להקת המחול "ורטיגו" שואלת שאלות על גיל המעבר. אלעד סמורזיק
נעה ורטהיים, שלהקתה "ורטיגו" תעלה הערב את יצירתה החדשה "נול", בוחנת מקרוב את העיסוק בזמן
יצירת המחול החדשה של נעה ורטהיים נולדה, כמו שאר עבודותיה, מתוך מה שהיא מכנה "חיבור פיסי עמוק". תמיד מדובר בסיטואציה מוזרה, היא אומרת, "כשאתה מחכה בתור עם הרכב לטסט או אחרי המקלחת כשאני מגיעה למיטה חצי עירומה. אז פתאום באות לי התנועות. פתאום מגיע איזה מוטיב ויש לו משמעות שקשורה אלי. זאת חוויה אינטימית שלי עם עצמי. בדרך כלל מדובר בשני מוטיבים קוטביים, מעין קונפליקט".
ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של "ורטיגו", ובעלה עדי שעל, מנכ"ל הלהקה, יציינו בשנה הבאה 20 שנות פעילות. שיתוף הפעולה המקצועי בין השניים, שהכירו כרקדנים בלהקת "תמר" בירושלים, החל מתוך רומן, מבהירה ורטהיים; היצירה, היא אומרת, קרתה "על הדרך". ב-1992 הם הציגו את הדואט "ורטיגו" ב"הרמת מסך", ושנה לאחר מכן זכו במקום הראשון ב"גוונים" עם דואט נוסף, "עדשות מגע". בהמשך הצטרפה אליהם גם אחותה של ורטהיים, רינה, ששבה מהולנד והיתה לרקדנית בלהקה וליד ימינה של הכוריאוגרפית.
מאז, במסגרת הלהקה הירושלמית, העלתה ורטהיים בין השאר את "חמסין" (1998), "אסתר" (2000), "לידת הפניקס" (2004), "ורטיגו והיהלומים" (2005), "רעש לבן" (2008) ו"מאנא" (2009). במשך השנים תפחו ממדי הפעילות של הלהקה. כיום, מספר שעל, פועלים בה עשרה רקדנים ועשרות עובדים; בשנה אחת היא מעלה יותר ממאה הופעות ומסיירת כשלוש-ארבע פעמים בחו"ל; תקציבה השנתי הוא כשבעה מיליון שקלים; ולצדה פועלים גם סדנה מקצועית להכשרת רקדנים ומערך של חוגים ופעילויות מחול.
ורטהיים, שבהמשך השבוע תתארח עם הלהקה בכנס הבינלאומי "טד גלובל" באדינבורו, מודה שלא דימיינה שכך יתגלגלו הדברים. "אני זורמת", היא מסבירה, "והיה לי מנכ"ל תותח, קוראים לו הבעל שלי. הוא העלה יוזמות ואמר לי ?כל מה שאת צריכה זה ליצור. תיצרי טוב ויהיה הכל'". את מצבה הנוכחי של הלהקה היא מתארת כפסגה. "אין עוד הרבה לאן להגיע", היא אומרת. "עכשיו צריך פשוט לתחזק את זה ולהמשיך לפתח עוד דברים שיעשו טוב לעולם. כי אמנות היא דבר נפלא ובלעדיה החיים יהיו יבשים. אתה מת ללא אמנות".
כשהיא מדברת על הישגים, היא מתייחסת גם לכפר האמנות האקולוגי שהקימה עם בעלה, שלוש אחיותיה ובני זוגם בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. הכפר, שבו מתגוררת ורטהיים עם משפחתה המורחבת, פועל שלוש שנים וחצי. פרט למערכת של מים ממוחזרים, שירותי קומפוסט וקולטני אנרגיה סולארית, הוקמו במקום מבנים עשויי בוץ הכוללים סטודיו שמשמש את הלהקה כמה פעמים בשבוע כשהיא אינה פועלת בירושלים.
"בהתחלה העמותה הציבורית של הלהקה הסתכלה על הפרויקט ואמרה ?לא! מה אקולוגיה? תהיו שנטיפי היפים?'", נזכרת ורטהיים בתגובה שהתעוררה לאחר שנדרשו 10% מהתקציב כדי להתחיל לבנות את הכפר. "אמרתי להם ?תסתכלו לי בעיניים, אנחנו לא היפים'. עדי ואני מאוד זרוקים, מחוברים לטבע ומשפחתיים, אבל זה תמיד היה כך. אנחנו אנשים של דיאלוג, וגם עם הרקדנים זה דיאלוג: אני צועקת עליהם כמו על הילדים שלי אם אני כועסת עליהם, אני אוהבת אותם כמו את הילדים שלי וכואבת אתם כמו עם הילדים שלי. אין אצלי היררכיה של הלהקות המסודרות".
ורטהיים, אם לשלושה בנים, נולדה ב-1965 בניו יורק להורים דתיים שהגיעו מאירופה לישראל ועברו לכמה שנים לניו יורק למטרת לימודים. עד כמה היתה המשפחה מחוברת לדת? "בני עקיבא, כיפות סרוגות", היא משיבה. "אבל בתקופה מסוימת בתיכון הייתי דוסית נורא חזק. הייתי מאוהבת בברסלב ובסולובייצ'יק. ואחר כך הלכתי לגרעין נח"ל דתי". כשהחלה ללמוד באקדמיה למחול בירושלים, בגיל 21, מתוך כוונה להיות מורה למחול, היתה עדיין עמוק בתוך הדת ו"בטטה ומחוץ לכושר", כדבריה.
"הייתי ילדה דיסלקטית", היא מספרת. "לא היו לי בגרויות, הייתי פושטקית ולא הסתדרתי עם הממסד". היא לא חשבה על קריירה מקצועית בתחום המחול: "בקושי דימיינתי שאקבל שם תעודה. באתי ואמרו לי שקודם כל אני צריכה להשלים בגרויות. אחרי השנה הראשונה קראו לי לשיחות ואמרו לי שאם לא אתבגר לא אוכל להמשיך לרקוד. הייתי מלאה ואמרו לי שאין לי גוף של רקדנית".
לאחר מכן החלו להתעורר השאלות על הדת. "פתאום הרגשתי שלא מתאים לי להיות דתייה", היא אומרת. "היה לי דיאלוג קשה עם אלוהים וחקרתי את הנושא. בסוף אמרתי ?יאללה, עכשיו אהיה אתאיסטית'. הייתי ממש הפוכה, בלי אמונה בכלל. שאלתי שאלות גדולות על העולם, על האלוהות, על היקום. היום אני מתעסקת בזה ביצירות שלי ושואלת את אותן השאלות. עוד לא קיבלתי אף תשובה", היא צוחקת.
יצירתה החדשה, "נול", שתועלה הערב בפסטיבל המחול בכרמיאל ותוצג בשבוע הבא במרכז סוזן דלל בתל אביב, נולדה מתוך מוטיב תנועתי שפרץ יום אחד. כשהנושא עולה, קמה ורטהיים על רגליה ומדגימה את התנועה: מעין הנפה מעגלית של הזרועות והגוף, שחוזרת ונשנית. "היא נובעת מהסנטר", היא מבהירה ומצביעה על נקודה בין הטבור והחזה. "אני יוצרת מהמרכז של הגוף, אף פעם לא תראה אצלי תנועות פריפריאליות. כל החוכמה קיימת פה, צ'אקרת הבסיס והאנרגיה של הצ'י. הלידות זה פה והחיים נוצרים פה". התנועה עצמה, אומרת ורטהיים, משרה תחושה של אינסוף, משום שהאנרגיה נכנסת לגוף ויוצאת ממנו באופן מעגלי.
התנועה השנייה שהובילה אותה, לעומת זאת, היתה תזזית מהירה ומלאת אנרגיה שמניעה בבת אחת את הגוף. מדובר בריכוז של כל האנרגיה ברגע אחד, היא מסבירה, צמצומה אל מצב של כוח רגעי. כדי לפענח את משמעות התנועות הללו היא נעזרה באחותה רינה, "האנליטית", והבינה שנולד כאן עיסוק בזמן, וליתר דיוק, נוצרה דיאלקטיקה בין "משך" לבין "רגע". "עוד לא הבנתי כלום", היא מדגישה. "שתי התנועות האלה הגיעו אלי ומשכו אותי, ואני זורמת עם מה שמושך אותי. באתי לסטודיו, נתתי לרקדנים משימות ובניתי חומרים תנועתיים. אבל עוד לא הבנתי לגמרי מה המקום האישי שלי שם".
ואז הכל התבהר לה. "בספטמבר אהיה בת 46, ואני עוברת חוויה אמיתית עם עצמי של התעסקות בגיל. הבן הקטן שלי עולה לכיתה א', אני לא אהיה אמא יותר, לא אעבור יותר לידות, לא אניק יותר. והנקתי כל אחד שנתיים פלוס. זה מין משהו שאתה אומר לעצמך, ?אני לקראת גיל המעבר'. פתאום חיברתי אחד ועוד אחד. היצירה כבר כמעט עמדה, ורק אז הבנתי שמדובר בהתעסקות בזמן ברמה האישית".
את המוסיקה המקורית שתשולב בעבודה החדשה חיבר רן בגנו. עיצוב התפאורה והתלבושות הופקד בידי רקפת לוי. צבעי הבגדים ינועו באופן קוטבי בין שחור ולבן והבמה עצמה תהיה בהירה: הקיר השמאלי יכוסה בחרסינות לבנות ובשלושה כיורים (אובייקטים המסמלים בעבורה אתר של מפגש אינטימי של אדם עם עצמו); ושני הקירות האחרים יורכבו מבדים לבנים שמאחוריהם תוצב תאורה, מעין "קירות אור".
הנס שלי
מדוע קראה ליצירה "נול"? "זה היה רגע מעניין", היא אומרת, ומסבירה שהכל החל כאשר מנהלת החזרות, סנדרה בראון, ביקשה מהרקדנים לבצע את "נול", כשהיא מתייחסת לקטע ביצירה שהזכיר לה מכונת אריגה, משום שהרקדנים נעים בו לכל מיני כיוונים וחוצים אחד את השני. ביצירה יש הרבה קומפוזיציות שמזכירות שתי וערב, מסבירה ורטהיים, ואומרת כי בהמשך ראתה בהן מעין "צירי זמן". השם נטבע סופית כאשר אחת הרקדניות דיברה על המלה הלועזית "Null", שמשמעה "אפסי". "באותו רגע החלטתי שזה השם. ?אפס זמן' – הכל הסתדר לי".
יש תחושה שמופעיה של ורטהיים פונים אל הקהל הרחב ומצליחים לתקשר עמו. מה גם שנדמה כי שם הלהקה שגור כיום בפי רבים, אף שזהו תחום שבו קשה לפרוץ מבחינה תודעתית. "אני כנראה מאוד תקשורתית", היא אומרת, "זה הנס שלי וזה לא מגיע מתוך מאמץ". היכולת לתקשר עם הצופים, היא מסבירה, התחוורה לה כבר בתחילת הדרך, כאשר "עדשות מגע" זכתה בפרס הקהל בתחרות בכרונינגן, אף שהשופטים לא העבירו אותה לשלב השני. "זו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל, כי שופטים זה כולה חמישה אנשים ואני לא יודעת מי הם. אבל מי שמעניין אותי זה הקהל, אני רוצה לדבר אתו".
אולי, היא מוסיפה, הקהל מתחבר לעבודותיה משום שהתנועה שהיא יוצרת מושתתת על הרמוניה ומחברת בין החלקים השונים במקום – כפי שקורה במופעי מחול עכשווי רבים – להפריד ביניהם. "אנשים אוהבים לרוב לראות את החיבור ולא את הניתוק", היא טוענת. "כשאני מזיזה משהו הוא מדבר עם שאר האיברים, לאיברים יש דו שיח וזה מאוד הרמוני. ואני חושבת שזה הקו שלי, החתימה שלי, המהות שלי. רק כעת, כמעט 20 שנה אחרי שהתחלתי, אני מתחילה למלל את זה ולהבין מי אני".
ויותר חשוב שהקהל יאהב מאשר שהמבקרים יאהבו?
"בטח. ממש לא אכפת לי מהמבקרים. בשנים האחרונות אני מקבלת ביקורת מהממת, אבל במשך שנים בקושי קראתי. את הדברים הטובים אני קוראת וכשכותבים ביקורת חרא אני אפילו לא טורחת".