במציאות בה הסדר המוכר נפרם שוב ושוב, היצירה מבקשת אף היא להפר את הסדר, להשאיר אזורים פתוחים ובלתי ידועים הנרקמים לעיני הקהל.

זוהי הזמנה להציץ לתוך המרחב ממנו נובעת ההשראה – מהמוזיקה אל תנועת הגוף ולהיפך. דרך הצפייה במופע, הקהל הופך שותף לתהליך הבריאה של היצירה.

המופע נוצר מתוך רצון לעקוב אחר תנועת הלב כשהוא מתכווץ ומתרחב, אחר תנועת העיניים כשהן נעצמות ונפקחות שוב לרווחה. רגעי האילתור של הרקדנים דורשים הקשבה עמוקה למוסיקה ולמתרחש סביבם כדי להשען על המתרחש בכאן ועכשיו.

גם כשהכול רועש בחוץ תנועת הרקדנים תרה אחר עוגן להיאחז בו בין קימה לנפילה, למצוא את המרווחים בין צליל לצליל ותנועה לתנועה, בהם יוכלו לנוח.