להקת ורטיגו מעלה בימים אלה 'מאנא', עבודה שיצרה נעה ורטהיים ללהקתה לפני ארבע עשרה שנים והנה, לא נס ליחה. במידה רבה העבודה מדויקת לזמנה ובמידה לא מבוטלת גם לזמננו, למרות הזמן שחלף וזה לכשעצמו הישג אמנותי. בעבודה לקחו חלק עשרה רקדנים, קאדר של מבצעים חזקים ובהם ארבעה גברים ושש רקדניות.

העבודה המחודשת מרשימה, ונשענת על לא מעט מרכיבי תנועה מלוטשים ועל אדני תוכן מוצפנים, חלק מהתפיסה האסתטית של ורטהיים שהשתכללה והצטללה עם הזמן והגיעה לרמת לכידות מרשימה.

על הבמה נבנה סט בעל נוכחות חזקה המורכב משני חלקים הניתנים להסטה ויחד, יוצרים צללית סכמתית של בית עם גג משולש כמו בציורי ילדים. הבחירה בפתרון ארכיטקטוני זה הקטינה חזותית את עומק במת סוזן דלל, ולכן הובילה את כניסות ויציאות הרקדנים מתוך קרביו של חלל סמוי במרכז, שמרמז על מקור תנועה נסתר ששומר על פעילות וחיוניות גם כאשר הוא אינו נראה.

שימור רצף אנרגטי בפוטנציה בין מהלכי תנועה פנימה והחוצה, בין הגלוי לנסתר, יוצר השהיית מתח בין המעברים ומצביע על תפיסת זמן מעניינת, לא שגרתית.

המעבר בין הסולו הפותח שממשיך לדואט גברים שמשלבים הנפות ורטיקליות – פוקח עיניים. השניים- ובהמשך גם השאר- לבושים בחצאיות ארוכות עשויות בד שחור רב שכבתי, אף הוא חלק מתפיסה כוריאוגרפית שמתחילה ברמיזות ומשם דוהרת, גולשת, מסתחררת סביב הבמה כשכל הלהקה כאילו שבויה בריקוד קליגרפי, כששולי הבגד המעופף ממשיך את תנועת יריעות הבד סביב כל אחד מהרוקדים ומסמן באוויר סערת גלים שחורים בטריטוריה שלו.

מזה שנים רבות נדמה כי נמצא בכל אחת מהעבודות של ורטיגו רמז לעולם רוחני, נסתר. בזמנו, נוכחותו הייתה חשופה יותר ומאז, הלכה והתעדנה ובכל זאת נכחה גם כאן בריטואל מיסטי כבר בשלבי המחול המוקדמים שבו הרקדנים מתכנסים על במה חשוכה יחסית כדי לטבול את ידיהם בבריכת אור שמוקרנת מעל.

בעבודה זו ההולכת ונבנית כאסמבלאג', צבר של תמונות, מיזנסצנות, שעומדות למעשה עצמאית וניתנות להרכבה לצרכים שונים. חלק גדול מהפרקים נשענים על קטעי מוסיקה ממקורות שונים, עצמאיים, שמבססים מקצב, או רמז למקור אתני שונה, חלקם מוכר ואחרים פחות.

תמונה אחת חזקה, שהותירה חותם חזק ויוצא דופן בערב זה התבססה על מוסיקה 'כאוטית', דרמטית ומאיימת שלוותה את קוורטט הגברים. הפרק הזה היה רווי מתח, וכלל שפת תנועות גוף זוויתית ובהן מחוות לחימה מאיימות בידיים וברגליים שנתמכו על ידי המוסיקה שהדגשיה היו כקולות נפץ.

פרק זה היה שונה מכל קטע מחולי אחר שהיה בערב וקל היה להניח שהוא מרפרר לסיטואציה אקטואלית מוכרת. המוסיקה של רן בגנו מלווה את ורטיגו ולה תרומה מרכזית לקבוצת אמנים מעצבים המלווה את ורטיגו שנים שתרמו לדיוק העיצוב האסתטי של הכוריאוגרפיה.

באותו מצב רוח היה קל להרהר מאוחר יותר בסולו קצר שבו נכנסת לבמה רקדנית ומעליה משייט בלון גדול שחור. היא הולכת לאט על קצות האצבעות. זו דמות ילדית של נערה ובלון, אבל הכל מרגיש לא נכון. בשונה לשאר, היא לבושה במכנסיים קצרים, צעדיה לא בטוחים, היא יוצאת דופן בכל מובן, אבל הפריט המטלטל הוא הבלון השחור, אביזר כאילו נחת כאן ועכשיו הוא נוכח כבלון תצפית צבאי, שדובר בדומיו לא מעט אחרי תחילת המלחמה הנוכחית.

חלק עיקרי במרכז העבודה מורכב מפרקים קבוצתיים ובהם דגש על ריקודי זוגות, מעברים לתמונות אוניסוניות ופרוק וחיבור מחדש של קבוצת הרקדנים ליחידות בעלות מרכיבים ייחודיים לכל תת- תמונה מחולית שבנויה מחיבורים והתפרקויות. זו עבודת תפירה עילית מהנה במיוחד, שיש בה מאפיינים ברורים לכל סקציה.

במבט-על אפשר לאתר את הייחוד של כל סצנה שבה דגש על גלגולי רצפה, הנפות מגוונות הן של רקדנים והן של רקדניות. יש בהנפות במיוחד, חיוניות מחויכת שמכילה נחת רבה. מעת לעת העיין וגוף הצופה מלווים את התמונה בכללותה במעקב אחר המארגים בעלי העושר וגיוון.

וורטהיים מצליחה לחבר לכידות סגנונית שנוכחת לאורך הערב ושוזרת זרימה מאחידה, במקביל לבסס ייחוד למבצעים מובחנים וגם לקבוצה. לדוגמא, אציין אחת התמונות שבה החלטות ההעמדה של הרקדנים בתחילת סצנה חדשה, העניקה ייחוד לאחד מקטעי המשנה בעצם ההצבה של הקבוצה באלכסון עם כשגבם מופנה לקהל.  לא במקרה, או שכן, בתלבושת האחידה לנשים ולגברים בחר מעצב התלבושות הוותיק ששון קדם- שעובד עם ורטיגו שנים רבות- לכסות את הגוף בשכבות, אך הותיר את הגב חשוף לגמרי. התאורה עוצבה כך שהעור החשוף זהר על רקע תועפות שכבות טקסטיל שחור והודגש בו כל שריר ושריר.

הבחירה להעמיד את הקבוצה נוכח הקהל כשגב הרקדנים חשוף במודגש, העניקה ייחוד יוצא דופן לתמונה הכוריאוגרפית הזו. קרדיט רלוונטי כאן מגיע לעיצוב התאורה של דני פישוף- מגנטה, אמן המלווה את ורטיגו זמן רב.

תקצר היריעה מלפרט כל אחת מתמונות המשנה, אך בערב זה, רקדנית נהדרת אחת זכתה בתשומת לה מיוחדת. העין נמשכה לשון אולס, פרפורמרית בעלת איכויות מבריקות בכל מובן שחוננה ביכולת לשמר כעין צניעות ואיפוק מצד אחד ומאידך להמריא ולהרעיד את הנשימה נוכח יכולותיה ועומק הבעתה גם יחד.

בדיעבד, הגרסה הנוכחית של 'מאנא' משאירה ללא ספק חותם מכובד, תוצר סך כישוריה היצירתיים של נעה ורטהיים, מיסדת הלהקה וכוריאוגרפית מהשורה הראשונה של יוצרי המחול הישראלי בן זמננו.