היצירה פרדס נוצרה בתקופת הקורונה כשבמהלכה נועה ורטהיים שאלה את עצמה, מה מקור ההשראה? האם ראשיתה בתוכה פנימה והיא מקרינה החוצה, או המקור היא השראה חיצונית והיא זאת שממלאת אותה מבפנים. השראה שייכת לתחום הרוחני, לקסם, למשהו שהוא מנוע אדיר לעשייה, אבל  בה בעת הוא לא מוחשי, אי אפשר לתפוש אותו. יצירה זו טבולה כולה ברוחניות.

הסצנות הראשונות של היצירה הנהדרת מתבצעת באוניסונו. כמו בטקס, הרקדנים נעים מצד לצד בקצב אחיד, חוזרים על מנטרה. תוך כדי כך, הם מבצעים בידיהם נגיעות מהירות, מעלות על הדעת חיישנים שסורקות את הגוף לכל אורכו, מלמטה למעלה, מנסות לאתר חומרים  להשראה במגרות החבויות בגוף. במיומנות של מאסטרית, ורטהיים יוצרת קומפוזיציות בחלל עם ששת הרקדנים כשהיא משחקת עם אותו מוטיב תנועתי. חלקו עדין מאד, מעין דקויות של הרהור, יש ואין, והדיוק שבביצוע מקנה להן עוצמה. מוזיקה מרוממת רוח של איתמר דוארי תומכת ביצירת אווירה רוחנית כשהרקדנים לובשים שמלות שחורות עם נוכחות חזקה שעיצב ששון קדם ומעלות על הדעת נזירים.

בחלק השני הידיים והרגליים נפרשות החוצה. אלה תנועות גדולות שמבקשות לגעת ברחוק, מגששות אחר משהו שיצית אותן. הידיים טובלות בתוך האוויר כחומר. הן רכות, פתוחות כדי להשאיר מעברים פתוחים של מנהרות פנימיות בגוף לספיגת כל נואנס של השראה. הרגליים עולות ויורדות בזרימה, ללא תנופה, במודעות מלאה, בשליטה מלאה. לפעמים יש תנועה מהירה, חולפת, שלא משאירה הד בחלל. נפלא.

סולו מדהים באיכות שלו רוקד איתי פרי. הגוף הגברי שלו כל כך רך, כל כך מתמסר, נמס בתוך עצמו. ויש עוד דואטים שכל אחד פנינה. והרקדנים, כולם נהדרים.

להקת ורטיגו, "פרדס" מאת נעה ורטהיים, צילום: דן אשוח

הקצב מתחלף למהיר, לחגוג את היצירתיות. הקבוצה מדלגת, מתחברת ומתפרקת,  זוגות מחליפים ידיים תוך התקדמות.  הקטע מתארך מדי, כמו היוצרת נפעמת מעוד ועוד אפשרויות שגילתה, לא יכולה להיפרד מהם והעניין מתחיל לדעוך.

והיצירה ממשיכה, וחבל שהסיום הסיום המפתיע של הרקדנית שון אולס מגיע אחרי הקטע הכל מתארך. הסולו נהדר, ובו ניראה שהגוף שלה לא יכול להכיל את האנרגיה הדחוסה שבתוכה. היא שיכורה,  רוטטת כמו בטרנס. הקבוצה, שכנראה כבר בעבר חוותה שאותו צ'י מופלא, במידה לא מבוקרת, מוגזמת, עשוי גם להיות קטלני, לחנוק, לטלטל. הרקדנים תומכים בה עד שהיא נרגעת והשלווה חוזרת לשאלת ההתחלה שלעולם תהיה בלתי פתורה על חידת היצירתיות.

בסיום, תחושה של שלווה ושמחה עדינה שורה על הצופים שעברו לחדר האוכל לסעוד את ליבם בארוחה מהנה.