כשהמטריקס של החיים נעצר

"בהתחלה היה הלם. לא ידענו למה לצפות. מסביב העולם כאילו עצר מלכת. השמים התרוקנו ממטוסים, שבדרך כלל חגים מעלינו. מסביב הכל פרח. אביב במלוא הדרו. הטבע כמו אמר תודה. אחרי 30 שנים של שעבוד לעבודה, שאני אוהבת, פתאום עצרנו", מספרת הכוריאוגרפית נעה ורטהיים על השנה המטלטלת שהותירה את שדה התרבות הישראלי מוכה וחבול.

"לפעמים בתוך המטריקס של החיים, אתה לא ממש עוצר לחשוב על הבחירות שלך. במרוץ היומיומי, החיים מתנפלים עליך וגם כשמדובר במשהו שלך, שאתה יצרת וזו אהבת חיים, כמו 'ורטיגו', הלהקה שלנו. בסופו של יום אתה קצת עבד של הדבר. בקורונה פתאום היה רגע שבו הכל נעצר. זו היתה חוויה מכוננת. מצאתי את עצמי עם המשפחה הקטנה שלי לבד. בטבע. זה עשה לי שמחה גדולה. הרגשתי שאחרי כל כך הרבה שנים של עשייה ללא הפסק, אני יכולה לעצור לרגע ולנוח. זה בא מתוך מקום שיודע שלא משנה מה קורה בעולם, אנחנו נמשיך לעשות את שלנו. זו הפוגה. זה לא לתמיד".

ובאמת המשכתם. גלגלי המכונה לא עצרו.

"עדי יזם (עדי שעל, בן זוגה של ורטהיים, מ"י). במהות שלו הוא לא יכול לנוח. הוא לא יודע איך. בין הסגרים, מתוך האילוצים, נולדו כל מיני פרויקטים כמו סרטון של 20 דקות שצלמנו בשער יפו בירושלים עם מקטעים מהעבודה 'לידת הפניקס'. הופענו במופעי דרייב-אין שארגנה עיריית ירושלים ובקפסולות בשטח הפתוח שבמרכז סוזן דלל בתל אביב קהל מול מצומצם. בכל פעם שנפתח השער מבחינת ההנחיות, עפנו על זה.

"יצרנו את 'בארדו' – מופע מיקס מעבודות עבר, המצאנו מוצר בשם 'Food & Art'  שמשלב מופע ואחריו ארוחת ערב וצריך לומר שגם לאורך כל התקופה, למעט החודש הראשון, הסדנה של 'ורטיגו' בירושלים עבדה בקפסולות כדי לאפשר לחבר'ה צעירים לרקוד ולהכשיר את עצמם. במקביל, עם כל הזמן שהתפנה, המשכנו לבנות את המשכן שלנו בקיבוץ נתיב הל"ה. נכנסנו ברבאק מבחינת בנייה, עשינו הכל לבד ועם המופע החדש נחנוך גם שני חללים חדשים".

זה די מדהים. אז למעשה הרקדנים נשארו בקיבוץ?

"נשארתי עם קבוצה קטנה של שישה רקדנים ותיקים. לא ידענו מה יהיה, אם נוכל לפתוח ומתי וקבלנו החלטה לשחרר את כל הרקדנים מחו"ל לבתיהם. גם רקדנים ישראלים, שתכננו ממילא לעזוב בסוף העונה, שוחררו. זה היה מוזר. יום לפני שעולם התרבות נסגר, עוד הופענו בבכורה בפסטיבל ישראל עם MixAbilities, מופע לרקדנים נכים ושאינם נכים. זה מופע שלמעשה כמו שעלה, הלך לישון והיה מופע חדש ברפרטואר, שנכנס גם הוא לתרדמת. הרקדנים שנותרו היו, למעשה, בחל"ת".

"המצב הזה הציף פחדים"  

בואי נדבר על יצירה בזמן מגיפה. זה מעניין בכמה רבדים. קודם כל ליצור בבית – אצלכם, לכאורה, זה קל יותר. את פשוט מסתגרת בסטודיו. ובכל זאת, תחושת הבידוד, הריחוק החברתי, איך משתמשים בזה כמנוע?

"היו הרבה רגעים שלא היתה מוטיבציה ליצור. אין למה, אין למי. עלו כל מיני תחושות – אנרגיות שנעו כמו מטוטלת. אבל היה לנו גם זמן לשבת ולדבר על דברים. חווינו שבר לא פשוט. צריך להבין שבלי הכנה, ככה פתאום, נאמר לנו שהמקצוע שלנו מיותר. זה לא דבר של מה בכך. בשביל אמנים יצירה היא לא רק עבודה, זה כל חייהם, זו המהות שלהם, חלק מהדי.אן. איי. צריך להבין – לרקוד זה בגופנו ופתאום מעכשיו לעכשיו אנחנו לא מעניינים אף אחד. דברו על פתיחת קניונים ואיקאה, על בתי כנסת ובתי קפה, על מסעדות ומתחמי קניות אבל התרבות נמחקה מסדר היום. גם ברגעים שהחלו לפתוח חלקית מקומות, עלינו לא דיברו. זה הזוי. תרבות הרי זו הדת החילונית.

"תרבות נוצרת ממקום של נביעה, זה הדבק, המרחב שמאפשר שיח, מפגש ועומק. אז אותנו מוחקים? אוכלוסיה עצומה שמגישה לעולם החילוני את כל האקסטרה. היו רגעים שכל המצב הזה הציף אמיתות, פחדים ולא מעט שאלות בנוגע למקצוע שלנו ולמהות שלנו".

ואיך הופכים את כל זה לכוח שמניע יצירה?

"אנרגיה של יצירה זה נושא מאוד מעניין. רקדנים חייבים גירוי והשקט הזה שהשתרר סביבנו יכול היה להיות משתק. אני מודה שלי, שקט תמיד עושה טוב. אף פעם לא רציתי להתערבב. גם לא כשהציעו לנו להיות להקת הבית של סוזן דלל. רצינו לדייק, להיות בקצב שלנו. אז היו הרבה רגעים של שיחות על משמעות. היתה מן התכנסות וזה מעניין כי בדיוק בזה נוגעת העבודה".

"התת-מודע שלי החזיר אותי פנימה"

מה היתה הפעימה שהניעה את העבודה החדשה?

"המוטיב הראשון שאיתו הכל התחיל עוד כשהיינו בשיא ההופעות לפני יותר משנה, היה ידיים נוגעות בצדי הגוף, מבריגות אותו כלפי פנים אל קו האמצע, למרכז. 'לילה', העבודה הקודמת שיצרתי, עסקה בפיתוי, בחוץ והפעם, התת-מודע שלי החזיר אל הפנים. מה מניע את היצירה, זה רק אלוהים יודע. תהליך עבודה זה אזור אבסטרקטי, אינטואיטיבי. בדיעבד, אני יכולה לומר שהמוטיבציה שלי היתה להתכנס וזה די מדהים שזה מה שהניע אותי רגע לפני שהכל נסגר ואלצו אותנו, בלית ברירה, להיות מכונסים בתוך עצמנו.

"הקורונה נתנה לי פנאי לחקור את הדרך פנימה ביחד עם הרקדנים. היינו כולנו באותו חלל, יצרנו ועבדנו בלי דד ליין שזו חוויה חדשה ומעניינת שמעולם לא הזדמנה לנו קודם לכן".

מה זה אומר לעבוד בלי דד ליין?

"זה אומר שאתה יכול לקחת את הזמן, אבל גם שבנקודה מסוימת, כשהעבודה מוכנה, הגיע זמנה לצאת לעולם אם הוא בשל לכך או לא. היה שלב בו אמרתי לעדי: 'החבר'ה מוכנים, היצירה חייבת לפגוש עכשיו קהל'. ומה שקורה עם העבודה הזו זה למעשה לידת בית. מכאן נבעה ההחלטה להמשיך להופיע פה. זו גם הזדמנות לחנוך את אולם 'ברונקה' ואת 'המקום של ג'ק', חדר האוכל המקסים שלנו ולהפגיש את הקהל עם איזו חוויה כוללת שמאפשרת לשהות במקום שבו אנחנו יוצרים ולהיות איתנו. נופיע עם העבודה בנתיב הל"ה במשך כמה חודשים ואחר כך נוציא אותה החוצה".

ריפוי אנרגטי קוסמי

שם העבודה מסקרן. פרדס אינו מקום של מרחבים פתוחים. הוא מאוד סדור – שורות שורות. קצת מזכיר לבירינט, מבוך שבקלות ניתן ללכת בו לאיבוד, אבל יש בו פירות… מאוד מטאפורי כהרגלך

"עשית לי צמרמורת עכשיו. היצירה מתחילה במעין מסדר מהמם וזו בדיוק החוויה הזו של בין פנים לבין חוץ שאני מדברת עליה. השם נולד, לכאורה, במקריות, על אף שכלום לא מקרי באמת. היה לי חשוב שהשם יהיה בעברית. חשבתי שאחרי הסגרים האלה, כשהעולם גם הוא נסגר וכל אחד בארצו, בביתו, בחדרו, זה חשוב, טבעי ונכון. לפני חודשיים, כשהכל עוד היה רגוע, עדי בנה טראסות והתחיל לשתול עצים סביב הבית. יום אחד, הייתי בבית והוא צעק לי מלמטה: 'בואי, רדי לפרדס'. באותו רגע אמרתי לעצמי: 'מצאתי!'. כמו שם לילד שמגיע בהארה וזה ברור ומובן.

"בעברית פירוש המילה – גן של עצי פרי, אבל מהמקור בפרסית – 'פראדיס', שאלו את המילה: Paradise, גן העדן. זו מילה יפהפייה ובמקורות היהודיים, זה הכינוי לתורת הסוד והקבלה וראשי תיבות שמשמעותם: פשט, רמז, דרש וסוד – כל יסודות הידע והחקר. ויש, כמובן, את סיפור חז"ל על ארבעת החכמים שנכנסו לפרדס ורק אחד מהם, רבי עקיבא, יצא ללא פגע. השאר נטרפה דעתם, המירו דתם וכולי. הפרדס הוא מקום פיזי אבל גם מטאפורי".

ויש גם אולי את הערגה לטבע של מי שכלוא בביתו. שם שמסמל אולי את החלון החוצה?

"הערגה שלי ביצירה הספציפית הזו היא למקום גבוה של ריפוי אנרגטי קוסמי ואישי דרך האמנות. הרקדנים רוקדים מאוד פנימה. הם נובעים מבפנים. המסדר בהתחלה, מייצר סינרגיה בה כל אחד מהם תלוי בשני. כמו שבין הכוכבים שבחלל עוברים חבלים דקיקים שמקשרים ביניהם, כך גם בין בני אדם יש חוטים דקים שקושרים אותנו זה לזה. כיוון שאנחנו בכזו נפרדות ומלחמות, אנחנו לא רואים אותם. יש את האוניברסליות הזו ויש גם את המקום הפרטי שבו כל רקדן מביא משהו מתוך עצמו. תהליך העבודה היה פנימה והתוצאה שאני יכולה לחוש בה רק עכשיו במהלך ההרצות זה מן פעימת לב שמהדהדת לכל אורך העבודה כמו גל עוצמתי ארוך".

שינויי מרחב וזמן

עד כמה צמצום המרחב וההתכנסות פנימה אל תוך הבית, רחוק מאנשים ומעין, השפיעו על התנועה?

"זה מאוד השפיע. הכל מצטמצם. זה ממש פיזי. בהתחלה הרקדנים רקדו כל אחד בביתו ושלחו לי קטעי וידאו מתוך החדר הפרטי שלהם. המרחב הצטמצם והזמן, מבחינתי, נעדר. בבת אחת לא היו לנו יותר נקודות התייחסות. הזמן השתנה וגם מהבחינה הזו חווית העבודה היתה הזויה. היינו בהלם, בטח בהתחלה. אין זמנים, אין דד ליין, אין פידבק. אפשר ללכת בתוך זה לאיבוד.

"נכנסנו לאינקובטור ובתוכו נוצרו קיבעונות שהיה צריך לפרק. בהתחלה זה המם אותנו, אחר כך הסתגלנו והסתגרנו. המרחב והזמן השתנו. מה שקרה, בגלל הוואקום שאליו נשאבנו והשקט שסבב, המרחב התמלא פתאום בדופק פנימי שמתקיים מעצמו. קצב פנימי שהכתיב תנועות מדודות".

ואם מדברים על מקצב פנימי, השותף המוזיקלי שלך הפעם הוא אמן כלי ההקשה, איתמר דוארי. מפתיע שזו פעם ראשונה שאת עובדת עם אמן כלי הקשה, שבהשאלה מהתחום הקולינרי, הם כמו הלחם של כלי הנגינה. מאוד ארצי. מאוד אדמה. מאוד מתחבר לעולמות שלך.

"החיבור עם איתמר התחיל ברינה, אחותי (הכוריאוגרפית רינה ורטהיים, מ"י). דקה לפני הקורונה רינה יצרה עבודת סולו לפסטיבל אצלנו בכפר. איתמר נשוי לחברה טובה שלה ואיכשהו נוצר דיאלוג והסתדר לו מבחינת הזמנים וזה קרה. אחרי שהוא הגיע לחיים שלנו ונוצר מפגש מדהים, נרקם עוד פרויקט משותף של סדנאות שקושרות בין גוף, נפש ומוזיקה ומשם הדרך היתה קצרה. סקרן אותנו מאוד לעבוד יחד ומעבר לכך, איתמר גר קרוב, בהרי יהודה ובתקופה המשוגעת של הקורונה מה יותר נכון מזה. היינו בחששות אימה, אבל היה לנו את הזמן להתנסות. הוא נכנס אלינו לסטודיו והביא משהו שהתיישב כמו כפפה על החומר. הוא פנומנלי. תוך כדי תנועה הוא לימד את עצמו תחום שלם.

"זה נכון שיש משהו בכלי הקשה שמאוד מדבר את השפה שלי, אבל לפעמים באמנות אתה לוקח את הנגטיב שלך. אני כנראה זו שנותנת את הביט של האדמה, את המקצב והפעימה. איתמר הבין שהתנועה זקוקה לא רק לקצב אלא גם למרחב והוא נתן לנו המון מרחב"

"זאת חוויה שלא דומה לכלום"

בואי נדבר על חווית משתמש. אתם מזמינים את הקהל אליכם לכפר האקולוגי בנתיב הל"ה למופע וארוחת ערב שזה משהו שכמעט ולא קיים בארץ. כאב ראש לא קטן מבחינה הפקתית ובכל זאת, התעקשתם.

"אנשים מגיעים אלינו מרחוק וחשבנו שנכון יהיה שיבואו וישהו במקום, יישארו בתוך החוויה ובמרחב שלנו שמאפשר את זה. אני חושבת שזו חוויה שלא דומה לכלום.

"הדרך לנתיב הל"ה והנוף שמשקיף על עמק האלה, האולם החדש והיפהפה שלנו שבנוי מאדמה ואז עובר ל'Jack's Place', חדר האוכל המקסים של הכפר. אתה רואה מופע מרגש בתוך מרחב שרחוק מאוד מהבלק-בוקס הרגיל ואתה לוקח את הזמן לספוג ולעכל את זה על ארוחת ערב מופלאה של השפית שלנו, אורית קדם.

"אתה עטוף בתוך החוויה. בבית של האמנים. במקום שבו היצירה נולדה. בתוך כל עולם השפע, עם הטלפונים הסלולריים ותרבות האוכל המהיר קצת שכחנו מה זה אומר לקחת את הזמן, לשהות ולהיפגש, לצאת מהמסך ולהסתכל בעיניים, לנשום, להחליף רעיונות, לתקשר. לי זה מאוד חסר וזו דרך מצוינת לעשות את זה".