“החיים זה לילא” מאת ענת זכריה

כל כך הרבה דברים טובים קורים ללהקת ורטיגובשנים האחרונות: לפני פחות משנתיים התבשרה הלהקה על מעבר ממעמד של להקה בינונית למעמד של להקה גדולה, לצד בת שבע, הבלט הישראלי ולהקת המחול הקיבוצית; הרקדן האגדי מיכאיל ברישניקוב הזמין אותם להעלות את היצירה “אחת. אחת ואחת” במרכז שלו בניו יורק השנה, לאחר שראה אותה בפסטיבל סיביו ברומניה, וב־13 במאי תעלה בסוזן דלל יצירתה החדשה של נעה ורטהיים“לילא”, שהוזמנה על ידי הבמאי האיטלקי לוקה דה פוסקו, מנהל פסטיבל נאפולי, ותוצג למרגלות הר הגעש וזוב בפומפיי, תחת כיפת השמים.

“לילא”, שפירושה בסנסקריט משחק קוסמי – היא השקפה על פיה הבריאה נוצרה על ידי אלוהים לשם משחק טהור. ורטהיים, שגדלה בבית דתי – בני עקיבא, כיפות סרוגות ובשנות ה־20 שלה חזרה בשאלה, תמיד מחפשת ביצירות שלה את מקור החיבור בין נפש לרוח, נמשכת למחוזות רוחניים.


לילא, צילום: רם קציר

ארבע על ארבע

ורטהיים אומרת ש”לילא” עוסקת במערכות יחסים – גבר מול אשה, גבר מול גבר או אשה מול אשה – בחומר שהן עשויות ממנו, באותו רצון פיתוי ששייך לאשה. הפיתוי הוא גם החומר שמייצר את התנועה בתוך סיטואציות קונקרטיות כמו מסיבה או מופשטות יותר. זו יצירה שיש בה קלילות וחושניות אבל לפעמים הפיתוי בה הופך את הגוף לחפץ שמזיזים ממקום למקום.

את המתח בין הצורה והחומר מצאה ורטהיים במושג מתוך האוניברסיטה הקוסמית שנקרא “ריבוע הקסם” – מודל קוסמי, המסייע להתנהלות היומיומית על ידי דיוק ושיפור של מערכות הזיהוי והפענוח, מתוך דגש על ניתוב של מחשבה בהירה ומזוקקת, אל עבר הגשמה.

“‘ריבוע הקסם’ מאפשר לבחון אתגרים ושאלות בעיני התודעה, המזהה התנהגות של שדות אנרגיה”, מסבירה ורטהיים. “מתוך שליטה בשדה האנרגיה האישי, אפשר לשנות את מערכת התגובה, החוויה וההרגשה דרך מהלך של ארבע פעולות – נשמע, נטמיע, נגבה ונעשה. ארבע צלעות, ארבע תנועות שהתיישבו אצלי באופן שלם עם המהות של הפיתוי.

“היצירה הזאת עוסקת מבחינתי גם בנפילה מגן עדן,” ממשיכה ורטהיים. “הרגע שבו הדעת נכנסה לתמונה, דן אותנו לתהליך של התנתקות והיפרדות מהאחר. זו גם התנועה הראשונה שנוצרת מתוך הפיתוי. והפעם, בניגוד לעצמי שבדרך כלל נמשכת לעומק, נמשכתי לגיחוך שבזה. היצירה נפתחת כשעשרת הרקדנים שרים והיה צריך ממש לפצח את זה, להתחיל מחימום קולי, כי אם יש משהו שרקדנים מפחדים ממנו זה לפתוח את הפה.”


לילא, צילום: אסקף

“מה זה בכלל רצון?”
 

מה גילית בעבודה על לילא שלא ידעת קודם על המחול, על עצמך?

“אני בן אדם של סנטר, של קו אמצע, אבל בעבודה הזו עניין אותי לחקור את התנועה של המפרקים, המרפקים והברכיים. איכשהו בעבודה, הוויתור על הסנטר יצר אצלי משיכה בחלל לתנועות שלא באו ממני, מה שהקשה עלי לאסוף את זה ביחד לדבר אחד. זה היה להיות כל הזמן בין הרצון שבא מבחוץ לרצון שלי המזוכך והפעיל. מה זה החומר הזה בכלל רצון?”.

את חושבת שהמפרקים שלנו, שבנויים בצורה שמאפשרת עמידה במאמצים מכניים, הם החלקים בגוף שלנו שמחזיקים את הרצון?

“אני מסכימה איתך. פעם כשחקרתי את המפרקים, את השמיניות בתוך המפרק של סילביה אמא שלי המתוקה זכרונה לברכה, הבנתי שהמפרק הוא נקודת הבחירה שלנו בתנועה במכניזם של הגוף. הוא ‘הקמתי, התכופפתי, הושטתי’. תוך כדי דיבור אני מתחילה לחשוב על מה עברתי בתהליך כי הכל עדיין חדש.

“יצירה היא תמיד חוויה מטלטלת בין מה רצית לעשות למה שנוכח בסוף על הבמה. המעבר מהסטודיו לחלל הוא תמיד מכריע. על עיצוב הבמה אחראי האמן הפלסטי הבינלאומי רם קציר שיצר מעין רמפת מקפצה – עוד במה בתוך במה. את המוזיקה למופע כתב רן בגנו, מוזיקאי שאיתו אני עובדת קרוב ל-20 שנה ואת התלבושות עיצב ששון קדם. אבל אני מבחינתי אף פעם לא עוצרת, אמנם בכורה היא רגע מרגש אבל אחר כך אני מעכלת, מעבדת וממשיכה עד שזה מקבל את הצורה הסופית שמניחה את דעתי. קשה להגיע לבכורה לגמרי שלמים”.


לילא, צילום: אסקף 

בכורה במָאטֶרָה ופומפיי

ההזמנה של העבודה מנאפולי והידיעה שהיא תוצג למרגלות הר הגעש וזוב בפומפיי, תחת כיפת השמים הכתיבה משהו?

“אנחנו נציג בעצם בשתי ערים באיטליה – מָאטֶרָה ופומפיי ואת רוב החקירה ליצירה כבר התחלתי לפני שידעתי את זה. מה שכן, בשיחה שלי עם לוקה דה פוסקו בתל אביב הוא דיבר על כך שחשוב לו שהנושא של היצירה יהיה קשור באיזה אופן לבושה, בעיקר בגלל הצגתה במָאטֶרָה. זו עיר שעם בוא המודרנה החקלאים בה עדיין חיו במערות ביחד עם חיות המרעה ובסמיכות לקברי המשפחה והיא תוארה כגיהנום עלי אדמות. כתם על עברה המפואר של איטליה. דה פוסקו האמין שתפיסת העולם שלי תתכתב עם האנוש של אותה מָאטֶרָה פרימיטיבית החצובה באבן. אבל סוף טוב הכל טוב ובעוד כמה חודשים תוכתר מָאטֶרָה על ידי האיחוד האירופי כ’בירת התרבות’ של היבשת לשנת 2019.”

נשמע שאנחנו מפסידים בזה שהיצירה נכנסת כאן לתוך מבנה אחרי שהיא עתידה להיות מוצגת במחצבה ובאמפי תחת כיפת השמיים? 

“אולי מה שתפסידו זה את הקונטרסט בין החוץ לפנים. אני למדתי וחינכתי את עצמי לעבוד בתיאטראות גדולים. אבל עם יד על הלב, את היצירות שלי הכי טוב לראות בתוך סטודיו. אני בן אדם אינטימי ותקשורתי ואני עובדת עם הרקדנים מתוך קירבה, וכשעובדים עם גוף זה המקום שבו הקירבה עובדת במקסימום שלה. אין לזה תחליף.”

אחרי למעלה מחצי יובל את חושבת שיצרת שפה משלך?

“באופן טבעי זה מה שקורה כשעובדים עם הגוף לאורך זמן. חלק מזה הוא העבודה מהפנים החוצה והרכות שבאה עם זה, וחלק זה כוח שמתפרץ מתוך שקט. אבל אולי בעיקר זה היחס עם המרכז, אותה תנועה עיגולית, אותו ‘ורטיגו’ שמתייחס לתנועה הסיבובית המלווה לרוב באובדן שיווי משקל ואובדן ההתמצאות במרחב.”


לילא, צילום: אסקף 

“אני נותנת לחיים לשחק בי”

אתם כבר שנתיים במעמד של להקה גדולה, לצד בת שבע, הבלט הישראלי ולהקת המחול הקיבוצית. זה שינה משהו?

“הצורה שלנו לא השתנתה אבל היקף הפעילות שלנו כן. יש לנו את הפרויקט ‘כוח האיזון’, שמפגיש אנשים עם יכולות פיזיות שונות, נכים ולא נכים, בתנועה, מגע ואלתור. אנחנו עושים את הסדנאות הללו כבר 18 שנה. ויש לנו את ‘הפניקס’ – יצירה דינמית המשתנה בכל סביבה שבה היא פועלת, טבעית או אורבנית, בחוץ או בפנים, תוך הקשבה לפעימה של הלב, המקום והזמן; וכמובן T, כפר האמנות האקולוגי של ורטיגו שמגיעים אליו אנשים מכל העולם, מכל הסוגים, מכל המינים.

“ויש את הלהקה עצמה. הכל סביב יצירה, רוח וחיבורים חברתיים. במכלול היינו גדולים כבר הרבה זמן, ועדי(שעל, בו זוגה של ורטהיים, ע”ז) ראה את זה לפני עשר שנים. עמדנו כמובן בקריטריונים ובתקציבים, הרגשנו שאנחנו להקה שתורמת לאוכלוסייה הישראלית, אבל לקח לו חמש שנים לשכנע את משרד התרבות. בסוף הוא גרם לזה לקרות.”

אז צריך אנשים כמו עדי שעל

“כן ותכתבי את זה. עכשיו השגעון החדש שלו זה תרנגולות מטילות. יש לי חיית פרא בבית. עדי הוא אדם זז. אין לו אפילו משרד, אבל יש לו כוח רצון מאוד ברור עם אש שלא רואה בעיניים ונתינה מטורפת, ואת זה בדיוק כולנו צריכים.


נעה ורטהיים, צילום: אלעד דבי

 
 
באחד הריאיונות איתך אמרת: “אני לא רקדנית ואני גם לא כוריאוגרפית. אני לא בטוחה שאני יודעת מה אני. את כבר יודעת?

“אמרתי את זה כי אין לי בחוויה שלי טיפה מזה, ואני לא מתנהגת ככה כדי שאנשים יתנהגו סביבי בהתאם. אני מרגישה נעה – יצור אנושי תקשורתי. זרימה מאוד מאפיינת אותי כל חיי, ואני מרגישה שנקלעתי למחול כבר חצי יובל וזה קורה מעצמו. זה לא שאני נותנת ליקום לבחור, אני פשוט נותנת לחיים לשחק בי.”

נעה ורטהיים – כוריאוגרפיה, רם קציר – עיצוב במה, ששון קדם – עיצוב תלבושות, רן בגנו – מוזיקה, דני פישוף – עיצוב תאורה. הרקדנים השותפים ליצירה: איתי פריקורינה פריימןשנדור פטרוביץדניאל קוסטהליאל פיבקהגר שחלשחר דולינסקישני ליכטשון אולסיותם ברוך.

הדפס הוסף תגובה