לחצו לכתבה 

לקריאת הכתבה לחצו כאן

להצגת הכתבה לחצו כאן 

"ורטיגו 20 "מופע הבכורה של להקת המחול ורטיגו למה לא מצמצתי בעיני בזמן המופע? ואיזו התרחשות הותירה את הרושם החזק?

להקת המחול ורטיגו הפכה כבר מזמן לאייקון ירושלמי מעורר גאווה בארץ ובעולם. הלהקה החוגגת בימים אלה 20 שנה לפועלה, פתחה את מסע ההופעות הארצי שלה בירושלים, עם המופע "ורטיגו 20 ."נעה ורטהיים, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה, יצרה את המופע, ואנחנו לא עמדנו בפיתוי ויצאנו לתיאטרון ירושלים, בציפיה גדולה. יש לציין, שההונגרי ואני לא נוהגים ללכת לעתים קרובות למופעי מחול, ולכן התלבטנו בהתחלה, אך לאחר שצפיתי בכתבה מרתקת בטלוויזיה אודות בני הזוג ורטהיים, שהקסים אותי בדרכי התקשורת המיוחדים שלו, החלטתי שהולכים! ואני חייבת לציין שזהו אחד הבילויים המרתקים שנכחתי בהם אי פעם. חובה חובה ללכת לראות! ההתרגשות מתחילה במוסיקה המיוחדת והמקורית, המרטיטה את הלב, ממשיכה עם התלבושות שחושפות רגליים מהפנטות וחזקות, בעלות יכולות על אנושיות כמעט וכמובן בקבוצה של כ-12 רקדנים מעוררי השתאות בכל צעד, סיבוב או קפיצה שלהם. התפאורה כללה דרגשים שקופים סביב, עליהם יושבים, ספק תלויים באויר, נתלים, או נופלים הרקדנים תוך כדי ההתרחשות הבימתית. היכולת הקבוצתית שלהם יחד מפתיעה ומרגשת, וגרמה לי לחשוש למצמץ בעיני, שמא אפסיד רגע קטן, שניה של קטע ריקוד מופלא. הרקדנים מחוללים בתנועות מדהימות, מעבירים תחושות וזכרונות מוכרים מן העבר. בעיני בלט מאד הערך של הקבוצה, של שיתוף הפעולה, ככוח חזק, בעל משמעות ובייחוד אהבתי שלא ניתן לציין רקדני סולו מסויימים, כיוון שכל אחד קיבל כאן במה. במופע מתחלף הרקדן המוביל מדי רגע, ואין בעצם רקדן המוביל או נוכח יותר מחבריו, אשר לרגע יושבים תלויים באויר, מקפצים ברוך, מחובקים או מסתערים זה על זה. בין האירועים הבולטים ביצירה הבחנתי באחד שהיווה מעין מאבק אלים, לא נעים, מעורר מחשבה ואי נוחות, וכן בזוג מאוהב הכמה זה אל זו אולם לא מגיע לקרבה ממשית, גם כאשר הגבר נופל מעל, במקביל לגופה של אהובתו, אשר נמשכת החוצה מתחתיו בשניה האחרונה ואילו גופו שכמעט נוגע, נאחז בפתאומיות בעודו באויר, ומוסר מעליה באחת. ממש טרגדיה. ביצירה בולטים רגעים אנושיים נוספים בחיינו, השזורים זה בזה ומעבירים תחושות של רגשות שנאה ואהבה, תום וחוצפה, ערגה וחוסר יכולת לממש את הכל. נפעמת מהיכולת המפתיעה של קבוצת הרקדנים האיכותית אשר מפגינה כח בלתי אנושי כמעט, סיימתי את הצפייה בתחושה של "אני רוצה עוד". הדממה ששררה באולם בעת רגעי השקט, ללא מוסיקה, הפגינה המתנה וכבוד אל התנועה והמחול העכשווי, עם נוכחות חזקה מאד, הרבה יותר מקול צעקה. לא נותר לי אלא להעריץ את יכולות הגוף והנפש של רקדני הלהקה ואת היוצרת נעה ורטהיים, ששמה את ירושלים במקום כה מכובד ויוקרתי בעיני העולם. יש לנו במה להתגאות. ואני אומרת – לא לפספס. חובה.

ב-24 שנות קיומה של להקת ורטיגו הספיקו המייסדים, בני הזוג עדי שעל ונעה ורטהיים, להעמיד רפרטואר יצירות מרשים, לצבור מוניטין בארץ ובעולם על עבודותיהם ועל פעילותם החברתית-קהילתית ולהקים את כפר האמנות האקולוגי והיפה עד מאוד ורטיגו, בקיבוץ נתיב הל"ה כמקום מפגש בין אמנות לסביבה ומושך אליו תיירים מרחבי הארץ והעולם. בימים אלה מעלה הלהקה את הבכורה ליצירתה החדשה של נעה ורטהיים ״ימה״ כשאחותה רינה קורן-ורטהיים היא יוצרת שותפה.

הטקסט כנקודת מוצא

ספרו לי על מה העבודה החדשה?

נעה: "כמו בכל העבודות שלי גם את העבודה הנוכחית התחלנו ממקום של מוטיב תנועתי, לא מוויזואליה ולא ממוזיקה. מבחינתי העבודה החדשה מתכתבת עם העבודה "נול", שעלתה ב-2011 והרגשתי שלא מיציתי את המחקר התנועתי שעשיתי בה. אני מדברת בעיקר על שני מוטיבים: אחד של משך, והשני שהוא סופי יותר. ה׳משך׳ מתכתב עם תנועה גלית מעגלית אינסופית והמוטיב השני הוא מעין כוח מרוכז בנקודה או ברגע שמשתחרר בבת אחת."

גם הפעם עמד מול עיניה של נעה ורטהיים הטקסט כנקודת מוצא. רינה מספרת שהפעם הטקסט היה אפילו יותר ספציפי, וזה הטקסט מספר בראשית המתאר את בריאת העולם ביום השני, בו אלוהים בורא את השמים על ידי כך שהוא מפריד את המים בעולם למים עליונים ולמים תחתונים. בין המים העליונים למים התחתונים מפרידה שכבה הנקראת רקיע. אלוהים קורא לרקיע "שמים". ״בעצם זה הפיצול הראשון של חומר בטבע, הפיצול של האחד״.

אז השם "ימה" קשור למוטיב של ה"משך" או של אותו כוח שמרוכז בנקודה?

נעה: "ימה זו ימה קטנה. יש כאן גם את הזרימה הנעימה הרכה הממכרת וגם את הגבול שדוחס את המים לתוך מסגרת. כשהגבול מבחינתי, אותן גבולות גזרה, הן אפשרות מרתקת כי הן מעין נקודות קיצון בו נפגשים הגוף ונפש, הפנים והחוץ. המים בעולם הזה מחזיקים את תחושת האינסוף אבל כדי להתקיים הם צריכים את הסופיות. אנחנו תמיד צריכים את הגבול, הרי גם הגוף שלנו נסגר בעור. היכולת של אותו חומר לעבור בשנייה מהפך היא פליאה גדולה בעיני.

"ברמה החברתית אישית יש לי את החלום לאיזו זרימה אינסופית, אין-קץ של תקשורת, הבנה ואהבה אבל גם הדברים האלה זקוקים לנגטיב שלהם כדי להתקיים. אני בעצם חוקרת איך העולם בנוי ואיך המערכת הזו עוברת אל האנוש."

אז אם ניקח את מה שאת מדברת עליו לחברתי, למקומי, מה התשובה שלך לקיום שלנו כאן? 

נעה: "אין לי תשובה חד-משמעית. אולי האופציה שיש לנו היא התקלפות וזרימה באיזה קונוס-משפך טורנדו שנוצר מכוח יניקה עז מחלקו התחתון של ענן אל הקרקע. ליצור איזה סחרור סופי שיחבר אותנו בין העולמות העליונים לתחתונים. אי אפשר לשלוט בכוח."

רינה: ״בלי יחסיות אין לנו כלום. נעה בכל היצירות שלה מתעסקת בשאלת הבחירה בהרבה דרכים, וביצירה הזאת יש תחושה יותר קונקרטית שיכול להיות שאין בחירה. כמו המים שנוצרו ממקום של אינסוף שהכל היה אחד ופתאום נוצרו גבולות, לא ברור אם המים באמת בחרו בזה או לא.

"ואולי אין תשובה ביצירה הזו אבל במובן הפילוסופי הפרימה של השאלה יוצרת סוג של תשובה. גם אם אני תקועה באיזו מגבלה, באיזה גבול שנפל עלי משמיים כמו צונמי, או בינאישי, פסיכולוגי או פיזיולוגי כמו הגיל שלנו, מתי נמות, שאין לנו בחירה בהם, יש תשובות בקומפוזיציה של היצירה אנחנו בהחלט מנסות להראות שהבחירה היחידה שניתנת לאדם היא היכולת להסתכל על הסיטואציה ולהבין איך לפעול בתוכה.

"רגע הוא יכול להרגיש קורבן בתוכה ורגע הוא יכול לדחוף את עצמו מתוכה. הבחירה היחידה הקטנטנה שניתנה בידינו היא לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים עם זה."

"נעה היא הזכרית ואני הנקבית"
 
איך אתן עובדות ביחד, מה זה אומר יוצרת שותפה?

נעה: "אני האינטואיטיבית והיא מבינה".

רינה: "לא יודעת אם אני המבינה, הייתי אומרת שאני דיאלוגית. אני יודעת לנתח את נעה מאוד טוב גם כי רקדתי את החומרים שלה כל כך הרבה שנים, גם כי אני אחותה בדם אז יש משהו שהוא בלתי אמצעי שהטבע יצר, וגם כי זה מרתק אותי לחקור את חלליה.

"אני לא יוצרת את היצירה, נעה יוצרת את היצירה. אני מביאה את המוטיבים הבסיסיים התנועתיים למחקר. היא השופר כביכול ואולי אני איזה שהוא כלי שיודע להוליך. גם בקבלה יש את הזכרי והנקבי אז נעה היא הזכרית, תנועת הישר, ואני הנקבית, המעגל."

ובפועל?

רינה: "אני חושבת יותר על הליין אפ של היצירה, על הקומפוזיציה, על המוזיקליות שלה. אני עוזרת לנעה לשאול את השאלות הנכונות בתהליך העבודה, ולרקדנים להגיע לאיכות התנועה המדויקת. קשה לנו להבין את עצמנו לבד ואני מעין פירוש רשי צמוד לנעה."

כמה מקום יש לרקדנים בין שתיכן?

נעה: "כל מה שאנחנו עושות נוצר בהשפעת מי שנמצא על הבמה באותו רגע. זה דבר מאוד משמעותי כי כל מה שנעשה ייעשה אחרת עם אנשים אחרים."

רינה: "השפה התנועתית היא בילט-אין בגנטיקה של שתינו, אנחנו סוג של מראה. מצד אחד אנחנו מאוד שונות באופי אבל מצד שני אנחנו רואות את העולם באופן דומה גם ברמה הפילוסופית וגם ברמה המעשית. מי שנמצא מולנו הוא לעולם כלי מאוד מרכזי. הביטוי של הרקדנים הוא משמעותי והם גם מאלתרים הרבה דברים בזמן אמת."

נעה: "ביצירה הזו קרו לא מעט פעמים שדרך האילתור של העקרונות שהנחנו לפיתחם, הבנו את המוליכות של היצירה."

תנו לי דוגמה לעיקרון

נעה: "בנינו סצנה עם מקלות של שישה רקדנים מול רקדן אחד. מה שהרקדנים יודעים הוא לאילו נקודות הם צריכים להגיע אבל את הדרך לשם הם יוצרים בעצמם בזמן אמת. זה רגע מסוכן ומלחיץ שמחייב את כולם שהם כולם להיות בהקשבה. אני גם מאוד אוהבת את זה אבל זה גם חשוב ליצירה שחלק מהדברים ייווצרו בזמן הווה."

שתיכן עשיתן, בתקופות שונות, מעבר מהבמה אל מאחורי הקלעים. איך זה השפיע על כל אחת מכן?

רינה: "אני חושבת שעכשיו כשהגעתי לגיל 40 ויש לי תינוקת בת שנתיים שאני מניקה אותה אני עדיין עסוקה עם הבריאה הזאת. וזו אולי הפעם הראשונה שאני מרגישה מאוד שקט עם ההחלטה לעזוב את הבמה. זו פעם ראשונה שאני יכולה להגיד עם יד על הלב שזה מרגיש לי יותר עמוק מהפסקה. היו בעבר הפסקות (הריון, לידה) שעוד היה לי את הדרייב להיות על הבמה, היום זה אחרת. מספיק לי לזוז, להיכנס לתוך הסצנה בגופי כשאנחנו עובדים על יצירה מספק אותי. כרגע, אני לא מתחייבת על כלום, נוח לי. גם ליצור וגם להיות עם התינוקת שלי שהיא היופי הפואטי של העולם זה יותר מדי.

נעה: "אני לפני שנה בגיל 50 רקדתי סולו של חמש דקות בערב של ורטיגו. רציתי לחוות שוב אחרי 18 שנה את תחושת הבמה. הרגשתי שנוצר לי פער ביני לבין הרקדנים. הרגשתי שכל כך הרבה שנים נתתי הוראות מבחוץ, ביקשתי מהם להיות טוטאליים, ורציתי להבין את המשמעות של זה שוב מבפנים.

"אני די רועדת לפני שאני מופיעה, טיפה נהנית אבל ברור לי שאני לא נולדתי לעמוד על במה. אני פרפורמרית טובה, אני יודעת לעשות את זה כשאני עושה את זה אבל זה היה בשבילי לגמרי רגע של התעוררות, של אותה תקשורת עם הרקדנים שהלכה והתרחקה."
לא להתבייש להיות אנשים טובים
 

נעה, ב״ימה״ את חוזרת ליצור אחרי הפסקה קטנה של שנה שלקחת לעצמך מה זה עשה לך?

"אני מאמינה שיש משהו לא נכון באינטנסיביות של העבודה שנכפית על היוצרים בגלל המערכות הכלכליות התומכות שככה החליטו. זו טעות לא נורמלית. אפילו מורים מקבלים שנת שבתון. הפתרון שלי היה יוצר חיצוני ואני מאוד בעד אני חושבת כל כמה שנים לעשות את זה."

אתן מתגוררות בכפר אקולוגי, בעבודות יש חומרים חברתיים קיומיים, ויש את ורטיגו –כח האיזון מחול משולב לנכים ושאינם נכים. חשוב לכן להיות להקה עם שליחות ומסר?

נעה: "אנחנו טיפוסים של שליחות ומסר. חשוב לנו לקרב בין אנשים ולגעת בהם באמצעות שפת הגוף הרבה מעבר לגבולות המחול, וגם לעורר השראה אמנותית וסביבתית ולהגביר את המעורבות החברתית מתוך אחריות לעתיד כדור הארץ."

רינה: "אני חושבת שהכפר מאוד חידד לי את זה שהאמנות היא כלי ביטוי אבל זו גם דרך התפתחות. לא להתבייש לנסות להיות אנשים טובים יותר מפותחים יותר ואם אפשר לפזר את האבקנים של זה בעולם, הלוואי."

בשבילכן יצירה היא דבר תרפויטי?

רינה: "הנגיעה בזה קיימת אבל דרך המחקר והיצירה לא כערך בפני עצמו. זה משהו שקיים בשפה עצמה הוא לא המוטיבציה. הכפר הוא דוגמא טובה לזה, לא באנו להיות שליחים פסיביים המטיפים על מה לעשות ולא לעשות. אנחנו פשוט מציעים לעולם דרך חיים שונה ומזמינים אנשים לתוך זה ומקווים שאם הם יבחרו בזה המודעות שלהם תגדל."
בהמשך לזה אתן יכולות להגיד מה נתן  לכן המחול ששום דבר אחר לא נתן?

נעה: "אפשר לדבר על פילוסופיה ופסיכולוגיה אבל אני חושבת שהגוף בשבילי הוא הסנסור להכל. אותו גוף שיצר הטבע, אלוהים, החומר הזה שנברא הוא מבחינתי מושא מחקר אינסופי. אני לא תמיד מבינה אותו אבל הוא גאוני. אני מתבוננת החוצה אני רואה את חומר- את העצים, את השמים, את העננים, כל הדבר הזה שקיים כבר והגוף הפיזי הוא בעצם החומר שקיים, או נברא, בידע גאוני שאפשר לחקור אותו עד אין קץ. אי אפשר להעביר את הקסם הזה רק לחשיבה, זה תמיד פחות מעניין."

"אנחנו יכולים לתמרן את עצמנו בלי סוף דרך החשיבה שלנו, אבל את הגוף שלנו קשה יותר להוליך שולל כי הוא עדיין בחזקת החומר. וזה מה שבעצם מאפשר לי להתבונן בכנות על הסביבה ועל עצמי בלי להתייפייף. המחול הוא לעולם הגוף."

רנה: "אני חוקרת כבר הרבה מאוד שנים במקביל ללהקה ובמקביל להיותי רקדנית, את הקשר בין הגוף לנפש. בשבילי המחול הוא הכלי הכי טוב לחיבור הזה של גוף-נפש. הלוואי ואוכל כאדם להגיע להבנה של החיבור הזה שיש לי עם הגוף. עם הגוף הגעתי למקומות של חיבור שאני מבינה את עצמי דרכו בלי התפרצויות של חוסר מרוצות.

"ברור לך למה את נופלת פה למה היום נוח לי להימתח יותר או לדחוף יותר. הקשר הזה בין מה שמתחשק לגוף בין האינסטינקט שמחובר באופן כל כך ישיר לטבע ואין לו את ה"מיינד" שיסיח את דעתו. זו המתנה הגדולה של המחול – הניסיון האינסופי. אני כל החיים מנסה להדביק את הקישור הזה.

עם מה הייתן רוצות שהקהל יצא?

"אנחנו באות עם יד פתוחה שמזמינה לחוויה, ומכאן, מה שיקרה יקרה."

נעה ורטהיים בוחנת ביצירתה החדשה את היכולת האנושית של היחיד לחבור אל האחר

היצירה החדשה של נעה ורטהיים היא אחת משלושה  – או אף יותר – אירועים נפרדים שחברו לציון מחצית היובל של להקת ורטיגו, שאותה הקימה יחד עם עדי שעל. הם נפגשו בלהקת תמר הירושלמית ב-1992, רקדו דואט ששמו ״ורטיגו״ והמשיכו יחדיו בלהקה חדשה שיסדו וקראו לה על שם אותו דואט שהפגיש ביניהם.

מדיום מן הטבע 

מאז הם יחד בסדרת הרפתקאות הכוללת מחול ואורח חיים שהביא אותם להקים כפר אקולוגי שבו הם, בני משפחתם, רקדנים ויוצרים מפגישים אדם, רוח וטבע. את הסיפור הזה הגדול של להקה ומיקומה מביא האירוע השני שהגיע לכבוד החג – ספר-אלבום מרתק בשם ״ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות״ שכתבה אוריה קדרי ומופיע בהוצאת ״חדקרן״.

האירוע השלישי הוא החלטה של מינהל התרבות לשדרג את מעמדה של הלהקה מבינונית לגדולה, עובדה המאשרת את ההיקף המיוחד של פעילות הלהקה הכולל עשרות מסעות והופעות בחו״ל, מסין עד מרוקו, מאתיופיה לדרום אמריקה, ארצות הברית, ארצות הבלקן וכל אירופה.

עתה ביצירתה החדשה ובשיתוף אחותה רינה ורטהיים-קורן, נעה ורטהיים שבה ובוחרת מדיום מן הטבע כדי להתבונן מבעדו, כמנסרה, בנפש האדם, ביחידותו או באחדותו האישית כמו ביכולת ובשאיפה שלו להתחבר אל הזולת, לחצות מדבריות של בדידות, של ריחוק ופרידה, והתשוקה הבלתי נדלית לשוב ולהיפגש. כמעט כתיאור של מהלך חיים חברתיים, מהתא הקטן ביותר אל הנרחב.

דרמה גדולה באה

והיצירה אמנם פותחת בשני אינדיבידואלים נפרדים: רקדן אחד מפזר אדמה לאורך קדמתת הבמה, בעוד רקדנית ממוקדת בסולו מרשים שיסתיים כאשר שלושה גברים יסגרו עליה, יאמצו אותה ויובילו אותה אל המרחב הגדול שבו אדם לאדם מראה. מהלכים שלרגעים נראים כתצוגת התלבושות היפות שעיצב ששון קדם, במשולב של הלוך ושוב ברחובות משתרגים עד שנקלעים למגע, לחיבור המיועד, להיפרדות הבלתי נמנעת.

בהמשך יוסיפו הרקדנים פסי אדמה, עד שימלאו את הבמה כולה, ויאשרו את התחושהה שנוצרה כאילו ורטהיים סוקרת ביצירה הזאת את העבר שממנו היא ממשיכה, את ההליכה אל הכפר האקולוגי, שהיה בה גם פרידה מהאורבני וגם חיבור אל האורגני, ואת שפתה הכוריאוגרפית שהתפתחה והתעצמה ב״לידת הפניקס״ המיתולוגית שלה, שנראה כי יש ביצירה החדשה ציטוט נרחב ממנה.

המוטו שבחרה ליצירה קצת מפתיע: "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע" (מסכת יומא, פרק ה', משנה ד') .

זה נשמע יפה אך אינני בטוח שהתעמקה במסר עד תום, בהיותו לקוח מנוסח הקשור להקרבת קרבנות ליום הכיפורים. בגרסה הצבאית, אגב, יש לכך הד בהוראה ביחס להטלת רימון-יד (״וכך היה מונה: עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש – פוצץ״).

רקדנים מתפוצצים בכישרונם

לכל אורכה של היצירה ניתן לחוש דרמה גדולה, לאו דווקא ליניארית אם כי בתמונות מסוימות יש מצב עלילתי. הדרמטיות מצויה בתנועה עצמה, במצב הכוריאוגרפי, בהתנגדות הפנימית ובהיענות לחוקים החדשים שמערערים את הסדר הישן. ארבע הרקדניות ליאל פיבק, ניצן משה, שני ליכט ותמר בר לב, וארבעת הרקדנים איתי פרי, סנדור פטרוביץ, דנאל קוסטא ורון כהן מצוינים כל אחת ואחד, ומתפוצצים בכישרון ובתנועה מרהיבה.
  
ואכן על הבמה מתרחש גם פיצוץ – ולא רק זה שיוצרת המוזיקה האנרגטית של אבי בללי, וגם זו השקטה שבין הגצים, ויש גם פולחן-הקרבה. והכל במבנים של דואטים ושלשות – ביחידותם, באיגודם ובלהקתם המלאה, בהתבוננות אלה באלה, בהיעלמות מהבמה של המעצב רועי וטורי והתאורה של דני פישוף מג׳נטה, ובשיבה אליה, אל אדמתה הלא זרועה שיחיו אותה באמונתם ואומנותם.

הנה כך, כמאמר המשורר, בא הזמן, והפעם הוא באמת מזמין לפגישה חגיגית עם להקת ורטיגו בת ה-25.