“כשחונקים אנשים הם יפרצו בכוח שאי אפשר לשלוט בו”. מאת מירב יודילוביץ

בעבודה החדשה שלה, מאפשרת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים בפעם הראשונה ל”מצב” לחדור ליצירה שלה. “אנחנו מייצרים זוהמה לא רק ברמה האקולוגית” היא מסבירה מתוך חדר החזרות. 

קופסאות שחורות מרחפות מעל רקדנים לבושי שחורים. קופסאות שחורות מפוזרות על הבמה והם נעים ביניהם. השמים בעבודה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, נמוכים. אחרי הפסקה של שנה חוזרת ורטהיים ליצור ועושה הרושם שה”הנשימה” שלקחה עושה לה רק טוב. זו תקופת התחדשות עבור להקת “ורטיגו”, ששינתה כמעט לחלוטין את פניה: רקדנים חדשים, קו אסתטי שונה, כוונון כלים מחדש שבא לידי ביטוי בעבודה החדשה, “ימה” שמה.

“זו הפעם הראשונה שבה המצב, מה שקורה מסביב, הטירוף שבו מתנהל העולם, נכנס לתוך חדר החזרות ולעבודה שלי”, היא אומרת. “אנחנו מייצרים זוהמה. אם עד עכשיו הרגשתי את זה במודעות האקולוגית, באוכל שאנחנו אוכלים, באדמה שעליה אנחנו חיים, היום זה ברמה האנושית. הרגשתי שאי אפשר שלא להתייחס לזה. זה פה”.

הפנים והחוץ מתערבבים בעבודה, מקיימים מתח שמרחף מעליה כמו האסתטיקה הויזואלית שיצרה נטלי רודאך, אמנית פלסטית שוויצרית, שמעצבת לראשונה לבמה. “המתח שממנו נבעה התנועה קיים גם בי. אני מתבגרת, זה מאפשר לי להתבונן בכנות על הסביבה ועל עצמי בלי להתייפייף. הטוב והרע, הכיעור והיופי, כל הקצוות קיימים בנו ואת הזרימה האינסופית של ה-Mind שיכולה להוביל להתפרצויות ונקודות רתיחה של הגוף, אני חוקרת בתנועה. זה פרדוקס שמתקיים בנו בו זמנית, גבולות הגזרה בין הרוח לחומר, יוצרים כאוס שאני חווה. בגיל 50 זה נעשה ברור. הרגשתי שאני חייבת לראות את זה בעיניים כדי להשלים עם הקיצון הזה”.

שם העבודה מדבר את אותו הרעיון שנע סביב נקודות קיצון, פנים וחוץ, גוף ונפש. “ימה היא מים סגורים או ממוסגרים באדמה. כשמצופפים מים, דוחסים אותם בתוך מסגרת, סוגרים עליהם, הם תמיד ימצאו את הדרך החוצה. כשחונקים אנשים הם יפרצו בכוח ובאנרגיה שאי אפשר לשלוט בה. כמו גלי ים וגייזרים אני חושבת איך אותו החומר יכול להיות זורם, נעים, רך וממכר ובאותה נשימה מאיים. הגל הזה, שאני מרגישה אותה ברמה הקיומית, בלתי נשלט. יש בזה רבדים פיזיים, חומריים, חברתיים. אם פעם, כשהייתי צעירה, אמרתי: בוא נשנה את העולם, נוביל יוזמות חברתיות, נעסוק בתרבות, היום אני חושבת – קטונתי. אני לא משוכנעת שאנחנו יכולים לשנות באמת סדרי עולם. יש שחקן גדול וראשי שאין לי שליטה עליו. אני חושבת שהעבודה מניחה את התחושות האלה לבמה”

ורטהיים משתמשת בדימוי מתוך ספר בראשית: ההפרדה בין השמיים לארץ, בין המים התחתונים למים העליונים. “ההפרדה הראשונה של חומר נעשית בין מטה ומעלה. כמו מטאפורה על התרחקות הרוח מהחומר. אני חושבת שהיצירה מתקשרת עם המחשבה הזו”.

העבודה החדשה מתכתבת עם “נול”, יצירה שעלתה בבכורה בשנת 2011 וקצרה שבחים. “הרגשתי שלא מיציתי את המחקר התנועתי שעשיתי בה. שהגעתי עד גבול מסוים שיש מעבר לו”, היא אומרת. במובן הויזואלי והפיזי שתי העבודות במידה רבה הם כמו נגטיב ופוזיטיב של סרט צילום: הראשונה צבועה לבן, השנייה שחור.

“לא חשבתי על זה עד עכשיו. זה נכון”, היא אומרת: “זה מחדד מחשבה. ‘נול’ היתה, אולי בעצם, הקליפה החיצונית של היצירה הזו. כן. לבן, בוהק, אופטימי ושחור שגם בו יש בהירות אבל מבחינת תובנות”.

שנת ה-50 לנעה ורטהיים השפיעה על העבודה?

אני חושבת שכן. אם השמים יורדים ועולים הזמן אופקי, אולי אנכי, מתקצר. יש פה זווית מעניינת בחווית הזמן שלי. יש גם קסם בגיל חמישים. יש בו איזה שקט. אתה נפרד מהרבה דברים, משיל הרבה קליפות, יכול להיות יותר אמיתי ופחות מפחד כי העתיד שלך לא צריך להיבנות.

אתה עובד ממקום אחר, רגוע יותר. אני ילדה גדולה עכשיו, יותר סומכת על עצמי, נפרדתי מאנרגיות רעות שחונקות אותי ואני נהנית מזה”.

בשנה שעברה לקחת פסק זמן מיצירה אבל חזרת לבמה?

18 שנה לא רקדתי על במה. אחרי שנים בסטודיו חשבתי שאולי אני צריכה לחזור ולהרגיש שוב איך זה, להזכיר לעצמי את החוויה כדי לתקשר עם הרקדנים מהמקום שבו הם עומדים. עם השנים אתה מתרחק ומתרחק. זו היתה חוויה מוזרה”

למה?

הייתי בפאניקה. עמדתי על הבמה ורעדתי בכל הגוף. זה לא מקום טבעי לי, אף פעם לא היה. הבמה תמיד היתה קשה וזרה לי. אני פחות אוהבת את זה”.