ניסיונותיי להסתובב לצד שני ולדחות את זה לבוקר עולים בתוהו. מתחילים הצירים של היצירה חדשה.

מאנא" בארמית זה כלי קיבול של אור. פרי בטנה של נעה ורטהיים.

בסטודיו, נעה חוקרת את התנועה. מפתחת ומשכללת אותה באמצעות השותפים ליצירה, הרקדנים, והרבה בעזרתה של אחותה ושותפתה, הרקדנית המופלאה רינה ורטהיים.

התנועה קודמת לכל. היא הראשונה. אני תמיד נפעם מהשלב הזה ומדי פעם מנסה להבינו ולהכניס בו את ההיגיון שלי. זהו שלב מופשט, מעין תקשור שנעה מקבלת. עם השנים למדתי שהתערבות שלי בשלבים המוקדמים של היצירה רק מצרה ומפריעה. (מה לעשות, אנחנו הבנים מוגבלים משהו).

אחר כך מצטרף ידיד רב השנים, רן בגנו, המוסיקאי, שמגיע לחזרות ומתחיל להרגיש מה יתאים בתור פס הקול

של היצירה החדשה. לנעה ולרן תקשורת מעמיקה שהובילה לצורת עבודה של מעבדת מחקר אמנותית. רן הוא מוסיקאי רב גוני,  פעם יכתוב מוסיקת רוק כמו ב"ורטיגו והיהלומים" ופעם דואט קלאסי לשני פסנתרים כמו ב"סלוויה" .

אינני יודע מה יעלה הפעם, אבל אני בטוח שזה יהיה בהקשבה מלאה וכנה למה שהרך הנולד זקוק.  לא תמיד הדרך קלה. הפעם, במאנא, התנועה כבר מתגלגלת קדימה, אבל הצלילים מבוששים לבוא. אני מנסה לרמוז לבכורה המתקרבת אבל איך אפשר ללחוץ על אמן ליצור? הרקדנים מתוסכלים… הם כבר צריכים מוסיקה בסטודיו… שלא לדבר על נעה והמתח בבית. הילדים מרגישים שהראש של אימא שלהם במקום אחר.

פעמים אני שואל את עצמי למה אנו עושים את זה לעצמנו?

התנועה המופשטת מתחילה להתעטף במעטפת של דימויים שעושים אותה לקונקרטית יותר. האמנית רקפת לוי נכנסת לתמונה, מלבישה את הרקדנים. מחליטים ללכת על במה לבנה ובגדים שחורים, עם הרבה בד. רקפת אומרת שכנראה לא נספיק לתפור תלבושות לבכורה ולא נורא אם יעלו עם בגדי אימון.

מה קורה כאן הפעם?  אומרים שנעה לא מגובשת, קיבלה החלטות מאוחר. השתנה הקונספט. אני מתחיל להילחץ. רקפת מנסה לבדוק שיתוף פעולה ידיד, האופנאי ששון קדם. מוסכם כי קווי מתאר של בית יהיו עיצוב החלל, המקום שבו תתרחש היצירה, אני מנסה למשוך לכוון של ציור של בית, אבל רקפת מתכננת קיר אמיתי שיזוז על הבמה על גלגלים וישנה את החלל, הכלי לאורך היצירה. מזלי שיש לידי את דני פישוף המנהל הטכני של ורטיגו שיודע להפוך חלומות למציאות בתוך לוח זמנים.

נעה פותחת את האפשרות לשיתופי פעולה, לדיאלוג אמיתי ובלתי מתפשר בין אנשים. כאן, בתפר שבין התחומים, בין הצליל למחול, בין התנועה לאור, בין הבד לגוף, קיים קסם מיוחד במינו. כל השותפים, רקדנים ויוצרים, חברים של שנים, מנסים להתחבר לאינטואיציה של נעה ולהשלים את התמונה. לכלי קיבול שלם. מאנא.

ישבתי בערב הבכורה של מאנא ובכיתי. לא בגלל המוסיקה הנפלאה של רן, לא בגלל התלבושות המשגעות של רקפת בשיתוף ששון שבהקו רקע הבמה הלבנה שדני האיר בכישרון. אפילו לא בגלל חווית הבכורה וההתרגשות. כבר זכיתי בכמה מאלה לאורך השנים.

מה שריגש אותי במיוחד היה התחושה שהבית הזה שאני רואה שם זז על במה הוא במידה רבה הבית שלנו, שבנינו יחד. ואילו הדמויות שנכנסות ויוצאות ממנו בתנועה תזזיתית, קשורות לא מעט לסיפור המטורף של החיים שלנו, של נעה ושלי.