ב"אחת. אחת ואחת", יצירתה החדשה של נעה ורטהיים שחוגגת 25 שנה ללהקת ורטיגו, יש שילוב של רוחניות, של תנועה שמבקשת לגעת ברפרוף עדין של כמיהה, שאולי נובעת מהחינוך שקיבלה בבית מסורתי, ומנגד קשר לאדמה, לחיים פשוטים הקשובים לטבע, שבא לידי ביטוי בכפר האקולוגי שהקימה הלהקה בקיבוץ נתיב הל"ה עם הסטודיואים בהאנגרים שפעם היו לולים. רקדן שופך אדמה על הבמה ויוצר מסלולים של קווים ישרים מוקפדים החוצים אותה מצד לצד. בהמשך, כמו מתוך רצון להרפות מהחוקים ולחבר בין אמנות לחיים, הרקדנים נכנסים לבמה, חוצים אותה מצד לצד.
בהמשך, כמו מתוך רצון להרפות מהחוקים ולחבר בין האמנות לחיים, הרקדנים נכנסים לבמה, חוצים אותה בקווים אלכסוניים מכל עבר תוך שהם שופכים דליים של אדמה והופכים את רצפת הלינוליאום המלאכותית למקום טבעי. התנועה בכפות הרגליים של הרקדנים מנהלת דיאלוג עם האדמה המתעופפת. האווירה הנושבת מהבמה היא של אנשים שחולקים מקום משותף, אינדיבידואלים שמרגשים בנוח ביחד.
הבגדים של ששון קדםמקרינים יום-יומיות אבל גם אלגנטיות, שומרים על הקונטורה של הגוף. אין התייפייפות.
השפה התנועתית אינטרוברטית ברובה ורק לעיתים תנועה נמתחת רחוק מהגוף, כשהרקדנים הטובים מעצימים את התנועה בתוך מסגרתה, כבודקים עד כמה אפשר למתוח, להראות את היופי הפנימי מתורגם לתנועה ויזואלית.
הפתרונות התנועתיים נובעים אחד מהשני, אך הם אינם צפויים.
חרות בזיכרוני סולו של ליכט כשהתנועה נובעת ממקור פנימי של רגש או רעב פנימי, ומחלחלת החוצה בעדינות בזמן שלה.
יש גם דואט יפיפה בעדינותו, שרוקדות ליכט ותמר בר לב, כמו שני גבעולים ארוכים בתוך מים המשתרגים זה בזה. לכל אחד מארבע הרקדנים הגברים סולו אנרגי שחוצה את הבמה ויוצר דיאלוג עם האדמה המועפת, כאשר ביניהם בולט דניאל קוסטא בנוכחות הבימתית שלו.
באחד הקטעים הבולטים הלהקה רוקדת מחול מזרחי, שמזכיר מוטיבים של דבקה עם טוויסטים בגוף ותנועות קטנות חדות. לקראת הסיום מתווסף מוטיב חדש של ידיים ארוכות העולות ויורדות ברכות ככנפיים, כמו עדת איסיים, אך לא בבגדים לבנים אלא בבגדים שנצבעו בצבע האדמה. ואולי כאן יש סוג של אמירה, שמתוך האדמה שבה הושרשו שורשים אפשר לצמוח למעלה, לצאת למקום אחר של שקט ורוחניות. זו יצירה שחובקת אותך ומשרה תחושות של אושר, רוגע והשלמה.