להקת ורטיגו שידועה בחשיבות שהיא מקדישה לנושא האקולוגי והחברתי, הקימה במסגרתה את "ורטיגו – כח האיזון", להקה בה משתתפים רקדנים ורקדנים נכים ובהנהלת חי כהן וטלי ורטהיים היא חוקרת את מרחב המחול המשלב אנשים עם יכולות פיזיות מגוונות. לקראת פסטיבל ישראל 2020 הוזמן ליצור ללהקה הכוראוגרף הישראלי שרון פרידמן הפועל בספרד. בתוכניה כתב פרידמן: "כשהוזמנתי על ידי להקת ורטיגו ליצור עבודה עבור רקדנים עם יכולות פיזיות מגוונות, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא כל מה שאי אפשר לעשות". אלא, שבפועל ביצירה זו הדגש הוא על "הכל כך הרבה" שאפשר לעשות ביחד.

ביצירה זו משתתפים הרקדנים הנכים מיטלי אהרוני נמוכת הקומה שמשתמשת בכיסא גלגלים ממנוע, אמיר אישהר ששני רגליו קטועות מתחת לברך, איתמר בק שמשתמש בקביים להליכה ומנגן במפוחית פה וכן שמואל דביר כהן, עם כף רגל ייחודית ומשתמש בקביים. איתם רוקדים חמישה רקדנים נוספים מלהקת ורטיגו.

דומני, שבניגוד לעבר שהניסיונות (כמו, למשל, כוח האיזון של הכוריאוגרף בנג'מין אדם) בהם הוענק מקום נכבד לפתרונות המתגלים בעבודה עם נכים בזכות השימוש בחפצי העזר, כגון כסאות גלגלים, קביים וכדומה, הרי הפעם, עיקר העבודה הוא ריקוד משותף ללא אמצעי העזר. גוף עם גוף, כשההתייחסות לגוף הנכה היא אל גוף מלא חיות, עשיר בצ'י, שמסוגל להביע את עצמו יחד עם שאר הרקדנים. השוני הוא הגיוון. אין התנשאות של הרקדנים על הנכים, לכולם יש נוכחות בימתית.

היצירה  פועלת בחלל במה שקירותיו גלויים כשבשני צדדיו שורה של כסאות.  הרקדנים נכנסים אחד אחד, הולכים, כמו מציגים את עצמם. לובשים בגדים יומיומיים, יושבים על כסאות, כאילו הגיעו למפגש שבועי של עבודה. הריקוד הפותח הוא סולו של מיטלי אהרוני. היא לוחצת על כפתור בכיסא החשמלי שמתרומם עד שפניה מגיעים לאלה של הרקדן גרישה לב. הוא מרים אותה מהכיסא. מושיב אותה במרכז הבמה. פנס נדלק וקרן אור מאיר רק אותה, מבליט את מרכזיותה של הדמות הקטנה של אישה בשלה,  מודעת לערכה, מתבוננת בקהל בשלווה וללא מורא. פתאום היא מאבדת שיווי משקל ומתחילה ליפול אחורנית וכהרף עין כל הרקדנים, נכים ולא נכים, תופשים אותה. באותה שניה אני קולטת שתחת המעטה של ישיבה רגועה של כל המשתתפים, מסתתרת אחווה של אחריות קבוצתית –  אנרגיה של ערבות הדדית. וזה סוד היצירה.

לכאורה, הדואטים בין רקדנים לאלה שנכים הם מניפולטיביים, יחסי מפעיל ומופעל, אבל כשכל זה נעשה בהקשבה, ברגישות, ללא תחושה של עליונות, זה הופך לסוג של ינג ויאנג ויוצר שלמות. כך, למשל, בדואט שבו הרקדן שמואל דביר כהן שוכב על השכמות של תומר נבות, האוחז בידיו הפרושות לצדדים את הקביים ומעלה על הדעת כנפי ציפור גדולה. שמואל הוא רקדן של ממש, ומשתווה לתומר, שניהם רוקדים במוזיקליות, נענים זה לזה.

במיוחד התרשמתי מהקטעים הקבוצתיים בהם הרקדנים  בהם כולם זוחלים, מתגלגלים או בודקים אזורי השענות תמיכה שונים בגוף שיכולים לשמש כבסיס, כמו למשל השענות על השכמות  והרגליים מזדקרות מעלה, יוצרות שדה של כפות רגליים הנוגעות קלות זה זה בזה ברכות, כמו גבעולים במים. אפשר לעשות חידון של "מי כאן הנכה".

Shape On Us מאת שרון פרידמן, צילום: יואל לוי

בקטע נוסף כולם יושבים בחברותא על הרצפה קרובים זה לזה, הידיים שלהם מלטפות את הראשים של החברים, מין ריקוד קבוצתי של "ביחד".  התאורה והמוזיקה המצוינים יוצרים אווירה מסתורית, כאילו אנו בקהל מציצים בפולחן. אחר כך כולם מתחילים להפשיט את הבגדים זה של זה מה שהעלה בדעתי את הפעולה הנדרשת לעיתים קרובות לעזור לנכים להתלבש או להתפשט. וזה קורה לאט לאט בזמן הנכון. וכשכולם נראו כאילו עירומים, עלה בדעתי האומץ הנדרש,  שאפשרי רק לאנשים ששלמים עם עצמם. הרי אנו חיים בחברה שבה הנכה מסתיר את הגוף, שלא ייראו, שלא יידעו. אבל כאן, כולם מתפשטים, והם נעים יחד בהרמוניה, הללויה לגוף, לשונות, לאחרות, וכולם יפים,. ובטווח הרקדן הנכה אמיר אישהר עומד על ברכיו, מציג את גופו לראווה, הראש הגדול עטור שיער שיבה, החזה הגדול השרירי,  לקוח מהמיתולוגיה היוונית.

טוב היה לחזור לראות מופע אחרי תקופה כל כך ממושכת וטוב היה לראות מופע כל כך מיוחד, מרגש וכנה.