"ליבה"

 תערוכת וידיאו ארט של להקת מחול ורטיגו שנוצרה במיוחד לחלליה יוצאי הדופן של מערת הפעמון בגן לאומי בית גוברין-מרשה, שנחצבו ע״י תושביו הקדומים של האזור.

בלב המערה  מתאפשרת הקשבה ללב, לפעימת כדור הארץ, ובמקום הקסום הזה פועמת היצירה "ליבה"

התערוכה והאתר בו תוצג מתחברים לתנועה של נעה ורטהיים הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה הקשורה באופן עמוק לטבע ולסביבה.

אוצרת התערוכה: דורית טלפז

החיבור בין המערה לתנועה, יוצר עבודה חדשה שנשזרת בתנועת הצופה מייד עם כניסתו לתערוכה:

יצירת מחול רב מיימדית המקיפה אותו מכל עבר באמצעות הקרנות ענק על הקירות והפינות הנסתרות ואשר בתנועתה מרחיבה את גבולות המערה וחוזרת לתוך אותו רחם טבעי ראשוני ממנו התהוותה.

"ליבה", נוצרה מתוך יצירותיה של נעה ורטהיים ללהקת המחול ורטיגו ונשזרה לעבודות וידאו ארט פיוטיות, הרוקדות בקו התפר שבין הרוח לחומר  – גוף הרקדנים המוקרנים על קירות המערה.

עבודות הווידיאו ארט נוצרו על ידי הצלם אלעד דבי והעורך גל קציר והוא כולל קטעים מעבודותיה של הלהקה לאורך כל השנים ובהן: "פרדס", "לילא", "ימה", ו"לידת הפניקס".

גן לאומי בית גוברין–מרשה – אתר מורשת עולמית

גן לאומי בית גוברין-מרשה הוא לב לבה של "ארץ אלף המערות". הגן מציג פלא אדריכלי קדום – אינספור חללים, מערות טבעיות ומערות שנחצבו בידי אדם ונועדו למגוון רחב של שימושים, החל מגידול יונים, דרך איחסון ומגורים וכלה בקבורה . בשנת 1989 הוכרז השטח כגן לאומי על מנת לשמר את שרידיה המרשימים של העיר מרשה ושימור החורש הטבעי.  בזכות המורשת העשירה ושלל המערות, הוכרז הגן הלאומי על ידי  ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.  כפי שהוגדר בעת ההכרזה ב-2014 – ״האתר בעל ערך בין לאומי יוצא דופן בהיבט התרבותי, האנושי וערכי הסביבה לשימור לטובת האנושות כולה״.  הכללתו של 'גן לאומי בית גוברין– מערות מרשה' ברשימה העולמית היוקרתית של האתרים הנבחרים והחשובים ביותר בעולם ממצבת את ישראל כגשר בין תרבויות עתיקות וכמוקד חשוב לשימור המורשת העולמית, תוך חיבור ייחודי של העבר להווה. מסלול הביקור באתר מזמן חוויה יוצאת דופן והצצה לפלא של ערכי טבע, נוף  ומורשת האדם לאורך התקופות.

הגלריה במערת הפעמון

כבר בתקופות קדומות, זיהו תושבי השפלה את מאפייני המסלע שבסביבתם. המערות זכו לשם מערות הפעמון הודות לצורתן שהיא תוצר של אופן החציבה. החוצבים פערו פתח קטן בשכבה העליונה הקשה משהגיעו אל השכבה הרכה, חצבו בה בהרחבה באמצעות איזמלי ברזל שהותירו את סימני החציבה האלכסוניים הניכרים בקירות המערה. בחומר החציבה השתמשו לבנייה והחללים האדירים שנותרו שימשו בעיקר לאחסון אך גם לבתי מלאכה ולבורות מים מטויחים.