סחרחורת עושה רעש. מרב יודילוביץ’

סחרחורת עושה רעש
יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, “רעש לבן”, מציעה תמונות עתירות יופי ורעיונות מלאי דמיון אבל נופלת ברגעים של פיזור דעת וחוסר הקפדה על פרטים
יופי של עבודה רקחה הכוריאוגרפית נעה ורטהיים ללהקת ורטיגו. יופי של עבודה גם מבחינה אסתטית ולא פחות מזה מבחינה רעיונית. “רעש לבן”, היא העבודה המורכבת ביותר של הלהקה ולא רק בשל כמות הרקדנים הגדולה שמשתתפת בה, אלא בעיקר בשל הארכיטקטורה המתפרקת ונבנית בתמונות מלאות חיים שמציעות מרקמים תנועתיים מגוונים.
יותר מאשר בכל עבודותיה הקודמות, נדמה שהפעם במיוחד, שמה ורטהיים דגש רב על עיצוב ואסתטיקה שבאים לידי ביטוי בתפישת החלל, בקומפוזיציה, באביזרים ובתלבושות הנפלאות של אופיר חזן. גם החיבורים המוזיקאליים שבאופן בולט שווים בתוך מכלול היצירה בחשיבותם ליצירה התנועתית.

העבודה נפתחת בשורה של פנים שמפציעים מהחושך. כשהעיניים מתרגלות, מטפסים הגופות על כסאות עץ גבוהים, מסובבים את הגב לקהל וחושפים ברקוד מקועקע על גופם.

התנועה איטית ומזדחלת. פס הקול מתנשף, מנסר כמו צפירה של אוניית מסע שאליה מתגנב מקצב הולך וגובר שמכסה על הכל.

מושבי הכיסאות הם מסכי טלוויזיה או צגי מחשב שמרצדים שלג ומדי פעם משקפים דימויים שהעין לא מספיקה לזהות. גם זה מרעיש את הרקע, משלח תדר שקט של חוסר נוחות כללית. התנועה, שהיתה איטית הופכת עם הקרשנדו המוזיקאלי לקופצנית, אתלטית מאד, נבעטת, מפוזרת. לפעמים מפוזרת מדי

רעש לבן” הוא כל אותם דברים שמפריעים את שלוות הנפש, מפרים את האיזון, מסיתים את המחשבה לאלף ואחד כיוונים ומכניסים בגוף ויברציות של הֶסְפּק מדומה. במובן זה, הדימוי הוא קצת בעוכרי היצירה שמפזרת הרבה רעשים וּמְסיתי מחשבה ומטלטלת את המבט ממקום התרחשות אחד לאחר, מקשה מאד על מאחז וריכוז.

ריבוי ההתרחשויות בתוך הקומפוזיציה כשלעצמו אינו הבעיה המרכזית של העבודה שלוקה בעיקרה בחוסר הקפדה על פרטים. זה בא לידי ביטוי בעיקר ביוּניסוֹנים שבהם התנועה ההרמונית של הרקדנים היא הכרח. זה בא לידי ביטוי גם בתוך קומפוזיציות מורכבות יותר בהן נחלקת המאסה לשלישיות או זוגות שכל אחד מהם כלוא במשפטים תנועתיים שונים. האחדות ברוב המקרים, רחוקה מלהיות אחידה מה שמרגיש לא אחת שמדובר בעבודה בתהליך.

רגעים של התגלות אפשר למצוא דווקא בקטעי הסולו שמחזירים את הפוקוס אל עמוד השדרה של “התנועה הורטהיימית” המעוגלת, הרכה, זו שנובעת עמוק מתוך האגן ורוחשת יצר. בתוך המקום השקט והמתמסר שמקשיב לגוף, כמו בסולו הנפלא של כרמי זיסאפל, הרעש נמס ונעלם.

 

לא בכל יום ניצבת על הבמה בסוזן דלל רקדנית בהריון מתקדם ויש בזה מסר ראוי להערכה. זיסאפל עמוק בתוך התנועה כמו בטראנס ממכר. התנועה שלה ראשונית, בסיסית ומלאת עצמה. היא מייצרת גלים של עונג כאילו היתה רק היא בעולם ואז נסחפת אל ההמון.

 

גם הסולו של מיה רשף על רקע צליליו הצורמים של צ’לו כעוס, מחזיר את המבט אל התא הגרעיני הבודד, אל האינדיבידואל וייחודיותו. רשף מותחת אברים, מפלסת את דרכה בגמישות וסקרנות של חיה מוזרה כשכל כולה חיפוש. היא מוקפת באור חם, מקרב מהכחול-המקפיא שמציף את הבמה ברבים מרגעי ההמולה של האנסמבל.

מאכזב למדי הוא דווקא הסולו של איביצה באגו, רקדן-אתלט, שהשימוש ביכולותיו

הפיזיות המרשימות, רחוק מלהיות ממצה. מסך פלאזמה שהוצמד לגבו התחתון מגביל את תנועותיו ובעיקר מעורר חשש שייפגע. למרות המסר המקופל ברעיון בסופו של דבר הוא אינו משרת את התנועה ונשאר ברמה פשטנית של גימיק.

 

פס הקול המקורי של המוזיקאי רן בגנו הוא מהיותר אקלקטיים שיצר עד כה. בין קונצ’רטי לכלי מיתר, דרך סולו צ’לו, מקצבי תופים בתוך המיית צ’יל ומרקחת אלקטרונית ועד שימוש בדימוי דגימות הכוונה של מכשיר GPS, הצליח בגנו פעם נוספת להתעלות על עצמו.

 

מה שבולט במיוחד, וברמה מסוימת חד-פעמי, הוא האופן שבו התנועה עצמה מסונכרנת עם המוזיקה ומוסיפה לסאונד נשימות, צעדים, נפילות וקפיצות שהופכים חלק אינטגראלי מפס הקול. המוזיקה מספרת סיפור וצומחת מתוך התנועה. ביחד הם יוצרים שלם, הומוגני.