גם בתוכנית החדשה של להקת "ורטיגו" אי אפשר שלא לזהות את החותמת שלה, הן בשפה התנועתית של נעה ורטהיים והן בהקפדה העילית של ההפקה. מהתוכנייה אנו למדים שאת ההשראה ליצירה קיבלה ורטהיים מהשיר "בראשית" של דון מקלין — "בראשית היה לא כלום, רק חושך ודממה". בבמה אכן שולטים הצבע השחור והאור. השחור בכותלי הבמה ובבגדים היפהפיים שעיצב ששון קדם, ואילו האור באותם חלקי גוף שבהם העור מואר, בעיקר זרועות ורגליים.

הבמה אלגנטית וטומנת מסתורין. שפת התנועה של ורטהיים בנויה ממה שנראה לי כהרהורים, המתבטאים בעיקר בתנועת הידיים, הנשלחות החוצה וחוזרות כנגיעה קלה, כאילו הכל פתוח וזורם. המיפרקים תמיד כפופים והאצבעות מכונסות פנימה ברכות. התנועה זורמת, ברובה מעגלית ונעה בין הצורות של הגוף מבלי לחתום צורה. לפעמים זה מעלה על הדעת תנועות טאי צ'י המסומנות כמו פיסות של זיכרונות.

בניגוד לאותן קצוות פרומות של תנועה, יורדים מהתקרה גושים ענקיים שחורים גיאומטריים של מרובעים ומלבנים, כמו איים צפים. הם מתקרבים ומתרחקים מהרקדנים, אולי מאיימים, ויוצרים ציפייה למפגש בין גוף הרקדנים הרך המתנועע לחומר המקובע.

באחד הקטעים שנחרתו בזיכרוני הגברים קופצים ברגליים צמודות, כמו בני שבט המסאי, ללא הנחיתה הרכה של רגליים כפופות, מה שיוצר אפקט של קפיציות אכזריות כלפי מעלה, או שאיפה להתנתק מהאדמה ולהגיע לעולמות אחרים.

קטע לירי מסקרן היה דואט שבו הרקדנית נישאת לכל אורכו ורגליה אינן נוגעות ברצפה, וכל זאת באיטיות זורמת כאשר העין תרה אחר הפתרונות התנועתיים. בקטע אחר הרקדנים נכנסים עם מקלות המכוונים כולם לגוף של רקדן אחד, מאיימים לשפד אותו.

לקראת סוף היצירה, לאחר שהעולם של החושך והאור עוצב, מופיעה רקדנית עטויה בטול לבן וגופה מרוח בגבס, והיא נעה כאילו מעטפת הגוף מכילה מאגרים ענקיים של מים, מתקדמת באטיות, מודעת למשקלה, למים הזורמים בתוכה, כאשר הלהקה מסתובבת סביב עצמה כמו דרווישיםהמבטאים משהו שאין לו התחלה וסוף.

הרקדנים הטובים מגלפים בדרך מעניינת את החומרים התנועתיים, גם את הניואנסים הקטנים שבהם. המוזיקה היפה של רן בגאנו, כמו גם התאורה של דני פישוף, יוצרים אחדות. זאת יצירה אסתטית, המעוררת הערכה ליכולת המקצועית של ורטהיים. יחד עם זאת נראה שהאתגר האמיתי העומד עדיין בפני היוצרת הוא הרחבת השפה התנועתית — תוך שמירה על הנתיב שלה, שהוא מרכיב חיוני בהתפתחותה.