המוזיקה שהלחין רן בגנו והתלבושות בעיצוב ששון קדם משמשות מימדים משלימים ב״נונה״ – היצירה החדשה של להקת ורטיגו

״נונה היא יצירה על הזמן, אך גם הזמנה לעצור. להאזין. לנוע. להבין שהזמן חומק מאיתנו, אך גם הדבר היחיד שנתון בידינו. כמו חוט דק שאפשר למשוך, לפרום ולאחות מחדש פעם אחר פעם״ – כך מתארת נעה ורטהיים, מייסדת להקת ורטיגו, את היצירה החדשה של הלהקה, שתעלה בבכורה בשבוע הבא (22-23.12) במרכז סוזן דלל.

המופע, שנולד ומגיב לרצף האירועים של השנים האחרונות, נוגע בתקופה של שבר, חרדה, אובדן ואי־ודאות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. ״הגוף נדרש להתמודד עם מציאות שאינה מאפשרת לעמוד במקום״, אומרות ורטהיים ואחותה, רנה ורטהיים קורן, המשמשות יחד ככוריאוגרפיות הראשיות של הלהקה.
השתיים מתבוננות בזמן לא כסיפור שיש לספר, אלא כמרקם שניתן לנוע בתוכו. התנועה ב״נונה״ נעה קדימה, לעיתים נסוגה, מחפשת אחר נקודת אחיזה, ולעיתים היא מתכנסת כאילו נמסה לתוך עצמה. בתוך אלו נוצרים מעגלי תנועה שנפתחים ונסגרים, כמו שעון פנימי, בניסיון לבטא חיבור, בדידות, שבר, ויתור ואחיזה.

רקדני הלהקה נעים כגוף אחד, גם כשהם פועלים כיחידים. הם מרכיבים יחד תמונה אנושית בה הם נראים בו־בזמן כחסרי משקל וכבעלי כובד עצום, כנמשכים פנימה וכנפלטים החוצה. בחלק מהקטעים נדמה שהגוף מנסה לשחזר את מה שאיבד, אחרים מרגישים כמו ניסיון לנשום מחדש.

לתוך המורכבות הרגשית הזו נכנסת המוזיקה, יצירה מקורית של רן בגנו – אחד משותפיה הוותיקים של להקת ורטיגו. אצל בגנו, הצליל הוא חלק מהכוריאוגרפיה, לא מכשיר שמלווה אותה. הוא פועל מתוך דיאלוג אינטואיטיבי עם ורטהיים, כזה שנבנה במהלך עשרות שנות עבודה משותפת. במובן מסויים, ״נונה״ היא גם יצירה מוזיקלית לא פחות משהיא יצירה תנועתית.

לדברי ורטהיים, ״בגנו הוא הרבה מעבר למלחין או מעבד מוזיקלי; עבודתו מייצרת את שכבת האוויר שבתוכה המופע מתקיים. המוזיקה לא נועדה לתת הסברים לתנועה, היא מאפשרת לתנועה להיוולד, כשהיא נעה בין רוך לכובד, לרעב, רחש פנימי, פעימת לב שמנסה להתכוונן מחדש״.

אל הדיאלוג הזה מצטרף מעצב התלבושות ששון קדם, שבמשך יותר מעשור עובד בשיתוף פעולה עם ורטיגו. הפעם הוא התבקש לייצר ״שקט מסוג אחר״. קדם מתאר את תהליך היצירה המשותף כשיחה על זמן, לא על בגד.

״כשנפגשתי עם נעה לטובת עיצוב התלבושות ל׳נונה׳ היא ביקשה ממני ליצור תלבושות ׳קרובות לגוף׳, נקיות ככל האפשר, אך כאלו שבסיבוב, או בהתרחבות של תנועה, יוכלו להתנפח בעדינות. לא כדרמה, אלא כנשימה״, אומר קדם.

״כל היצירה מורכבת על עניין הזמן. זמן עשוי להיות גם עצוב וגם שמח – יש בו אין סוף רבדים וזו נקודת המוצא שהובילה אותי לחיפוש אחר תלבושות שאינן מצטרפות לכובד של העולם, אלא מסייעות לרקדנים לרחף, להיוולד מחדש בכל רגע של תנועה״.

אחד המהלכים הצבעוניים הבולטים בתלבושות ל״נונה״ הוא הסטייה המודעת מפלטת הצבעים המזוהה עם ורטיגו לאורך השנים. במרבית יצירותיה של ורטהיים הצבעוניות נולדת מן הקרקע, מהרצון ליצור חיבור בין הגוף הרוקד לאדמה, היסוד הארצי, הפיזי, הממשי. צבעי שחור חום חמרה ואבן בלטו ביצירות בעבר.

ב״נונה״ התלבושות נוצרו בשילוב של אפור בדרגות שונות של בהירות ושקיפות, לצד שחור ונגיעות של אדום. קדם מספר כי ורטהיים ביקשה במפורש את הצבע האדום, שאותו הוא מפרש כרמז לפצע, למתח, לדם שהוא בו־זמנית מקור חיים וסכנה.

יצירה על רכות בתוך עולם קשה

״האפור מייצר שכבת ביניים, אולי ערפילית, כזו שמגלמת את הזמן החולף ואת החוויה הדהויה שמנסה להתעורר מחדש; השחור מעניק מסגרת, גבול, וסמכות של חושך; והאדום הוא פעימה. זה אולי צבע שלא מצטלם יפה, אבל מכריח את הבמה להרגיש״ אומר קדם.

הצבעוניות ב״נונה״ אינה רק בחירה אסתטית אלא הצהרה רגשית ואמנותית: מעבר ממנעד טבעי ומקבל, למנעד מורכב יותר, טעון יותר, שמחזיק בתוכו את חוויית החיים בישראל היום.

קדם, שמזוהה עם שימוש בנפחים גדולים, בצלליות נועזות ובאסתטיקה שמעניקה לבגד משקל, הבין שעליו לייצר הפעם ״תנועה של כמעט־כלום״, כדבריו.

הבחירה בבדים נעשתה מתוך חיפוש אחר רכות: טולים דקים במיוחד, שכבות של בד כמעט בלתי־נראה. ״עיצבתי טוטו ענק, שעשוי מבד באורך 12 מטר, ולמרות זאת הוא אינו מתנהג כמו טוטו קלאסי: בדרך כלל, טול בכמות כזו משתלט על הבמה. אבל פה הוא נכנס בשקט. אינו משתלט, אינו מייצר רעש, אלא נטמע בתוך התנועה של הרקדן, כמו רשרוש של זיכרון״.

לאחר שנים של עבודה משותפת, הרבה משיתוף הפעולה בין קדם לוורטהיים בנוי על אמון עמוק ושפה כמעט טלפתית. ״היא ממצמצת ואני מבין״ הוא אומר בחיוך. לדבריו, ורטהיים כמעט ואינה מדברת על בגדים, אלא על חוויה, על נשימה, על חלל.

״נעה מדברת בתדר. היא לא אומרת לי ׳אני רוצה שרוול כזה׳. היא מדברת על מהות, על אנרגיה. אני מתרגם את זה לבד ולצורה״.

כך התלבושות לרקדנים הופכות לשכבה נוספת של הכוריאוגרפיה והמוזיקה. ״כשהרקדן נע, הבד אינו מלווה אותו, הוא משלים אותו. הוא הופך לשכבה נוספת של הגוף, שכבה שמתרחבת ומצטמצמת יחד איתו, מהדהדת את הסיפור הפנימי של כל תנועה״ אומר קדם.

בשיתוף הפעולה בין שלושת המימדים של כוריאוגרפיה, מוזיקה ועיצוב התלבושות, ורטהיים מביאה את החזון הפיזי־רוחני, בגנו יוצר את שכבת הצליל שבתוכה הרגש מהדהד, וקדם מעניק לגוף את האפשרות לנוע בין שכבות הזמן. הבגד והצליל, מחזיקים משקל דרמטי בתוך מבנה היצירה, משלימים את התדר והמהות.

בסופו של דבר, ״נונה״ היא יצירה על רכות בתוך עולם קשה. היא מציעה חוויה שבה הזמן לא רודף, אלא נפתח, הגוף לא מתפרק אלא מתכנס, והמבט האנושי יכול, ולו לרגע, להתמסר לכך שהיופי והכאב הם חלק מאותה תנועה.

בימים שבהם המציאות דוחקת אותנו עד הקצה, נונה כמו מבקשת לפרום את הזמן ולאפשר לנו לאחות אותו מחדש, כנראה לא כקו ישר, אלא כמרקם חי.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור

פורסם ב"פורטפוליו", דצמבר 2025, קישור – כאן