"רציתי להיות לוחמת" מאת מאיה נחום שחל
לקראת עליית היצירה בהזמנה מפסטיבל נאפולי, מספרת נעה ורטהיים איך הפכה להקתה ורטיגו לאחת מקבוצות המחול הגדולות בארץ, על ההשראה מטאי צ'י ועל המעריץ הנלהב ברישניקוב
ורטהיים אולי לא חלמה על זה, אבל ורטיגו, שהתחילה בכלל כדואט שלה עם בן זוגה עדי שעל ב־1992, הפכה ללהקת מחול מהגדולות בארץ עם 24 רקדנים, מופעים במוקדי תרבות בעולם, בהם ברישניקוב ארט סנטר בניו יורק, בית ספר למחול בירושלים, כפר אמנות אקולוגי שבו פועלת גם תוכנית בינלאומית להכשרת רקדנים ומרכז תנועתי שמשלב בעלי מוגבלויות. בין יצירותיה הבולטות של הלהקה: "לידת הפניקס", "רעש לבן", "מאנא", "ימה" ו"אחת. אחת ואחת".
ב־13 במאי תעלה בסוזן דלל יצירתה החדשה "לילא", שהזמין הבמאי האיטלקי לוקה דה פוסקו, מנהל פסטיבל נאפולי, ותוצג למרגלות הר הגעש וזוב בפומפיי, תחת כיפת השמים.
"לילא" (משחק קוסמי בסנסקריט) מתרחשת במרחב בין המציאות לבין המשחק הקוסמי – השקפה שלפיה אלוהים ברא את העולם לשם משחק טהור. "אני מאוד נמשכת למשחק האלוהי. היצירה הזאת עוסקת בנפילה מגן עדן ונוגעת בנושא הפיתוי, ששייך בעיניי לאשה, לחווה, כחומר. יש בה רגעי קלילות והומור, והיא חושנית, אנושית ומשוחררת ממגדר: היא נוגעת במהות הפיתוי, אז לא משנה לי אם זה גבר מול אשה, גבר מול גבר או אשה מול אשה".
ורטהיים גדלה בבית דתי בנתניה ובשנות ה־20 שלה חזרה בשאלה. "החיבור שלי לאלוהים תמיד היה רוחני ועם הרבה שאלות, תמיד הטלתי ספק, מאמינה אבל לא מאמינה". השיחה איתה גולשת בלי סוף למחוזות רוחניים, ומשם היא גם שואבת השראה ליצירות שלה, רובן עוסקות במתח שבין הצורה והחומר. "'לילא' התחילה מארבע תנועות ועפה. יש באוניברסיטה הקוסמית מושג שנקרא ריבוע הקסם, מהלך של ארבע פעולות — נשמע, נטמיע, נגבה ונעשה – וזה פשוט התיישב לי בצורה מדהימה עם המהות של הפיתוי".
עשרה רקדנים לוקחים חלק ביצירה, שנפתחת בשיר שהם עצמם מבצעים. "הדבר שהכי מלחיץ רקדן הוא לפתוח את הפה ועוד לשיר. הם מעדיפים את התנועה". התנועה שלהם על הבמה מזכירה טאי צ'י – אמנות לחימה שוורטהיים נחשפה אליה. "זו אמנות לחימה רכה שנובעת מבפנים, אני אוהבת את העבודה הפנימית, יש בזה המון כוח שמתפרץ מתוך השקט. אם לא הייתי מתגלגלת לריקוד, הייתי לוחמת". את המוזיקה למופע כתב רן בגנו, על עיצוב הבמה אחראי האמן הפלסטי הבינלאומי רם קציר ואת התלבושות עיצב ששון קדם, ויש להן נוכחות משמעותית.
לפני פחות משנתיים התבשרה הלהקה על מעבר ממעמד של להקה בינונית למעמד של להקה גדולה, לצד בת שבע, הבלט הישראלי ולהקת המחול הקיבוצית. התקציב השנתי שלה כיום הוא 12 מיליון שקל – 45% מתמיכות ציבוריות, 30% הכנסות עצמיות ו־15% מתרומות פרטיות ומקרנות.
אף שוורטיגו היא כבר אחת מארבע הלהקות הגדולות בישראל, ורטהיים עדיין מופתעת מההצלחה שלה. "כשהתחלנו את הדואט הראשון, עדי הכין לי כרטיס ביקור בתחנה המרכזית וכתב עליו 'כוריאוגרפית', אבל זרקתי אותו מיד כי לא הרגשתי שזה נכון. בלי ששמתי לב הוא דחף ודחף".
לא קשה לעבוד יחד כל כך הרבה שנים?
"זה יותר קל מקשה", אומר שעל. "יש לנו עניין משותף וחוץ משלושה ילדים ביולוגיים, יש לנו 24 ילדים בלהקה".
אחד הצופים שיכבד את הלהקה בנוכחותו בפרמיירה בפומפיי הוא הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב, שגם הזמין אותה להעלות את המופע "אחת. אחת ואחת" במרכז שלו בניו יורק השנה, לאחר שראה אותה בפסטיבל סיביו ברומניה. "הוא הגיע למופע, ובמסיבה שלאחריה הדגים לי תנועות מהעבודה ואמר שהרקדנים שלי עובדים מבפנים החוצה וזה ריגש אותו מאוד.
למחרת הוא צפה ביצירה אחרת וכך נולד הקשר שהביא אותנו לניו יורק", אומרת ורטהיים, ושעל מוסיף: "הבאנו את האדמה מהכפר האקולוגי לתפוח הגדול. הוא היה צמוד אלינו שלושה ימים והזמין אותנו לבוא עם כל יצירה מעתה ואילך". ברישניקוב גם נכח בשיעורים של הלהקה. "הוא הסתקרן ממש, והדהים אותי שהוא חוקר את התנועה שלי, לא האמנתי שזה קורה לי".
בשונה מאוהד נהרין והגאגא, ורטהיים לא מיתגה את שפת התנועה שיצרה במהלך 27 שנות עבודתה. "יצרתי שפה כי זה מה שקורה כשעובדים הרבה שנים, אבל לא מיתגנו אותה. זרמנו", היא אומרת ושעל מוסיף: "אצלנו המיתוג הוא ורטיגו. יש לנו שפת ורטיגו, ומכל העולם באים לכפר ללמוד אותה".