במופע המחול הזה, המוגבלות הפיזית מתגלה כיתרון. מאת סלעית מבטח
הרקדנים המשתתפים ב-Shape On Us, המופע של "ורטיגו – כח האיזון" בפסטיבל ישראל, מצליחים לנתק ולערער את הקשר שבין נכות ואי-נורמליות. באמצעות כוריאוגרפיה שובת לב, המופע מכונן מחדש את החריג כמרהיב
מופע המחול של "ורטיגו – כח האיזון" בפסטיבל ישראל, Shape On Us, המשלב רקדנים עם וללא מוגבלות פיזית – עשה לי בהתחלה קווץ' בבטן. כאחות לאוטיסט תמיד הייתי רגישה לאופן בו מוצגים בעלי מוגבלויות. מצד אחד, יש בי כמיהה שלא יוצגו באופן סטריאוטיפי מדי, ומצד שני, בצורה שלא תטשטש את המוגבלות. הרי כולנו בעלי מוגבלות כזו או אחרת. זו החולשה שלנו וגם הייחוד שבנו, האנושיות שחפה משלמות.
ההתכחשות אל המוגבלות כמוה כהתכחשות לעצמנו, ולמרות זאת לא פעם אנחנו מתכחשים, ובדרך גם מכבסים ייצוג ומילים. פוקו אומר שהחרדה מפני האי-נורמליות שבכל אחד מאיתנו גורמת לנו כחברה "לכלוא" את האי-נורמליות במוסדות ובין כתלים בתוך נפשנו – כשהאחר הוא המוגבל, ולא אנחנו. דווקא היכולת להכיר באי-נורמליות הטמונה בכל אחד מאיתנו היא המאפשרת חיים אותנטיים יותר מלאים וגם חברה חומלת. כוח האיזון. מכאן התחברתי לאמירתו של הכוריאוגרף שרון פרידמן, שהוא עצמו בן לאם עם מוגבלות, על היצירה הזו כ"פרקטיקה המשלבת גופים אנושיים מגוונים". לא עולם מפוצל של בעלי מוגבלויות ומי שאינם.
ביצירה של פרידמן אין ניסיון לטעון שכולנו שווים, תודה לאל. המוגבלות שלו היא מתעתעת. לעתים היא מופיעה במלוא הדרה, כיעורה, ניזקקותה ובדידותה – ולעתים היא נטמעת בין הגופים כאילו לא הייתה. בהקשר זה בלטה דמותו של רקדן קטוע רגליים, שעם עלייתו לבמה תהיתי: איך יוכל בכלל להפיק תנועה מגופו? במהרה הוא טרף את כל הקלפים, יחד עם שלושה רקדנים נוספים. כולם כרעו על הברכיים צמודים זה לזה, כשרגליהם נעלמו ונותרו רק פלגי גופיהם העליונים, שנעו בחוזק ובגמישות. קטיעת האיברים הקולקטיבית הזו, בעזרת הקומפוזיציה, הופיעה בעוד כמה הזדמנויות לאורך היצירה והפכה את החריג ליותר מנורמלי – למרהיב.
Shape On Us החזירה אותי אל היסודות של המחול כעיסוק במובן מאליו. אל הבמה נכנסים שני רקדנים, שניהם מתהלכים על קביים בתנועות גרוטסקיות מעוותות, ואני תוהה: מי מהם בעל המוגבלות ומי "רוקד" מוגבלות? לפתע גרירת הרגליים שהכתיבה מגבלה פיזית הופכת למחול בפני עצמו, מבלי צורך לרקוד אותו לכאורה, כי הרי מהו מחול מודרני אם לא לקיחת תנועה יומיומית, התקה שלה מההקשר היומיומי אל הבמה, וכדברי היוצר – עשייתה מודעת ומכוונת.
במובן הזה הרקדנים בעלי המוגבלות הפיזית רושמים יתרון על פני הרקדנים שאינם. כדי שרקדן יבצע נפילה, הוא צריך באופן אבסורדי להיות בשליטה – לכוון את הטחת הגוף אל הקרקע בצורה שתראה אותנטית, אך מבלי להיפגע. רקדן שאינו יכול להשתמש ברגליו נופל למעשה ללא שליטה, ולכן התנועה שלו היא האותנטית ביותר , לכאורה ריקוד מושלם. דווקא סד המגבלות הפיזיות מאפשר כאן טווח תנועה מסוג אחר, והמגבלה מתפתלת בין הרקדנים וכבר לא שייכת רק לצד אחד של המתרס.
אבל המחול של ורטיגו רחוק מלהיות רק תנועה בין מוגבלות לאי-מוגבלות. זו יצירה שמדברת על התנועה של כולנו בין עצמאות לתלות, הצורך להפוך אחרים לנזקקים כדי להרגיש טוב עם עצמנו, ההחפצה שאנחנו עושים לפעמים לאובייקט שאנחנו מכוננים כנזקק, היכולת שלנו להיות נתמכים והמגבלות האנושיות כבגד שאפשר להסיר וללבוש ולתעתע בעולם עם הסרה והנכחה של החולשות שלנו. Shape On Us אינה יצירה מתוחכמת. היא חפה מגימיקים (ואפשר היה ליפול לכאלה) ובטח לא מתייפייפת: הקומפוזיציות התנועתיות בה פשוטות באופן יחסי, התפאורה מתמצה בכמה כסאות רגילים וכסאות גלגלים וקביים – שהופכים לאביזרי מפתח במחול המתפתח, המוזיקה מונטונית בחלקים נרחבים והתלבושות נראות כאילו הן נשלפו משיעור בסטודיו. ולמרות כל זאת, מדובר ביצירה שובת לב.
בסופו של המופע נעים הרקדנים חשופי חלק עליון בחטיבה אחת, משרגים איברים זה בזו, כשמעל כולם מתנשא רקדן שהתהלך בתחילת המופע על קביים ונראה לרגע כמו אל מיתולוגי שהחליף את שתי רגליו החלשות באינספור רגליים היוצאות ממנו ונעות לכיוונים שונים, כמו שמלה של איברים. פנטזיה בהתגלמותה. בתוך חטיבת האיברים המתנועעת הזו יושבת רקדנית שהייתה ישובה רוב המופע על כיסא גלגלים, והייתה יכולה לנוע ממקום למקום רק כשהיא נישאת על כתפי רקדנים אחרים, עד שהפכה בעיניי כמעט לסמל של בדידות. לפתע היא המרכז, ותנועותיה המינוריות חזקות יותר מכל מחוות גוף וירטואזית.
אותה קבוצת רקדנים, שבתחילת המופע גרמה לי לשאול מישהו "בעל מוגבלות" ומי אינו כזה, ואיך הם ישתלבו יחד – הופכת לקראת סופו לאגודת אנשים עוצמתית שנעה בין הייחודיות של הפרט, לעוצמה של היחד. זה היה כל כך חזק עד שלאורך המופע שכחתי את המגבלה שלי עצמי – המסכה. זאת פעם ראשונה שישבתי במהלך מופע שלם, תחת מגבלות הקורונה, עם מסכה על הפנים. אבל מה שנתפס כמטרד בתחילת ההופעה נעלם יחד עם המחשבה על כך שאני צופה במופע מחול שמשלב בעלי מוגבלות פיזית. בעצם מה זה ריקוד אם לא אומנות של התעלות על מגבלות הגוף? והם התעלו, ועוד איך.