"ורטיגו 20 "מופע הבכורה של להקת המחול ורטיגו למה לא מצמצתי בעיני בזמן המופע? ואיזו התרחשות הותירה את הרושם החזק?

להקת המחול ורטיגו הפכה כבר מזמן לאייקון ירושלמי מעורר גאווה בארץ ובעולם. הלהקה החוגגת בימים אלה 20 שנה לפועלה, פתחה את מסע ההופעות הארצי שלה בירושלים, עם המופע "ורטיגו 20 ."נעה ורטהיים, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה, יצרה את המופע, ואנחנו לא עמדנו בפיתוי ויצאנו לתיאטרון ירושלים, בציפיה גדולה. יש לציין, שההונגרי ואני לא נוהגים ללכת לעתים קרובות למופעי מחול, ולכן התלבטנו בהתחלה, אך לאחר שצפיתי בכתבה מרתקת בטלוויזיה אודות בני הזוג ורטהיים, שהקסים אותי בדרכי התקשורת המיוחדים שלו, החלטתי שהולכים! ואני חייבת לציין שזהו אחד הבילויים המרתקים שנכחתי בהם אי פעם. חובה חובה ללכת לראות! ההתרגשות מתחילה במוסיקה המיוחדת והמקורית, המרטיטה את הלב, ממשיכה עם התלבושות שחושפות רגליים מהפנטות וחזקות, בעלות יכולות על אנושיות כמעט וכמובן בקבוצה של כ-12 רקדנים מעוררי השתאות בכל צעד, סיבוב או קפיצה שלהם. התפאורה כללה דרגשים שקופים סביב, עליהם יושבים, ספק תלויים באויר, נתלים, או נופלים הרקדנים תוך כדי ההתרחשות הבימתית. היכולת הקבוצתית שלהם יחד מפתיעה ומרגשת, וגרמה לי לחשוש למצמץ בעיני, שמא אפסיד רגע קטן, שניה של קטע ריקוד מופלא. הרקדנים מחוללים בתנועות מדהימות, מעבירים תחושות וזכרונות מוכרים מן העבר. בעיני בלט מאד הערך של הקבוצה, של שיתוף הפעולה, ככוח חזק, בעל משמעות ובייחוד אהבתי שלא ניתן לציין רקדני סולו מסויימים, כיוון שכל אחד קיבל כאן במה. במופע מתחלף הרקדן המוביל מדי רגע, ואין בעצם רקדן המוביל או נוכח יותר מחבריו, אשר לרגע יושבים תלויים באויר, מקפצים ברוך, מחובקים או מסתערים זה על זה. בין האירועים הבולטים ביצירה הבחנתי באחד שהיווה מעין מאבק אלים, לא נעים, מעורר מחשבה ואי נוחות, וכן בזוג מאוהב הכמה זה אל זו אולם לא מגיע לקרבה ממשית, גם כאשר הגבר נופל מעל, במקביל לגופה של אהובתו, אשר נמשכת החוצה מתחתיו בשניה האחרונה ואילו גופו שכמעט נוגע, נאחז בפתאומיות בעודו באויר, ומוסר מעליה באחת. ממש טרגדיה. ביצירה בולטים רגעים אנושיים נוספים בחיינו, השזורים זה בזה ומעבירים תחושות של רגשות שנאה ואהבה, תום וחוצפה, ערגה וחוסר יכולת לממש את הכל. נפעמת מהיכולת המפתיעה של קבוצת הרקדנים האיכותית אשר מפגינה כח בלתי אנושי כמעט, סיימתי את הצפייה בתחושה של "אני רוצה עוד". הדממה ששררה באולם בעת רגעי השקט, ללא מוסיקה, הפגינה המתנה וכבוד אל התנועה והמחול העכשווי, עם נוכחות חזקה מאד, הרבה יותר מקול צעקה. לא נותר לי אלא להעריץ את יכולות הגוף והנפש של רקדני הלהקה ואת היוצרת נעה ורטהיים, ששמה את ירושלים במקום כה מכובד ויוקרתי בעיני העולם. יש לנו במה להתגאות. ואני אומרת – לא לפספס. חובה.