להקת ורטיגו חוגגת בימים אלה 25 שנה לקיומה ומעלה בבכורה את עבודתה החדשה של נעה ורטהיים, 'אחת, אחת ואחת' ( One, One & One ). ורטהיים היא מייסדת שותפה יחד עם בן זוגה עדי שעל ומכהנת כמנהלת אמנותית של הלהקה. העבודה היא במובנים רבים נסמכת על הדרך האמנותית שלה שהחלה בדואט עם שעל שהיה מיוחד ובלט בגישה הארצית, קרובה לאדמה ואינה מתיפייפת של זוג אוהבים, דואט בקנה מידה אנושי. רבע מאה אחר כך, היא מנהלת את הלהקה המוכרת היום רשמית, כלהקה הרביעית בגודלה בישראל. את זה היא חוגגת בהעלאת עבודה תוססת, מתוקתקת, ספקטקולארית במידה, הנרקדת על במה מכוסה באדמת כבול אדמדמה.

כמו רבות מעבודותיה, גם היצירה החדשה מאד אסתטית ועכשווית, והיא איננה וגם אין זו מטרתה לאתגר את גבולות הגדרת המחול של הזרם המרכזי בן זמננו.
את התלבושות עיצב האופנאי ששון קדם שכבר עבד עם הלהקה בעבר. התלבושות נראות מצוין ומתאימות מאד לרוח הלהקה ותדמיתה. אלה תלבושות מעוצבות למשעי ברוח בגדי חולין – בולטות במיוחד תלבושת הגברים- שיכלו לככב על המסלול ואולי גם כיכבו כסוכני תדמית ארצית עם שאר רוח.

העבודה מרשימה מרגעיה הראשונים ומקרינה תחושת רעננות בדרגת חופש גבוהה מתמיד שלא ניכר בה מאמץ, אלא יד בטוחה. יש לציין לשבח את המוסיקה הנפלאה של אבי בללי ואת דרכי השימוש שנעשה בה במהלך ביצוע העבודה.

היה בה אף רמה אנרגטית גבוהה ושפה רחבת טווח, עשירה מתמיד. אפשר לייחס את זה אולי באופן חלקי ביותר, למהלך מעניין עשתה הלהקה כשהזמינה את שרון פרידמן (ישראלי שחי בספרד) לפני כשנה וחצי-שנתיים להעלות יצירה עם רקדני ורטיגו, שבה היה נראה הם מאד נהנים מהמאמץ והאתגרים שהעמיד בפניהם פרידמן
כל שמונת הרקדנים שלקחו חלק ב- 'אחת, אחת ואחת' גובשו לכדי אנסמבל חזק ושימרו, כצפוי את המראה הורטיגואי של זרימה מצוחצחת שנעימה לעין, תוצר של עבודה מאד מיומנת ותפיסה אמנותית מגובשת, ללא רטוריקה סומטית ניו אייג'ית שבעבר הציצה מבין השורות. במקום זה קיבלנו לא מעט קטעים יפים במיוחד כגון הסולו של תמר ברלב במהלכו שלושה רקדנים משכו בשיערה הפזור ותוך חילופי מיקום מתוכננים, קלעו את מחלפותיה לצמה ושילבו כאב בעונג. עוד סצנה שהייתה מרתקת, כללה דואט של ברלב ושני ליכט, שבה ורטהיים השיגה באופן נדיר,רמת אינטימיות מעודנת טבולה באיכות פואטית, שלא זכורה לי מהעבר.
כאן, כמו לאורך המופע, הצליחה ורטהיים לשלב את ברלב וליכט בחזרה עם האנסמבל באופן מתוחכם, כבתפר נסתר, כשהיא בונה שלב ביניים בו הדואט הופך בן רגע לגוש אוניסוני עם עוד שני רקדנים ותוך שניות גם הוא כבר נטמע בתנועה של כל הקבוצה. כך גם במהלך הערב כולו ניתנה תשומת לב רבה להחלקת המעברים בין קטעי המשנה כך שזרימת התנועה באה לביטוי גם בזרימה הדרמטורגית, תוך עיבוי מרקמי קומפוזיציות רב מוקדיות, מבלי לאבד תוך כדי את המהלך המרכזי.

הזכרתי כבר בתחילה שעל הבמה היה מצע של אדמה. אדמה, כהשראה או דימויים מטפוריים, או פיסיים, קיימים בין החומרים של ורטהיים כל הזמן ובמובהק, במיוחד אחרי 'לידת הפניקס'. לבמה, בעבודה זו הגיעה האדמה כבר בפתיחה כשרקדן אוחז בדלי ושופך ממנו תלולית מתמשכת לרוחב קידמת הבמה. אחריה יתווספו עוד קוי תלוליות מקבילים שנמחקים, מתפזרים, מעלים אבק תוך כדי צעדי הרקדנים. אחר כך נשפכו דליי כבול אדום ( לא ישראלי) בכמויות ועננת אבק זלגה לאולם כשהיא מגרה את הגרון וריח האדמה מלא את הנחיריים, לפני שנמהל באוויר הנקי יותר. הרקדנים המזיעים המתגוללים באדמה נראים תוך זמן קצר כנוודי מדבר שלא ראו באר מים מזה חודשים.

חומר זה, כמו חול, מים, פתיתי נייר, דשא , עלי שלכת וכדומה, הם הימור בטוח, אם מחפשים מרכיב אפקטיבי מדרגה ראשונה שבמיוחד עם תאורה נכונה, יספק גם צילומים מרשימים. לא פלא שיוצרים רבים נמשכו להשתמש בהם, מאז העלתה פינה באוש את 'פולחן האביב' על מצע כבול כהה. אלא שאצלה היה זה מהלך גאוני של אמירה קונספטואלית. כיום, ארבעים שנה אחרי, קצת התעמעם האפקט. ויש להודות, מדובר באפקט שתרומתו לעבודה, שולית יחסית.