"אחת. אחת ואחת": יצירה פוליטית בעל כורחה טל לוין
"אחת. אחת ואחת": יצירה פוליטית בעל כורחה
הרצון של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים ליצירה שקטה ונטולת הקשר חברתי הוביל אותה באופן אירוני להעלות עבודה בועטת, שמבקשת לזעוק את הכאב של החיים בישראל
על פניו, גם "אחת. אחת ואחת", העבודה החדשה של ורטיגו, מדברת עם עולם הרוח. בתכניה מצוטט קטע ממסכת יומא (המשנה) – "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע" (יומא, פרק חמישי, משנה ד)". בהמשך מציעה ורטהיים פירוש ראשוני, על רצון לאחדות מול נפרדות, מאבק בין פנים לחוץ וכן הלאה. גם התנועה הראשונית, שמלווה בדקלום של מילים ("ריק", "סביבה", "חלל", "שיח" וכו'), מזכירה באופיה מנטרות סמי-אבסטרקטיות. אך לו נישאר בפירוש הזה, העמום עד כדי להרגיז, נחמיץ כנראה את העבודה הפוליטית והבועטת ביותר של ורטהיים, שאולי חרף רצונה (ספק רצון היצירה ספק רצון היוצרת), זועקת בכאב בלתי נשלט את המציאות של חיינו כאן.ראשיתה של היצירה ברקדן ששופך בקו ישר אדמה על הרצפה. האדמה תהפוך במהרה למשטח עליו זזים הרקדנים. הם יתפלשו בה, יפזרו אותה באוויר ויהפכו אותה לחלק מגופם. הכוריאוגרפיה כוללת מצד אחד קטעים של תנועה מאופקת, שמרסנת את הכוח המתפרץ של הרקדנים, ומצד שני גם חלקים שלמים של פראות משתוללת. יותר מבעבודות הקודמות ב"אחת. אחת ואחת" מפגינה ורטהיים את היכולת שלה לעבור בין המודוסים האלה בטיימינג מדויק, כך שהעדין כאן מדגיש את הפראי ולהפך. אין פה הגזמות לשום מקום, אלא מינון נכון של תנועה משוחררת, כמו בקרב חסר חוקים, ושל כוריאוגרפיה מלאה תנועות קטנות, קצובות ומדודות. משמעות האדמה גם היא מתגלגלת – בין מה שנראה כמו קו גבול, נחילי דם, שדה חרוש, זירת אגרוף ובסיום חול ממנו בוקע עוף המנפנף בכנפיו.כך, גם ברגעים חלשים יותר, ורטהיים מגישה יצירה, שכמו המסכת שממנה נלקחה, עוסקת בחשבון נפש חברתי. לא רק במובן מופשט, של בחינת היחסים האתיים בין היחיד לחברה, אלא במבט אל תוך קרביה של הישראליות, שהאדמה עבורה היא מקור כוח לא פחות מאשר עקב אכילס. היא המרחב עליו נלחמים, ובה בעת החומר ששבים והורסים, מבזבזים ורומסים ברגל גסה.
אחת הסיבות להצלחה של היצירה הזאת היא שיתוף הפעולה עם המוזיקאי אבי בללי. אני מודה שלטעמי, החיבור של ורטהיים עם המוזיקאי רן בגנו, כבר נראה (ונשמע) שחוק. בללי מצידו יוצק לתוך הכוריאוגרפיה כבר פרשנות משלו באמצעות המוזיקה. המנגינה לא מלווה את התנועה אלא מדברת איתה, מדגישה בה לאו דווקא את הדברים הברורים, אלא את מה שהכוריאוגרפיה מבקשת להסתיר. קטע שקט ועדין הופך בעזרת סאונד של תותחים לסימולציה של שדה קרב מצמרר, וקטע שמרפרר לריקודי חלוצים בראשית המדינה מקבל טוויסט מעניין עם מוזיקה ערבית. שיתוף פעולה מוצלח נוסף הוא עם המעצב ששון קדם, שעיצב את התלבושות גם ליצירה קודמת של ורטהיים. כמו בללי גם הוא מדגיש בכוריאוגרפיה את מה שהיא אולי חוששת להגיד בצורה ישירה. התוצר הוא כאמור עבודה שממפה בדיוק רב אקלים אפל וסמיך של חיים, שכל שנותר לעשות בו, כמו הרקדנים בסיום, הוא לנופף בידיים, ולקוות לתקומה.