קסם מבעד לווישרים: לצפות במופע מחול בדרייב-אין. מאת סלעית מבטח
עם זגוגיות שמרחיקות בין הקהל להופעה, קושי להתמסר בחסות הפיתויים ברכב ודיסקוטק של וינקרים של צופים שצריכים לשירותים –"לידת הפניקס" של ורטיגו עבר לדרייב-אין והשאיר תחושה של קסם מוזר ומחשבות על טלוויזיה
הפעם האחרונה שהייתי בדרייב-אין קרתה בשלב שבו הזיכרונות רק מתחילים להירשם, ומה שאני זוכרת בעיקר זה טעם של פופקורן יבש, מעין טלפון באוזן והרגשה עילאית של קווין מ"שנות הקסם". לפעמים כשמטלטלים לך סדרי עולם, כמו בזמן הקורונה או כשמחזירים אותך לאייטיז, הדברים שלקחת כמובנים מאליהם מקבלים פתאום סימני שאלה. האם להתלבש יפה ליציאה לדרייב-אין? איפור, עקבים? מי יראה אותי שם, הרואה ואינה נראית.
אז יצאתי בלי עקבים ובלי איפור להופעת מחול בדרייב-אין בירושלים, "לידת הפניקס" של להקת המחול ורטיגו. מופע שגם במקור הוצג תחת כיפת השמיים בתוך כיפה גאודזית, והתכתב עם קולות הטבע כחלק מהסאונד לתנועה. עכשיו הוא חוזר בפורמט קורונה – הרקדנים והכיפה נשארו בחוץ, בעוד שהקהל הוכנס לתוך המכוניות.
ירושלים היא עיר הקודש ואלוהים נמצא בפרטים הקטנים, אז הנה כמה מהם: הדרייב-אין של ורטיגו לא סודר בשורות, אם כי במעגל רכבים שהקיף את הכיפה הגדולה שבתוכה נעים הרקדנים. מסתבר שצריך להיות אמן חניות כדי להסתדר בספוט שהוכן לרכב מראש במעגל. בכניסה ביקשו ממני לנקות את השמשה, כמה מביך. מאז ימי העבודה מהבית האוטו המתבוסס בחייה העלה שכבת אבק. ואז עלתה שאלת השאלות – מה קורה אם צריך לצאת לשירותים באמצע? הבהוב קטן בווינקרים, ויאספו אותך אל המחוז הנחשק. ההנחיה הזאת הפכה את הקהל גם לתאורן בהמשך המופע.
את הודעת הלכבות טלפונים החליפה כריזה לכיבוי אורות, ושנייה אחרי זה מייסד הלהקה עדי שעל ביקש שנצפור, או נפעיל וישרים במקום למחוא כפיים, כדי להראות שאנחנו באמת שם. משהו במגע בין הקהל לרקדנים הולך לאיבוד בדרייב-אין המלא באנשים ספונים במכוניותיהם. אז איך בכל זאת מתקרבים לחוויה? חלק מהצופים פשוט בחרו לצאת מהאוטו וצפו כשהם עומדים לצד הרכבים.
אני חשתי לרגעים ארוכים כמי שצופה בטלוויזיה. זכוכית מפרידה ביני לבין האובייקטים על הבמה ורק הרדיו, שנתבקשנו לכוון על תדר מסוים כדי לשמוע את המוזיקה, נכנס היטב לאוזניים כמו במערכת סראונד. הרקדנים נעים בתנועות ארוכות, בעוצמה מעגלית, באחידות ודייקנות, לבושים אדום עז – אבל כל זה נשאר רחוק, מנותק. כמה שניסיתי, תמיד נותרו בינינו זגוגיות. בימי טרום קורונה ישב הקהל מסביב לכיפה שבחוץ וחלק מקסם המופע נבע מחווית שותפות עם הרקדנים במרחב. הישיבה ברכבים במעגל מסביב יוצרת מעין מחסום, גבול חדש שלא היה. במידה רבה זו עוד חומה בעולם החומות ההולך ונבנה עלינו כרגע, ומעבר לחומה – קסם רחוק והזוי.
מהצד השני יש משהו עטוף ומוגן בחוויה הזאת, כי כמו שאמר שלמה ארצי פעם – המכונית היא "בית בעולם של קוקה קולה". ברגעי בריחה, כשהמחשבות נודדות מהבמה, אפשר להגניב הצצה לוואטסאפ, ד"ש קטן לפייסבוק ומתברר שהאוטו עמוס בפיתויים, שיכולים לפגום בחווית ההתמסרות למופע שקיימת באולם מנותק. אבל אז קופץ הסופר אגו הזה של ההופעות, זה שמחליף את הגברת עם המבט המאיים בכיסא שליד – ודורש להחזיר את העיניים לבמה, לכבות טלפונים, לא לאכול, להתנהג בהתאם. לפחות את הסופר אגו הקורונה עוד לא לקחה.
ברגעי הריחוף בתוך הבית שלי בעולם הקוקה קולה, לא יכולתי שלא לחשוב על הרלוונטיות של המופע הזה, "לידת הפניקס", לימינו ההזויים. כמו "עוף החול", גם אנחנו נדרשים בימים אלו, בהובלת כוחות הטבע, לקום מאפר אל תוך חיים בעולם מוכה קורונה. גל אחרי גל, סוגרים, פותחים ושוב סוגרים, קריסות כלכליות ורגשיות – אנחנו צריכים ליפול ולקום וחוזר חלילה ולחפש דרכים יצירתיות לברוא עולם קצת אחר שאפשר לחיות בו בזמן מגפה. להפסיק לשאול שאלות כמו כן לפתוח או לא לפתוח – ולהתחיל לשאול איך לפתוח. להיוולד מחדש. בפיתרון של הדרייב-אין יש קצת סטייה מהשאלות הדיכוטומיות האלה, ומחשבה איך אפשר לרקוד אחרת בתוך המרחב הזה. אוסף אנשים מבודדים, אבל עדיין ביחד.