כבר מהרגע הראשון היה ברור כי לפנינו יצירה שהעיצוב הרעיוני שלה שואף אל מעבר לנראה לעין. על רקע הקיר הזוויתי הלבן המואר חלקית מאחור וכנגד שדרת הכיורים הריאליסטית מצדה השמאלי של הבמה, אורגת נעה  ורטהיים בנול בלתי נראה קווי תנועה היוצרים מחוות המוליכות מן היש אל האין, ומהזמן הנע קדימה אל הזמן העומד מלכת.

האין הזה והאין זמן הזה הנרמזים כבר בשמה של היצירה היפה הזאת -"נול" (NULL), שגם מעשה האריגה-יצירה נרמז בו, נבנים בתנועות ובתמונות שיוצרים דימוי של בתי שיר – קטעי סולו מרתקים – ופזמון חוזר של תנועה קבוצתית.

הכל נעשה בפשטות נקייה, בעידון מרחף בתוך צבעוניות התאורה העשירה של דני פישוף השוברת את המתווה השחור-לבן השליט באמצעות התלבושות העשירות, מבית היוצרת של רקפת לוי, שעיצבה גם את הבמה שבונה את הדימוי הבסיסי של ניגוד בין הרוחני לפיזי, ושל היטהרות מכבלי הגוף כאשר הרקדנים שוטפים עצמם, את פניהם, במים הזורמים אל הכיורים המכוערים במכוון ובמפגיע.

מוזיקה קסומה של רן בגנו ועריכה מוזיקלית מרתקת של סטפן פרי מניעים את הכוריאוגרפיה של ורטהיים שככל שהיא מתקדמת כך היא עוטפת את הקהל בתחושה של רוחניות מובהקת, ולא אחת נראה כאילו הרקדנים נעים בחלל מעל הבמה ולא עליה, גופם מתוח או נשבר, נסער או רגוע. 

פה ושם מתרחשת דרמה של תנועה אלימה – רקדנית נאבקת על כתפי בן זוגה – ברגע מסוים הגוף כולו – של היחיד ושל הקבוצה – הופך לצללית כאילו עובר תהליך של גלגול ממצב פיזי אחד אל זה שיבוא אחריו. משתחרר מקפאונו, מוצא את התנועה הבאה או זו החוזרת, וממשיך קדימה אל הלא נודע, אל הלא כאן, אל קצה התנועה והזמן.

בתוך אלה בולטת מאוד עבודתה של ורטהיים עם חמשת הרקדנים הבנים השולטים ביצירה הזאת, וראויים לציון מיוחד מיכה עמוס ואייל וייזנר בקטעי סולו ודואטים רבי השראה, ועמם גיל קרר, אלון קרניאל ותומר נבות. אמי וילנסקי ודנה גולן – בקטעי סולו נפלאים – בולטות בצד הנשי, ועמן גל אנצ'ל ורות ולנסי.

"נול" איננה מסמנת שינוי כיוון מיצירותיה האחרונות של ורטהיים אלא המשכיות בוגרת, עם אותה רגישות והתבוננות אסתטית שבלטה ב"מאנא". ככזו היא נקודת מפגש בין עבר ידוע לעתיד בלתי מודע, מהזמן שעמד בה מלכת אל הזמן שנוע ינוע.