יצירת המחול העוצמתית "מאנא" נוצרה ב–2009. כעת היא עולה מחדש ונדמה שהיא נטענת משמעויות שנוספו לה מאז 7 באוקטובר — חיפוש אחר יציבות, הכרה באפלה, תנודה בין ייאוש לתקווה

"מאנא" בביצוע להקת מחול ורטיגו צילום: אפרת מזור

"מאנא" מאת נעה ורטהיים בביצוע להקת המחול ורטיגו היא התעקשות בלתי אפשרית, יש שיגידו הכרחית, לאחוז בדימוי ברור, כמעט נאיבי, של בית כמושג אוניברסלי ויציב, התעקשות להישאר בעולם שלפני 7 באוקטובר, לפני שנפערה התהום. אבל גם ב"מאנא", שנוצרה במקור ב–2009 ועולה כעת מחדש, ספקות מטרימים מרגע הפתיחה את היתכנותו של הטוב מבלי הרע, האור ללא האפלה.
• גם אם המחול מעט התיישן, הזעקה עדיין נשמעת
בתמונת הפתיחה של היצירה, כשהאור עולה באיטיות, מתגלה באחורי הבמה קיר עצום ממדים, שצורתו כבית, או לפחות תבנית הבית הארכיטיפית — מרובע בהיר בעל גג משולש, ששוליו מפוייחים קמעה. בהמשך, חלל הנפער בקיר חוצה את הבית לשניים, ומבעד לפתח יוצאים רקדנים, גברים ונשים, העוטים לגופם תועפות בד שחור, ערוך בשכבות, ועל רקע הרצפה הצחורה הם נראים כמגזרות נייר עדינות, צלליות כהות יפהפיות, שמחוללות בעולם המעוצב בקפידה בשחור ולבן, עולם שאין למציאות דריסת רגל בו. כשהרקדנים מסתובבים, הם נראים לרגע כמו כתמי רורשך בתלת ממד, מתפשטים בחלל המינימליסטי, מוכנים להיות כל מה שאנחנו מבקשים לראות בהם.
שון היא רקדנית מרשימה, שמפליאה להאריך רגל אחת אל־על בעוד רעותה נטועה היטב באדמה, אבל דווקא חוסר האונים המשכנע שלה, הוא שנחרט בלב, מזקק את התחושה שמלווה את כולנו
דימוי בלתי נשכח ביצירה, שנצבע כעת מחדש נוכח המציאות העגומה, הוא זה שבו רקדנית אחת — שון אולס הנפלאה — מפרה את השלווה, מתנודדת אנה ואנה על קצות אצבעותיה כמי שאבדה דרכה, כשבלון שחור וחריג בגודלו מרחף מעל ראשה; אולס תועה בין שמיים וארץ, אבודה, ונדמה שרק הבלון הקשור אל קודקודה הוא זה שמושך אותה מעלה, מכריח אותה להתעלות, להיתלות בעצמה, להביט קדימה ולהמשיך לצעוד. שון היא רקדנית מרשימה, שמפליאה להאריך רגל אחת אל־על בעוד רעותה נטועה היטב באדמה, אבל דווקא חוסר האונים המשכנע שלה, אשר מלווה את שיטוטה חסר הדרך הוא שנחרט בלב, מזקק את התחושה שמלווה את כולנו מאז אירע מה שאירע.
כשהרקדנים פונים לאחור, על רקע העיצוב המונוכרומטי בשחור ולבן של התלבושות והתפאורה, מראה גבותיהם החשופים מכניס באחת זריקת צבע חושנית, שריריהם משתרגים מבעד לעור, ואפשר כמעט לחוש בחום הקורן מגופם כשהם עולים ויורדים בעת הנשימה, צועדים בלאט, צוללים מטה, מתירים ליד ורגל הנשלחות לכיוונים מנוגדים לשאת אותם מעלה, לאגן למשוך אותם לאחור ולראש לפנים, וביניהם משתרע גב עירום ומלא הבעה. רקדני הלהקה מצוינים, לרגעים עפים באוויר, לרגעים משייטים על פני הרצפה, ברכות ובעוצמה, ועיקר כוחם כשהם חוברים יחד, כקבוצה.

"מאנא". האפלה מנצנצת, היכן שכאב ויופי, זעם ורוך, חד הם צילום: אפרת מזור
ב"מאנא" קל להבחין באיכויות הכוריאוגרפיות של ורטהיים שנעשו לסימן ההיכר של הלהקה: הכוריאוגרפיה ניחנת בבהירות גדולה, גם כאשר היא מסתעפת, מתפצלת לקבוצות, משחקת בתזמונים עוקבים, בחילופים בלתי מורגשים בין תמונות ומבצעים; השילוב המענג בין מחוות הידיים ההבעתיות ובין הצעדה הקבועה, כמו מלודיה השואבת את כוחה מן הבס המתמשך; וכמובן העבודה הסוחפת של הרקדנים בזוגות, שנסמכת על האמון ההדדי שהם נותנים זה בזה ובא לידי ביטוי בהעברות משקל והרמות מפתיעות.
בתכניה יוצאת הדופן (12 עמודים) מצוטט שירה של דליה רביקוביץ "כתמי אור", שבו האור והחושך כרוכים זה בזה לבלי הפרד, והתמונות המוצלחות במופע הן אכן אלו שבהן האפלה מנצנצת, היכן שכאב ויופי, זעם ורוך, חד הם. כזו היא התמונה שבה שון אולס, עדן בן שימול ורות בן דוד יוקדות בחשכת הבמה, נועצות את כפות רגליהן ברצפה, אוחזות בשולי החצאית, שועטות לפנים, רושפות, רגליהן מפלחות את האוויר, גופן נמתח לאחור, ומחוות יד נחרצת תוקעת יתד בלתי נראית במקום. הביצוע המפואר של השלוש איננו רק עניין של וירטואוזיות גופניות, אלא בערת עומק שבה, כדברי רביקוביץ, האופל הופך את גופן "באר לכתמי הזהב".

"מאנא". הנכונות לאמץ את האפלה צילום: אפרת מזור
בתמונה נפלאה אחרת, עדן בן שימול מחוללת בגופה ייאוש המתחלף בתקווה עיקשת בסולו מלא הבעה, שתחילתו דווקא בדמימה; משותקת, בכתפיים מכווצות שכמו מסתופפות בבעתה תחת אוזניה, היא מישירה מבטה לפנים. כשנדמה שהקיפאון שהיתה שרויה בו מרפה אט אט מאחיזתו, היא קורסת אל תוך עצמה, מתרוקנת מגשמיותה, ומותירה את השמלה השחורה לסוכך על החלל שהותיר הגוף שמילא אותה רגע קודם לכן. אלא שאז, באורח פלא, היא שבה ועולה מן התהום הקוראת לה, וידיה, ארוכות, בלתי נגמרות, נשלחות מאחורי גבה, לעבר הקהל ומעלה אל האינסוף, הרחק מעבר לכל משבריה וגליה.
בעיניי, התמונה הזו היא שמעניקה לריקוד בסיום את עוצמתו. לא התקווה הכוזבת בהבטחה ש"ביחד ננצח" הגלומה באוניסונו, אלא הנכונות של ורטהיים לאמץ את האפלה, ולהציע שדווקא משם נובעת יצירה.

"מאנא" בביצוע להקת המחול ורטיגו. כוריאוגרפיה: נעה ורטהיים בשיתוף רינה ורטהיים־קורן. רקדנים יוצרים: שון אולס, נעה ישראלי, רות בן דוד, אילן גולובוביץ, עדן בן שימול, מיכה איימוס, עלמה קרבט שמש, תומאסו זוקנייה, אשד וייסמן, ז'וז'אנה פרצ. 14.12 מרכז סוזן דלל, תל אביב.