יצירתה החדשה של נועה ורטהיים, "מקום", עוסקת ב"צלם" וב"תבנית", ומדמה את הגוף למבנה שמחזיק את "התוכן, הרגש, הנשמה וכל המערכת הפנימית", כך לדבריה. על רקע העובדה שלהקת ורטיגו חרטה על דגלה תפיסה אקולוגית ורוחנית, מת בקש שהבמה תפנה מקום גם היא למשאב טבעי, והחומר שנבחר ביצירה הזו הוא – עץ.

משמעות המילה "מקום" רחבה ומ כילה את הגשמי ואת הרוחני גם יחד, את הטריטוריה והמרחב הפיזיים וגם את האלוהות. בעוד בולי העץ )בעיצו בו המוקפד של האמן זוהר שואף( גדו מים וחשופים כחומר גלם בלתי מעובד – גופי הרקדניות והרקדנים מעובדים לעילא ולעילא, והידע שנצבר בהם מו רכב מאימונים טיפוסיים הנדרשים על פי רוב מרקדנים בלהקה.

בדומה לבלרינה שתנועתה שמימית ושואפת מעלה, גופה שרירי ורק באמצעות חוסנה הרב היא מסוגלת להציג שבריריות – כך גם הרקדנים של ורטי גו: מחוללים בעוז, אך משרים תחושת רכות ועדינות, מעין רפרוף נוגע לא נוגע. תור הזהב של הבלט חלף לפני לא מעט שנים, אך הכמיהה לווירטואוזיות לכאורה בלתי מאומצת נותרה בעינה.

באחד מרגעי השיא ביצירה אוחזים בחוזקה שני רקדנים בול עץ ארוך, ובמרכזו נתלית רקדנית. במשך דקות היא מונפת, מתפתלת, מכוונת, מתקדמת, תנועתה מהפנטת, ונדמה שכוח המשיכה לא חל עליה. כשהם עוזבים היא נותרת לבדה, מחזיקה מקל ארוך מעל לראשה, והיעדר הגוף שלהם נוכח כרוח רפאים. היא מאפשרת למקל לצנוח לאיטו, רך כמו נוצה, וממשיכה בריטואל של הרמת הידיים וצניחתן גם בלעדיו. רקדנים ממלאים את הבמה בתנועה סוחפת, אך המבט נותר עליה ומתקשה לעזוב.

המשחק בין היש לאין מופיע במשך כל היצירה ומאפיין משחקיות בין ניגודים – חושך ואור, שלם וחסר, שקט ורעש, ריבוי ומיעוט. הדיכוטומיה נטווית כמו אריג – ברכות וללא תפרים גסים. בולי העץ הופכים לשביל רחב, והמקום משתנה כמעט מבלי משים, זוגות חולפים בתוכו בעודם דוחפים ונדחפים, נשענים ומחפשים נחמה אחד בגוף השנייה. כך ה"מקום" הופך לשביל, אך יכול להפוך באמצעות בולי העץ גם למיטה, למדורה פוטנציאלית או לגשר – כיד הדמיון החופשית של הצופים.

"מקום", גם ברגעיה האינטנסיביים והאנרגטיים, מציעה אפשרות להניח את הגוף ברכות ומותירה את האלימות מחוץ לכותלי הבמה. היצירה מקבלת אחריות, מכבדת את המרחב הבימתי ומקיימת תקשורת עדינה וזהירה בין המשתתפים. המוזיקאי רן בגנו, שעובד בצמוד ללהקה ומזוהה עם יצירותיה, מתאר צוות שמייצר שפה פנימית: "לא צריך להגיד הרבה כדי להבין אחד את השני". לדבריו, התהליך מלווה תמיד באי ודאות, במתח ובניסיונות מדודים, בדומה ליצירת אריג משותף.

גם המעצב ששון קדם שותף ליצירה, והסרבלים בגוני אדמה שעוטים הרקדנים גדולים ורחבים מהם – בחירה מעניינת שמחמיצה גוף, אך מאפשרת להתבונן בתנועה כמכלול, כמקום שנפער בין הכסות לבין העולם.