"ריקוד הניצחון" מאת יואב בירנברג
בימי שגרה אשד ויסמן ומיכה איימוס הם רקדנים בלהקת המחול ורטיגו. המלחמה העלתה גם אותם על מדים: ויסמן כקצין לוחם ביחידה מיוחדת ואיימוס בתחום הלוגיסטיקה. "אנחנו צומחים עם האמנות מתוך התופת", הם אומרים לכל מי שרואה סתירה בין הריקוד לבין הלחימה
יומיים אחרי שליווה למנוחת עולמים את חברו הטוב צביקה לוי ז"ל, שמת מפצעיו אחרי שנפצע שבועיים קודם בקרב גבורה בעזה, רקד אשד ויסמן עם חברי להקת המחול ורטיגו בפרמיירה למופע "מאנא" שנערכה בסוזן דלל. הוא הגיע לשם היישר משירות המילואים שלו.
"המוות של צביקה הוא אובדן גדול", אומר ויסמן. "צביקה ואני שירתנו יחד באותו צוות בסדיר. הוא היה בן אדם כל כך קרוב ואהוב, שהתאפיין באהבת אדם. אני מושבניק חילוני מעמק חפר, הוא דתי שגר ביישוב עלי, והשירות הצבאי הפגיש בינינו ויצר אהבה גדולה. שאלתי את עצמי האם אני בכלל יכול להופיע אחרי אסון כזה. למרות העצב, נראה לי חשוב לקחת חלק באירוע ערכי ומיוחד כמו 'מאנא' שעוסק בחיבור שלנו אל עצמנו, אל הבית שלנו, אל האור שבנו. זה גם כל כך צביקה".
"הקהל מתכנס בשביל חיבוק לנפש". ויסמן )מימין( ואיימוס | צילום: יח"צ)
לרקוד גם בימים קשים
אשד ויסמן (29), סרן במילואים, שנקרא לשרת ביחידה מובחרת, לא היה הרקדן היחיד שהגיע להופעה מהמילואים. גם מיכה איימוס (34), רס"ר ששירת בסדיר כמש"ק לוגיסטיקה וכאחראי על ימ"חים, הגיע לשם בבגדי צבא היישר מהבסיס. "לא ידעתי בכלל אם אני אגיע או לא", הוא אומר. "הגעתי שלוש שעות קודם במונית ספיישל, אחרת לא היה סיכוי שהייתי מספיק. להופעה אחרת הגעתי באוטובוס, בלי לישון בכלל בלילה, אחרי משמרת שמירה. לא ויתרתי. זה היופי ברקדנים, שלא משנה מה הם עברו, בסוף הם יעשו הכל כדי לרקוד. בלהקות אחרות היו אולי מוצאים לנו מחליפים בתקופה הזאת, אבל בוורטיגו עשו הכל כדי שנמשיך לרקוד גם בימים הקשים האלה".
אשד, המוות של צביקה היה המוות הראשון שנתקלת בו במלחמה?
"לצערי צביקה הוא לא האדם היחיד שהכרתי ונרצח או נהרג במלחמה הזאת. יש הרבה אנשים אהובים שהכרנו ונהרגו או נרצחו. השירות הצבאי שלי היה רצוף בפעולות מבצעיות, שחלקן היו בגבול הצפון וחלקן ביהודה ושומרון. היו בהן רגעים מאתגרים מאוד שאת חלקם עיבדתי אחר כך על ספת הפסיכולוג. נעזרתי לגמרי באנשי מקצוע כדי לעבד את השירות הצבאי, ואני מאוד שמח על זה. מי שנעזר בפסיכולוג עשוי רק להיטיב עם עצמו ועם הנפש שלו".
איך הקהל שצפה במופע הגיב?
ויסמן: "הוא התרגש. אנשים אומרים שהם הרגישו במשך שעה שמישהו מחבק אותם, מבלי להיות בחרדה ומבלי לחשוב על מה שקורה בחוץ. כשאתה במילואים אתה מרגיש כמה אנחנו חזקים ומאוחדים כעם. אנחנו מוכיחים איך אנחנו צומחים עם האמנות מתוך התופת".
איימוס: "גם אני מכיר אנשים שנרצחו או שניצלו אחרי ששהו בממ"דים. היופי בתרבות ובאמנות הוא שהן התרפיה שלי כמו שהן התרפיה של הקהל. כולם מחפשים פורקן למציאות הקשה. איזה מפקד אמר לי בצבא, 'מיכה, כשעובדים לא בוכים'. כשאתה עסוק בעבודה אתה מרוכז במטרה, ופחות במה שהנפש שלך מרגישה. אין לך זמן לבכות".
ויסמן על הבמה | צילום: זיו ברק
מושבניק שרוצה לרקוד
איימוס, בן קיבוץ כפר בלום, אחיו של שוער הכדורגל דני עמוס, שזכה לפני כשנה בפרס שר התרבות והספורט על הישגיו האמנותיים, החל לרקוד בגיל 11. הוא רקד בלהקת המחול הבינקיבוצית ורוקד כבר שנים ארוכות בלהקת ורטיגו. "כרקדן, החברים מהשכבה בקיבוץ תמיד תמכו בי, וזה עזר לי מאוד", הוא אומר. "בבית הספר היו קצת בעיות עם זה, ספגתי ביקורת והקנטות, מה שקורה להרבה רקדנים במציאות הגברית שלנו, אבל הסתדרתי עם זה".
ויסמן, יליד מושב בארותיים שבעמק חפר, התחיל לרקוד רק אחרי השירות הצבאי שנמשך כמעט חמש שנים. "זה שירות תובעני. הוא כולל מסלול הכשרה מאוד אינטנסיבי של שנה וחצי".
איימוס היה המורה הראשון שלו בלהקה. "עד הצבא לא נחשפתי למחול", אומר ויסמן. "בצבא נתנו לי במה גדולה להיות חזק, וזה מה שניסיתי להוכיח כל הזמן. אהבתי לרקוד במסיבות ובסלון, אבל דברים אחרים עניינו אותי. התקשרתי לסדנה של ורטיגו בירושלים ואמרתי, 'אני רוצה ללמוד לרקוד, אפשר לעשות את זה אצלכם?' נראה לי שמי שקיבלה אותי ללהקה הרימה גבות – מה נפל על המושבניק הזה, בן ה־23 שרוצה פתאום לרקוד? הם ראו מישהו עם הרבה מוטיבציה ותשוקה לרקוד ומעט מאוד ידע, והיו מספיק פתוחים כדי לתת לי הזדמנות. כמה חודשים אחרי שהתחלתי לרקוד, נפל לי האסימון שזה מה שאני באמת רוצה לעשות בחיים. אני חושב שמשהו באמנות הטוטלית הזאת כבש אותי".
"יש אנשים שנולדו עם קסם, כמו אשד", אומר איימוס, "היה צריך רק לשפשף את היהלום כדי שהקסם הזה ייצא החוצה".
איימוס על הבמה | צילום: זיו ברק
ויסמן גויס למילואים ביום הראשון למלחמה. איימוס – כשבוע אחר כך. עד אז לא הפסיק להתנדב. "הצבא לא ערוך לרקדנים מקצועיים", אומר איימוס. "הוא מאפשר לך לשרת שש שעות במקום שמונה, ואז לרקוד. הייתי קם לשיעור בוקר שהתחיל בשמונה בבוקר, רוקד עד שתיים בצהריים, עולה לאוטובוס, מגיע לבסיס, כאחראי לוגיסטיקה עובד עם הנג"דים בימ"חים לפעמים עד 23:00 בלילה, והולך לישון בחצות. ככה זה נמשך שלוש שנים. בזמן המלחמה עשיתי 50 יום שמירות בצפון והשתדלתי לשמור על כושר. לפני שקראו לי, וחיכיתי לזה בקוצר רוח, התנדבתי בכל מיני מקומות ועשיתי עם הלהקה סדנאות למפונים".
במהלך החזרות ובשלב היצירה, אף אחד לא שיער עד כמה "מאנא", יצירתה הידועה של נעה ורטהיים, שעלתה לראשונה ב־2009 וחזרה לסיבוב נוסף, תהפוך לרלוונטית בעקבות האירועים הקשים של 7 באוקטובר. על רקע האירועים האחרונים, המושג בית מקבל משמעות בלתי צפויה. קירות הבית הופכים ביצירה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.
"בשלושת החודשים האחרונים, הרבה אנשים שואלים אותי איך אני מתמודד עם הדיסוננס הזה בין השירות הצבאי להופעות", אומר ויסמן. "אני דווקא מרגיש שהדברים האלה מחוברים. בחודשים האחרונים יש תחושה של אחדות בעם. כולם מוכנים לתת את מה שיש להם למען המדינה. צריכים אותי בצבא וצריכים אותי בלהקה ויש המון ערך לכך שהלהקה לוקחת חלק באירוע כזה, שבו הקהל מתכנס בשביל חיבוק לנפש".