"דואט בין פילוסופיה ליצר" מאת עידית סוסליק

 

להקת המחול ורטיגו מזוהה עם רפרטואר של עבודות שעוסקות ביחסים שבין האדם לסביבה, ומציעות מבט על אנשים ואנושיות. "לילא", יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, לוקחת כנקודת מוצא רעיונית ואסתטית את פירושה של המילה בשפת הסנסקריט – משחק קוסמי. בהתאמה, העבודה בנויה כמרחב סף שבו מתקיימת תנועה בין מצבים ומושגים – המחשבה והחומר, הגוף והרוח, הפילוסופיה ויצר תשוקה – ודינמיקה זו מקבלת ביטוי בכפילות מסוימת שניכרת בכלל מרכיבי היצירה ובמהלך הכוריאוגרפי שמתפתח בה.

כבר בפתיחה נבנים יחסי גומלין בין הרקדנים, כך שנדמה כי הם אינם אינדיבידואלים בלבד אלא שלוחות של גוף אחד: הם נכנסים באיטיות אל הבמה ונעמדים בשורה, וכל תנועה שמבצע הרקדן שעומד בראשה מחוללת תהודה פיזית אצל השאר. הפעולה שנבנית מהפרט אל הכלל מקבלת ביטוי גם בהיבט הקולי: אל שירתה של רקדנית אחת מצטרפת יתר הלהקה, והשיר המבוצע הוא בבחינת מפתח לתימה בה עוסקת ורטהיים – הבלדה "We Three" של להקת "The Ink Spots" מתארת את הווייתו של האדם כנוכחות תמידית של שלוש "ישויות" ("my echo, my shadow, and me") שאינן מצליחות להפיג את בדידותו וכמיהתו לאהבה. מתוך השיר מתפתח ריקוד זוגות, שעימו עובר הרקדן המוביל מאחד לאחד, ולאחת, וכך מניע את היווצרותה של שרשרת צמדים שנפרסת במרחב.

ריקוד הזוגות נשמר לכל אורך היצירה כמרכיב מרכזי בשפה התנועתית, גם כשזו הופכת לעכשווית יותר, והוא מבטא את "שאלת הרצון החי, הפעיל, לעומת זה המפעיל והמופעל" (מתוך התכנייה). במסגרת זו ניתן לראות כי האינטראקציה הגופנית כוללת בתוכה מצבים פיזיים ותנועתיים מנוגדים, דוגמת הרמות וגלגולים על הרצפה, לצד רגעים שבהם עולה דימוי קונקרטי של יחסי מגדר, כמו למשל, מגע שמתחיל כביטוי של השתוקקות בין שניים משתנה בהדרגה והופך לאינטנסיבי, אפילו אלים במקצת, וממחיש את המעבר ממשיכה לדחייה. בהמשך חוזרת ועולה התהייה אודות מקומו של היחיד בתוך הזוג דרך מהלך כוריאוגרפי שנדמה להצגת ניסיונותיה של רקדנית אחת להיחלץ מזהות הקבוצה: ידיי כל הרקדנים מונחים סביב ראשה, כאילו ביקשו לצקת באמצעותו את תבנית דמותה, וזו אכן נשמרת כשהיא פורצת החוצה לפרקים ועד שהיא משתחררת לחלוטין. בהמשך נכנסים בזה אחר זה רקדנים אחרים אל קו המתאר שנוצר מתוך רשת הידיים האוחזות, והפעולה נחווית כניסיון למלא את החלל הריק שנשאר בעקבות עזיבת אהוב/ה.

התנודות הרגשיות הללו מועצמות דרך החלל הבימתי והעבודה של הרקדנים עם האובייקט המרכזי בתוכו. ככלל, מאופיינת היצירה בניגודי צבעים בולטים – רצפה לבנה ומעטפת שחורה, אור וצל – ואלו מועצמים גם על-ידי נוכחותה של רמפה משופעת וניידת אשר משנה את מיקומה על הבמה באופן דינמי. הרמפה היא, במידה רבה, כלי קיבול ליחסי הרקדנים מבחינה זו שהישיבה או העמידה עליה מציבה אותם מעל ההתרחשות, וההנעה שלה מעניקה שליטה מסוימת במרחב. יתרה מזאת, האובייקט הפיסולי גם יוצר אפקט פואטי שנובע מתוך תנועת הנפילה שחוזרת שוב ושוב, ויכולה להיתפס הן כדימוי מגדרי מוכר של האישה שנופלת לזרועות הגבר אשר ממתין לתפוס אותה, או כשיקוף לרעיון פילוסופי עמוק יותר כמו הנפילה מגן עדן אל המציאות הממשית (מתוך התכנייה). זה האחרון מקבל ביטוי ברגע שמוביל את ההתרחשות הבימתית לכדי שיא, ובמסגרתו הרקדנים "גולשים" בזה אחר זה מעל הרמפה, והפעולה המבוצעת מתוך תחושת דחיפות מעוררת תחושה של ניסיון לצלוח את זמן ה-"עכשיו" ורצון לחזור אל נקודת המוצא.

במובנים רבים, הדואליות שנוכחת ב-"לילא" היא שיקוף לתהליך היצירה של ורטהיים עצמה, שנדמה כי פתחה את השפה התנועתית המזוהה עימה להתנסות משחקית בצורה ובתוכן. שתי סצנות בולטות בהקשר זה הן מופע-בתוך-מופע שמתרחש על הרמפה המקושטת בקיר ורוד עז, ובכך מחדירה לבמה המונוכרומטית זריקה של צבע, ועליה רוקדת רקדנית בחושניות שמאפיינת את שנות הארבעים, ובכך תואמת את צלילי ביצוע המקור של השיר שפתח את היצירה. מתוך קריצה מודעת למוסכמות הבמה – וגם המציאות – הדמות היא ארוכת רגליים בצורה יוצאת דופן, משום שהיא "בנויה" בפועל על-ידי שני רקדנים שמממוקמים על ולצד הרמפה – אך מוסתרים חלקית מהקהל – ומבצעים את התנועות בסנכרון מושלם. רגע נוסף שמהווה שבירה דרמטית-קומית של האווירה האפלולית ברובה הוא ריקוד הסולו שמבוצע מיד אחר כך, ובמסגרתו הרקדן גם שר ומדבר לעצמו, בשפה שנשמעת כפורטוגזית, ובהמשך אף פונה לקהל, בעיקר כדי להצביע על אנשים אקראיים ולהצהיר שהם אינם הדבר שאותו הוא מחפש. על אף שהוא מצטרף לכוריאוגרפיה הקבוצתית שמתפתחת בהדרגה על הבמה, הוא ממשיך להפר אותה לפרקים באמצעות דיבור, וכך "מתבל" את התדר הרגשי בהתפרצויות חסרות עכבות.

"לילא" היא כמו משחק בלי סוף, או חידה שהפתרון שלה נשמר כסוד. סצנת הסיום חוזרת אל התמונה הפותחת את היצירה, ואף מדגישה עוד יותר את המעגליות של ההוויה האנושית: הרקדנים נעים באיטיות על הבמה תוך ביצוע רצף של תנועות חזרתיות, מטפסים על הרמפה ויורדים-נופלים-מופלים ממנה, ומתחילים את מסעם מהתחלה. את תנועתם הסהרורית מלווה, כמו הד רחוק, השיר "We Three" שבו נשמעות שריטות המזכירות פטיפון ישן, והאור המחשיך על ההתרחשות מותיר את הקהל בתהייה האם מדובר במשאלת לב או חרדה כמוסה – ניסיון לעצור את הזמן ולשהות בזיכרון, או חוסר יכולת להיפרד ממנו – או שאולי שני המצבים הם, בעצם, אחד.