שנה רוויה התרחשויות

בתור המתארך לבידוק הדרכונים בשדה התעופה בן גוריון, נעה ורטהיים, מנסה לאסוף את עצמה. "על מה אנחנו מדברות?", היא שואלת שוב, מנסה כמו בתמונת הג'י.פי.אס מתוך יצירתה "רעש לבן", לחשב מסלול מחדש או לפחות למקם את עצמה בתוך שלל רעשי הרקע שכופה עליה המציאות.

ורטהיים בדרך לבלגרד. הפעם למופע הבכורה הבינלאומית ליצירתה האחרונה, "אחת, אחת ואחת", שעלתה לראשונה במרכז סוזן דלל בתל אביב בפברואר אשתקד.

זו הייתה שנה רוויית התרחשויות עבור הכוריאוגרפית הישראלית ולהקתה, שכללה מופעים בארץ, סיורים בחו"ל ואינספור פעילויות שוטפות בכפר האקולוגי שבקיבוץ נתיב הל"ה אשר בעמק האלה, שם ממוקם בסיס הלהקה ובו מתגוררים חבריה.

"ורטיגו", מפעל החיים שהקימה לפני 26 שנים עם בן זוגה, עדי שעל, שינה סטטוס והפך השנה לאחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל. עם התואר והתקציבים הממשלתיים, שגדלו בהתאם, באה גם המחויבות להרחבת פעילות וכך מצאה את עצמה ורטהיים כמעט בעל כורחה חוזרת מחדש אל "רעש לבן", יצירה שעלתה בבכורה בשנת 2008 וסימנה נקודת מפנה בחייה.

"זו יצירה שבאופן אולי פרדוקסלי נולדה לפני עשר שנים מתוך חיפוש אחרי שקט. בכל הרעש והגעש ששקף לי העולם הקדחתני שבחוץ, רציתי לחזור פנימה אל מקום נקי, אל האיזון שהופר. מה שיצא זה חתיכת בעיטה לפרצוף, טרפת של אנרגיה מתפרצת, ההפך המוחלט מרגוע", היא נזכרת בחיוך. רן בגנו, המוזיקאי שמלווה את ורטהיים והלהקה כמעט מראשית הדרך, כתב ליצירה המקורית פסקול מבריק, אקלקטי ועצמתי שנע בין קונצ'רטי לכלי מיתר, דרך מקצבי תופים דוהרים, המיית צ'יל ומרקחת אלקטרונית שנותנת בראש. התנועה והמוזיקה הסתנכרנו והשתרגו זו בזו, כשאחת צומחת מתוך השנייה וביחד יצרו עולם הומוגני עצמתי.

מחוץ לבמה ורטהיים והלהקה רק החלו אז את הצעד החלוצי שכלל רילוקיישן לעמק האלה ובניית כפר אקולוגי יש מאין בתוך לולים נטושים בקיבוץ בשלבי הפרטה. עשור אחרי מדובר באחד ממרכזי המחול היפים בארץ שמושך אליו רבים מישראל ומהעולם. השקט שוורטהיים שיוועה אליו הפך לבית, מבצר מפואר, עוגן שממנו היא יוצאת ואליו היא חוזרת כדי למצוא את האיזון. כשהגיעה ההצעה להעלות מחדש את "רעש לבן" בלבוש חדש כשאת הרקדנים על הבמה מלווה בלייב תזמורת המהפכה, עם עיבודים מוזיקליים חדשים ליצירתו המקורית של בגנו, ורטהיים מודה שהיססה.

"זו יצירה שבאה מאזור נפשי אחר לגמרי, כמו מגלגול אחר או מתקופה אחרת", היא אומרת, "הייתי בעיצומו של תהליך עבודה על 'אחת, אחת ואחת', יצירה מאוד רגשית ופיוטית ולחזור אל עולם כל כך שונה זה רדיקלי". אבל קופרודוקציה עם האופרה הישראלית לא ממהרים לדחות וורטהיים החליטה לקפוץ למים. בדיעבד היא אומרת: "בחזרות הראשונות, כשהתחלנו להעמיד את החומר התנועתי, היינו בהלם. כולנו. חשבתי: 'וואו, מה זה כל הפיזיות המטורפת הזו?'. המעבר בין שתי היצירות הכל כך שונות האלה יצר חוויה קוטבית".

אם לפני עשר שנים ליבת היצירה נגעה ברעשים שמייצרים סביבנו מסכים על סוגיהם והתדרים המשבשים של העולם הדיגיטלי, הגרסה החדשה נותנת קונטרה לעולם הממוכן בנוכחות החיה והפועמת של נגני תזמורת המהפכה, שלא רק מלווים את התנועה הרוחשת אלא במידה רבה מכווננים את תדריה. "זה נכון שבעשר השנים האחרונות הטכנולוגיה מאוד התפתחה ויכולנו ללכת לכיוונים האלה, אבל למען האמת זה פחות עניין אותי. יצאתי לדרך בלי לדעת לאן אני הולכת וההתחלה הייתה קשה מאוד. לא היה לי מושג איך לחבר את הקצוות. יש לי 16 נגנים על הבמה, איך משתלטים על כל זה? אתה חושב לעצמך: 'נו, זו בסך הכל צלילה לתוך חומרים מוכרים', אבל העטיפה החדשה הזו צריכה להירקם. לקח זמן עד שהצלחתי לעבור דרך השבר ולהתרומם"

אני מניחה שגם למוזיקאים היה לא פשוט להסתגל לחיבור

"תזמורת המהפכה מורכבת ממוזיקאים מדהימים שלא הפסיקו להדהים אותי. אני חושבת שמה שדרש הסתגלות זה הרפטיציות שקיימות במחול המודרני. זה מחייב דיוק וסינכרון עם המוזיקה מה שיצר סיטואציות לא פשוטות. בשביל זה יש אזניות שעוזרות לשמור על המקצב ומנצח שמחזיק את כל זה".

תזמורת חיה מחייבת התאמות לנוכחות חדשה על הבמה. במה זה שינה לדעתך או השפיע על העבודה?

"אני חושבת שהם מביאים חום אנושי אל במה שמשדרת קור וניכור. פתאום הבנתי שהתנועה והסאונד הם כמעט דבר והיפוכו במובן הזה. המפגש בין התנועה לכלי הקשת יוצר משהו מאוד חזק. זה קונצרט מחול שמאפשר לי לזפזפ בעין בין הגוף שנע בחלל לכלי הנגינה. זה מדהים בעיניי גם אם זה דורש להניח את האגו בצד".

עשר שנים משנות פרספקטיבה. איפה רעש לבן פוגש את נעה ורטהיים היום?

"זו עבודה שנוצרה במקור בתקופת מעבר, שחיפשה במקור את הפיזיות מתוך השחרור. זה נולד בתקופה מאוד משמעותית של התפתחות השפה שלי כיוצרת. זו הסיבה שרציתי לחזור דווקא לעבודה הזו – חשבתי שהמחקר שעשינו סביבה היה כל כך מעמיק שהיא תמיד תהיה רלוונטית. אז נכון, אני לא שם באנרגיות, ברמה הרגשית, בקוטביות ולכן גם בהתחלה הגוף שלי לא יכול היה להכיל את זה, אבל אני כן רואה בעבודה הזו מקורות של שפה שעדיין רלוונטית לי היום. זה לא איזו 'אופנה חולפת' שעסקנו בה שיכולה להתיישן. זה גילוי שמאוד ריגש אותי. לקח זמן לחזור למקום הזה. זה אזור סכנה שהייתי צריכה ללמוד ביחד עם הרקדנים מחדש אבל הוא עורר אותי ואני שמחה בתוצאה שהיא מאוד רלוונטית ואקטואלית".

"כי הרעש נהיה כל כך קוטבי. אז נכון שבניתי כפר אקולוגי, אבל כשאני יוצאת מהבית אל העולם, אני חלק מהמטריקס. בעשר השנים האלה העולם השתנה, אני השתניתי, אם לפני עשור סירבתי להשתמש בג'י.פי.אס, היום אני מכורה לו. אבל אני עדיין קונה יד שנייה, עדיין מאמינה שאנחנו קורבן של מציאות שהפכה אותנו שותפים לפשע בעל כורחנו. אם יש משהו מרכזי שתהליך העבודה על 'רעש לבן' המחודש חידד בי, שעל אף השיגעון, על אף הכניעה לטכנולוגיה, על אף החדשנות, הבנתי שאין תחליף לנפש האדם, לנוכחות הפיזית, לגוף האדם, לכלי שמנגן, ליצירה, ליצר. זה צף חזק וברור. אנחנו חייבים לשמור על קשר עם עצמנו ולא לתת למכשירים לנהל אותנו, לא להיעלם למציאות מלאכותית שמרחיקה אותנו מהאנושיות. זה תמיד היה חשוב לי וזה קיבל משנה תוקף".

ורטהיים מדברת גם על התפנית שנרשמה עם הפיכתה של הלהקה לאחת מארבע להקות המחול הגדולות בישראל כפוטנציאל מערער שיש לקחת בפרופורציות על מנת שלא להיבלע בתוך הרעש מסביב. "אדם צריך למצוא את המקומות שמאזנים אותו. קו האמצע חייב להיות החיבור שלנו לגוף ולנפש ומשם לצאת אל העולם. אני מנסה לזכור כל הזמן את המקור ברמה הכי עמוקה ומהמקום הזה להתבונן בעיניים פקוחות בעולם ובאנשים סביבי. בסופו של דבר זה הכל סובב סביב שמירת הדיאלוג עם עצמך, עם העולם, עם הסביבה, עם בני האדם שמסביבך".