שאלות על מהות החיים. לילך גביש

הקת המחול ורטיגו חוזרת מהופעת ענק בוושינגטון עם היצירה החדשה “מאנא” ועולה לבמה לפתיחת הרמת מסך 2009, שחוגג 20 שנה.

המילה “מאנא”, שמשמעותה בארמית, שפת הקבלה, היא `כלי של אור`, מקבלת פרשנויות מרתקות על ידי הכוריאוגרפית נעה ורטהיים באמצעות פעולת המחול של הלהקה שלה ושל בן זוגה עדי שעל, שיוצרים וחיים בכפר האקולוגי של ורטיגו, בקיבוץ נתיב הל”ה שבהרי ירושלים.

ב”מאנא”, ורטהיים מציגה מצב נפשי ורגשי שנולד מתוך תהליך מחקרי שעברה עם הלהקה, ובו היא בוחנת את מהות הקוטביות.

לדבריה, “מאנא מתרחשת בתוך מבנה לבן, קיר עם גג משולש ודלת גדולה שזזה על הבמה, סימבול של בית. היצירה מדברת על מקום ויוצרת דיאלוג בין אנשים. עולה שאלה כמו מה זה בית היום, ממקום מאוד עמוק של קושי להחזיק בית. היום, בית בשבילי זה המון בתים – בית עם ילדים, הלהקה והכפר. ריתק אותי להתעסק בזה ולהביע את המקום הזה מבחינה אמנותית. ב`מאנא` אני עוסקת בשחור ובלבן, ביין ובינג, בחושך ובאור. זה מחדד את המקום ששואל איך הבית יראה ואיך יש מקום אנרגטי להחזיק את הבית. לא תמיד יש כוח להחזיק את הבית באור והחושך מגיע, וצריך לגרש אותו, או בעצם להתמודד איתו”.

ורטהיים, שפרצה לתודעה לפני כ- 17 שנה כרקדנית וכוריאוגרפית עם להקת ורטיגו שהקימה יחד עם שעל, היא היום בת 44, אם לשלושה ובהריון, שנמצאת בתקופת שיא של יצירה כוריאוגרפית. מתוך מקום זה, ויחד עם תהליך עבודה עם הלהקה, היא מעלה על הבמה סימני שאלה על מהות החיים.

“במאנא אני חוקרת את העיגול והקו, ואת המקום שלהם בחלל וזו השפה שנוצרת על הבמה, של זכר ונקבה”, היא אומרת,  “במבנה הפיזיולוגי של האדם יש קו והתפרצות, והאישה מקבלת את הזרע בתוך הגוף שלה. בתור אימא ואישה הרה אני מרגישה שהעידן המודרני מאוד תובעני עבורנו, באופן בלתי פוסק. אנחנו צריכות גם לפרנס וגם להיות אימהות והתפקיד שלנו כנשים משתבש. גם התפקיד של הזכרים משתבש והעידן מיצר קונפליקט מאוד גדול. אני מנסה להעביר את החוויה ביצירה.

“יש שמחה גדולה להיות אישה בעידן הזה ויש כאב גדול בחוויה שלי להיות אישה, אף פעם את לא יכולה לעשות תפקיד שלם. אני חושבת שגם לגברים לא קל עם השוויון. פעם היה להם כוח פיזי שהבחין אותם מנשים והיום, עם הטכנולוגיה, בתים גם לא מחזיקים מעמד בגלל זה. אני לא טיפוס שמרן שאומר `וואו חייבים להישאר יחד`, אבל יש תהליך של פירוק ושינוע. פעם היינו חיים בשבט והיום קהילות מתפרקות. יש אנשים שגרים ברחוב. הנפרדות והאינדיבידואליות מכילות את הכל יחד, את הזכרי והנקבי. אנחנו מרגישים את הכאוס בעולם, וורטיגו מתאמצת להישאר בבית”

כחלק מתהליך החיפוש והחקירה ורטהיים נוגעת כאמור בקבלה היהודית. “בקבלה יש את הבינה, שזה התפקיד של האישה”, היא אומרת, “אני לא מתמחה בזה, אלא קוראת שם קצת. אני מאוד מתחברת. יש שם חוכמה מדהימה. הקבלה מבוססת על 10 הספירות, איך נוצר האדם והעולם, והחיבור בין העולם הזה והעולמות הגבוהים.

“עכשיו, כשאני חושבת על זה, 10 זה מספר מדהים, ומבחינת המבנה והגרפיקה יש בו עיגול וקו. יש מערכת שלמה שמדסקסת על מהות האדם והעולם, אלו דברים שמתחברים לי ליצירה. אין לי הרבה ידע בקבלה, אבל באינסטינקט זה פשוט מדהים. אני מאמינה שהכל קיים וידוע ואנחנו יכולים רק לחקור ולגלות את המטרות. אני חושבת שבסופו של יום, בתקופה הקצרה שאנו חיים, החוכמה היא להכיל את הלבן והשחור יחד, וזה הקושי האמיתי. יש רגעים שאני מבינה ויש רגעים שלא מבינים כלום”, היא אומרת.

על גב התכנייה של “הרמת מסך” ורטהיים בחרה לצטט טקסט קבלי על מהות הכלי והאור: “ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור, האם השמש קודמתלמלא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר להכלי להשראה?”(ספר הזוהר). את הציטוט הזה היא מפרשת כך: “במצב הרגשי האנושי שלנו, החיסרון הוא המלאות, אם את לא בחוויה של אהבה את כמו כלי ריק. לא משנה איפה זה, אם זה ביחסים, בזוגיות, בין מדינות ועמים. תמיד יש ויכוח מי ייתן ראשון ומה נותן, ומי מקבל. אין סוף לזה”.

לפני “מאנא” תעלה הלהקה הצעירה של ורטיגו את היצירה “רוני” לכוריאוגרפיה של אלעד שכטר. “בגלל שהרמת מסך זה מקום ליצירה צעירה, בחרנו להציג עבודה של יוצר צעיר שרקד תקופה גם בחו”ל ועובד עם הלהקה הצעירה”, אומרת ורטהיים, “אנחנו מאוד מתרגשים להופיע בהרמת מסך השנה, זו הבמה המקצועית הראשונה שהופענו עליה לפני 17 שנה. זה היה הבית הראשון שהכיל אותנו, הכל היה ממש טרי עם ורטיגו. ראו את היצירה שלנו ונתנו לנו להופיע”.

“יש לנו עכשיו הרבה בתים”, היא מסכמת, “הבית המשפחתי, הלהקה, הלהקה הצעירה והכפר האקולוגי. היזמות עם הכפר זה עוד בית, וכשמדובר באמנות מודרנית, היא גם לא פשוטה בעידן הזה. בכפר יש חיים אקולוגיים מלאים – אנרגיה סולארית, אגירת מים, מבנים מבוץ, הכל by the book ואסתטי. החינוך שם הוא לזה. בתוך החלל הזה נוצרים דברים חברתיים ואנחנו יוצרים גם אמנות גבוהה. אמנות שמבחינה אקולוגית היא לא כל כך ואני במאבק מסוים”, היא מודה.