מאנא של נעה ורטהיים בוהקת. רות אשל

יצירת המחול הבשלה של נעה ורטהיים, “מאנא”, בהקה בערב של “הרמת מסך”. אלעד שכטר היה ראוי להנחיה טובה יותר

זו השנה ראשונה שלבמת “הרמת מסך” אין מנהל אמנותי אחד אלא שישה. כל כוריאוגרף ותיק מעלה יצירה משלו כחלק משש “הרמות המסך”. הוא מארח בתוכניתו יוצר צעיר ומשמש לו יועץ אמנותי. בערב שלהם בחרו נועה ורטהיים ועדי שעל, מנהלי להקת “ורטיגו”, לארח את אלעד שכטר שהיה רקדן בלהקה ומנהל כיום את “ורטיגו הצעירה”, לצד יצירתה של ורטהיים, “מאנא” (אור) שעמדה במרכז הערב.

במחרוזת העבודות הרבות הטובות שיצרה הכוריאוגרפית במשך השנים, זו הבוהקת והבשלה ביותר. יצירה זו טבולה באור של עולם רוחני בהשראת ספר הזוהר ונראה שהרקע הביוגרפי של הכוריאוגרפית שהתחנכה במשפחה דתית, פורץ החוצה. השפה התנועתית נראית חופשית מבעבר, הידיים רכות כחיישנים הקשובים לקלוט כל תנודה באוויר, ואילו כפות הרגליים אנרגטיות ויונקות כוח מהמגע מהרצפה.

כשהמסך נפתח מתגלה סילואטה מופשטת של בית, מעין קובייה ענקית ועליה מונח משולש. הבמה שטופה באור לבן וצלול, רוחני. במרכז הבית מלבן, מעין דלת, שכמו בכוח עליון נעה קדימה ואחורה, פותחת וסוגרת מסדרונת, שמהם מגיחים ונעלמים הרקדנים. אלה לובשים בגדים שחורים בשכבות נדיבות המתעופפות כהד לתנועה. הגברים בעלי הראשים המגולחים מזכירים נזירים בודהיסטים. הנשים, בשמלות ומטפחות לראשן, נראות כדמויות מספר מאויר של כפר יהודי באירופה של פעם.

היצירה נפתחת בסולו מהפנט של רקדן בבועת אור. הוא שקוע בטקס של הקשבה פנימית, היוצרת זרימה תנועתית כשל תמנון הנע במים וידיו נראות כאוספות את האור המוקרן מגופו של רקדן אחר היושב בגבו לקהל. בהמשך עוברים השניים לדואט של מסע משותף.

מתוך הבית יוצאים רקדנים הנעים במעגל גדול שהולך ומצטמצם. במה שנראה כבור שנפער הם טובלים את היד הימנית, כמו בדיו, ואחר כך נפרדים ויוצאים במחול כאילו בכוח של אותה טבילת יד. כך נוצרים מעגלים חדשים, והרקדנים מתחלקים לזוגות, נצמדים זה לזה, נעים מצד לצד כמהופנטים.

לבמה נכנסת רינה ורטהיים, רקדנית נפלאה, ההולכת על כריות כף הרגל, כמעט מעופפת, כשבלון גדול שחור מרחף מעליה ומחובר בחוט לגבה. נוצר דימוי של חלום של ילדה עם בלון, אבל גם חיבור של חוט דק בין הגוף החומרי לרוח הלכודה בבלון. הרקדנים נהדרים, קשובים לעצמם ונראים לעתים כמרקדים על כריות אוויר, אף שבעיקרו זה מחול נטו של קומפוזיציות בהירות הבנויות היטב.

המחול “רוני” של אלעד שכטר היה מאכזב. היצירה, לחמישה רקדנים, מנסה לעסוק במציאות ישראלית מתרסקת, אבל כמו רבים ומנוסים ממנו לא ידע שכטר איך לתרגם מסר לשפת קומפוזיציה מעניינת שאינה אילוסטרציה בנאלית לרעיון. הרקדנים הצעירים הראו יכולת אקרובטית טובה, אבל שכטר היה ראוי להנחיה טובה יותר.