ה"פרדס" של ורטיגו יפהפה ומרגש. מאת גבי אלדור, אתר הבמה
|
שישה נכנסים לפרדס ורוקדים באקסטזה שמימית עד סוף האהבה. מופע יפה להפליא, לא להחמיץ!
כבר בדרך מיפו לקיבוץ נתיב הל"ה התרחבה נפשי ונשמתי לרווחה. העצים בדרך התגבהו והיה ירוק מלא העין. הסטודיו האקולוגי של להקת ורטיגו גם הוא האיר פנים והמתין לאורחים באור הדמדומים הרך ובשקט של עמק האלה. ליד שלחנות קטנים טעמנו מיני אפונים ובוטנים וברכנו זה את זה כאסירים טועמים פעם ראשונה חופש. זיהינו זה את זה ובכל זאת היינו קצת זרים. האולם החדש היפה הבנוי אדמה היה ערוך לקראתנו. מזמן לא ציפיתי כל כך לראות אנשים רוקדים – ממש הם ולא הולוגרמות שלהם מוקטנות או מוגדלות או מוכפלות. בני אדם חיים שעד סוף הריקוד כבר הכרנו את פניהם ואת האופן בו הם רוקדים והתמסרותם למחול, ואת עיניהם שממש רואות ומביטות זה בזו. ואת הזיעה ואת הנחישות והריכוז. ומן הרגע הראשון המחול היה יפהפה ולא היה רגע אחד שבו תהיתי למה הם רוקדים, ולא היה זיוף אחד ומחווה ריקה.
שישה רקדנים. יושבים על ספסלים בצדי הבמה ואז קמים שניים שניים ויוצרים מבנה. ומתחילים לרקוד. הצעדים הם כמו צעדים של ריקוד – אך הזרועות מציירות מבנים אחרים סימטריים וסבוכים כאילו הן דוברות שפה אחרת. תנופות זרועות עזות מצד לצד תחזורנה בעוצמות משתנות לאורך המחול כולו. ההתחלה אם כך טקסית ורצינית ומדודה. בהמשך אותה תבנית כמו משתקפת במים הופכת להיות נזילה. הצעדים הולכים וגדלים וכמו מנסים לבלוע את המרחב. המוזיקה של איתמר דוארי היא יצירה בפני עצמה שנוצרה בזמן החזרות: דוארי הוא אמן כלי הקשה ותיפוף עשיר בצבעים והלכי רוח. יחד עם כלים נוספים והרמוניים המחול והמוזיקה נבלעים אלו באלו והריקוד אוסף כוח ונסחף ולאט מתגלים יחסים בין הריקוד לרקדן ובין רקדן אחד למשנהו. הרקדנים משליכים את נפשם מנגד מבלי לאבד פעימה אחת או צעד.
סולו מרהיב של רקדן – דניאל קוסטה – מרוכז כל כך במערבולת שגופו יוצר וכך גם סולו של רקדנית. דואט מרגש של שתי רקדניות – עדן בן שימול וקורינה פריימן שגופן יוצר מערבולת משותפת אחת. באחיזות והנפות המחול הולך ונעשה סוער וכל הזמן מבוסס על תנופות וגלים המערבלים את הגוף. בתחילה יש מין איפוק ואין מגע בין הרקדנים אך המגבלה הזו הולכת ונפרצת עד שהרקדנים מתערסלים זה בזרועות רעהו אך השטף לא נפסק עד שרקדן פורש וכמעט קורס לספסל וזה שנותר ממשיך לרקוד. החריגה הראשונה היא של דניאל קוסטה בריקוד הולך ומתעצם ובחזרתיות שאי אפשר לפענח את הקצה שלה.
הבגדים יוצרים גם הם מחול של תנופות – אפשר לזהות את החצאיות הגדולות של ששון קדם שגלשו אל המחול מיצירות קודמות ויש קשרים בבד ושינויים וגופיות מתגלות והשכבות מוסיפות נפח ודרמה. לעיתים הרקדנים נראים כמו בטקס דתי מופנם או בטקס דתי שבו הנשמה מבקשת לצאת מן הגוף או שהגוף מבקש לרסן את הפרא הנמצא בתוכו.
כך הדואט הנפלא של שון אולס ומיכה איימוס שעם המשך המחול מתגלה כוחו הגדול – לא רק הפיזי אלא גם הרוחני-רגשי. וכך גם בדואט של קירינה פריימן ושון אולס. הרקדנים כולם מגיעים למיצוי של טכניקה מעולה התומכת בהם בזמן שרוחם מגביהה אל רוח המחול. כאשר המחול נעשה יותר ויותר נסער מתגלות דרמות כאשר הקשר בין הרקדנים מתחזק והם מנסים אפילו לעזור לזה שנסחף עד לקצה קיומו ואינו מוותר, ומוסיף לרקוד באקסטזה. כן, אקסטזה היא המלה שחיכתה לרגע זה ולהמשכו – כמו איבוד עשתונות שמימי דרכו אפשר להגיע לנקודת שיא שגם היא הולכת ומתרחקת, והרקדנים נזעקים ולא מותירים לבד את זה שכבר פסע אל המעבר.
בסין, בתרגול שחר של טאי צ'י, ראיתי תרגיל צ'י קונג בו אפשר להגיע למעמקים (לא רצויים, משום שאיבוד שליטה לא שייך למושגי הטאי צ'י המדויקים). אישה צעירה חרגה מגבולותיה שלה עצמה ואיש מבוגר נעמד מאחורי האישה המקרטעת ואחז בשרשי כפות הידיים וליווה את הפרכוסים העזים מבלי לנסות לעצור אותה. עצם עמידתו ומגעו הרגיעו אט אט את האישה, ותנועותיהם המשותפות עתה חזרו לטבען הנכון והזורם. אך באולם היפה שאור כחלחל זרם מחלונותיו פנימה המשיכו הרקדנים להיאבק, כמו על חייהם. הם יצרו שרשרת ארוכה, הם נשמו ביחד ולא ויתרו, וגם אלו שנתקפו ברוח המחול המתעתע ורטטו כמו לפני התגלות עדיין ידעו לחזור לצעדי הריקוד הפשוטים והקפיציים ומדי פעם בכל זאת חזרו לסורם. וכל האהבה שהתגלתה עתה לא יכלה לעצור בעדם.
"פרדס" ששישה נכנסו לתוכו נותר על הבמה, האוויר עדיין רועד. לרקוד עד לנקודת אפיסת הכוחות ועדיין לא לוותר. זו עבודה מרגשת ונדירה. היא יפה להפליא. ממתינה לראות אותה שוב. |