עבודה הכוריאוגרפית האחרונה של נעה ורטהיים- 'ימה'- היא תשלובת של פואטיות שזורה בגווני מיסטיקה ורוחניות ניו-אייג'ית המרחפת על נוכחות פיזית שמנכיחה תפיסת חלל רגישה ומוקפדת, שיחד מצטרפים למצג של רוח נוגעת בחומר, שיש בו הרבה רגעי יופי

נכון יהיה לומר ש'ימה' , במובן הזה, אינה שונה ממרבית העבודות של נעה בעשורים האחרונים. המרכיבים שנמנו כבר קיימים כאבני הבנייה בעבודות הקודמות אבל במהלך השנים השתכללה היכולת הכוריאוגרפית של וורטהיים באופן בולט, התפרים בין החלקים מגוהצים ומטופלים ומרכיבי ההפקה המרכזיים שעם רובם עובדת הלהקה זמן רב ובהם רן בגאנו האחראי על המוסיקה, דני פישוף –מגנטה על התאורה וששון קדם שעצב את התלבושות , מדגישים את לכידותה של העבודה, מאחר ורובם ככולם כבר מכווני מטרה אסתטית מסומנת בראש.

דווקא בעבודת אמנות, יש מקום ואף הכרח שהתוצר הסופי יכלול גירויים לא נעולים שישאירו מקום לדרכי קריאה מורכבת, לסדקים שיעידו על תת זרמים, לשאלות לא פתורות, בקצרה- למקום המאתגר.

תמונת הפתיחה  של 'ימה' מרשימה ביופייה, יש משהו טקסי באופן בו נכנסים הרקדנים דרך שורת קלעים משני צדי הבמה. הם לבושים בגדים שחורים מבד רך, שונה מזה של השאר. עורם בוהק באור החם ושפת התנועה שלהם שואבת ממחוות שמאזכרות פולחנים, בעוד המוסיקה  ברקע זורמת אל ומחוץ  לסולמות מזרחיים. האווירה מהורהרת שהוא, נוטה לחומרה. במהלך הערב גופים גיאומטריים גדולי מידות תלויים מהתקרה, ירדו למטה ויעצרו כשחלקים מהם נמוכים מגובה הרקדנים. כשחלל הבמה מתמלא בגושים הכהים הללו, נוצרת תעוקה, הגוף החי מתחרה עם הגוף הדומם על מרחב החופש. משפטי התנועה שקודם הוגדרו על ידי גמיאת מרחב, מתפשרים על קפיצות ורטיקליות.

 בפעם הבאה שהגופים ירדו מטה ויכהו את הבמה ברצפי צלליות שיטילו עליה, לקראת הסוף, הם כבר יניעו מהלכים שיזרזו את הזרימה הדרמטית של התנועה על הבמה ויקרבו את המחול אל שיאו. בסצנה האחרונה, הקבוצה שוכבת כמו שורת גזעי סחף שנישאים על גלי גאות ומגלגלת מעליה רקדנית אל עברי פי תהום בעוד החשיכה מציפה את העולם הנראה.

כמו כל העבודות, גם 'ימה' מטופלת באנינות אסתטית בכל מישוריה- כולל תכניה ושאר מוצרי הלווי-  ובכל זאת נשארה בה סצנה שלמה שהיא כספיח זר שנותר מהעבר והכוונה לסצנת מקלות הרועים. קבוצת רקדנים אוחזת במקלות עץ משויפים, מבזבזת דקות ארוכות כדי ליצור ביניהם חיבורים מגוונים כדי להצדיק נוכחותם, לפני שמגיעים לסוף כשהרקדנים דוחקים, ספק דוקרים קרבן למוות. זה נטע זר, סיפור מסרט אחר, ללא הקשר תוכני או סגנוני למחול של ורטהיים. המקלות בשלל משמעויות הם  גוף זר שהיה נפוץ בימי 'ענבל' הישנה שנזקקה לאביזרים כדי להעשיר את המבע שלה. ל'ענבל' הייתה הצדקה משום ששאבה ממקורות אתניים במוצהר וריקודי רועים, בוצרים וקוצרים היו מנכסי הצאן וברזל בנדוניה הזו, אגב גם אצל יוצרים אחרים שנגעו בפולקלור לפני חצי מאה בערך.

בסיכום, 'ימה' היא אחת מהעבודות היותר יפות של וורטהיים. רגלה האחת נטועה בספירות הרוחניות- פיוטיות והשנייה עומדת יפה על הקרקע, מחושבת, מכוונת מטרה, כשהסך הכל נסמך על איזור פעולה בטוח ומוכר, ללא ניסיון לראות אם ערעורו יוביל לעמקים שעוד מחכים לה.

 התלבושות של ששון קדם השתפרו, והרקדנים נראים טוב, במיוחד דבקה עינינו ברקדן לא מוכר ששמו טיי אלכסנדר צ'אנג, רקדן חזק ומוצק ממוצא אפרו-סיני-אירי-פיליפיני. ברוך בואך.