התנועה השנייה שהובילה אותה, לעומת זאת, היתה תזזית מהירה ומלאת אנרגיה שמניעה בבת אחת את הגוף. מדובר בריכוז של כל האנרגיה ברגע אחד, היא מסבירה, צמצומה אל מצב של כוח רגעי. כדי לפענח את משמעות התנועות הללו היא נעזרה באחותה רינה, "האנליטית", והבינה שנולד כאן עיסוק בזמן, וליתר דיוק, נוצרה דיאלקטיקה בין "משך" לבין "רגע". "עוד לא הבנתי כלום", היא מדגישה. "שתי התנועות האלה הגיעו אלי ומשכו אותי, ואני זורמת עם מה שמושך אותי. באתי לסטודיו, נתתי לרקדנים משימות ובניתי חומרים תנועתיים. אבל עוד לא הבנתי לגמרי מה המקום האישי שלי שם".

ואז הכל התבהר לה. "בספטמבר אהיה בת 46, ואני עוברת חוויה אמיתית עם עצמי של התעסקות בגיל. הבן הקטן שלי עולה לכיתה א', אני לא אהיה אמא יותר, לא אעבור יותר לידות, לא אניק יותר. והנקתי כל אחד שנתיים פלוס. זה מין משהו שאתה אומר לעצמך, ?אני לקראת גיל המעבר'. פתאום חיברתי אחד ועוד אחד. היצירה כבר כמעט עמדה, ורק אז הבנתי שמדובר בהתעסקות בזמן ברמה האישית".

את המוסיקה המקורית שתשולב בעבודה החדשה חיבר רן בגנו. עיצוב התפאורה והתלבושות הופקד בידי רקפת לוי. צבעי הבגדים ינועו באופן קוטבי בין שחור ולבן והבמה עצמה תהיה בהירה: הקיר השמאלי יכוסה בחרסינות לבנות ובשלושה כיורים (אובייקטים המסמלים בעבורה אתר של מפגש אינטימי של אדם עם עצמו); ושני הקירות האחרים יורכבו מבדים לבנים שמאחוריהם תוצב תאורה, מעין "קירות אור".

הנס שלי

מדוע קראה ליצירה "נול"? "זה היה רגע מעניין", היא אומרת, ומסבירה שהכל החל כאשר מנהלת החזרות, סנדרה בראון, ביקשה מהרקדנים לבצע את "נול", כשהיא מתייחסת לקטע ביצירה שהזכיר לה מכונת אריגה, משום שהרקדנים נעים בו לכל מיני כיוונים וחוצים אחד את השני. ביצירה יש הרבה קומפוזיציות שמזכירות שתי וערב, מסבירה ורטהיים, ואומרת כי בהמשך ראתה בהן מעין "צירי זמן". השם נטבע סופית כאשר אחת הרקדניות דיברה על המלה הלועזית "Null", שמשמעה "אפסי". "באותו רגע החלטתי שזה השם. ?אפס זמן' – הכל הסתדר לי".

יש תחושה שמופעיה של ורטהיים פונים אל הקהל הרחב ומצליחים לתקשר עמו. מה גם שנדמה כי שם הלהקה שגור כיום בפי רבים, אף שזהו תחום שבו קשה לפרוץ מבחינה תודעתית. "אני כנראה מאוד תקשורתית", היא אומרת, "זה הנס שלי וזה לא מגיע מתוך מאמץ". היכולת לתקשר עם הצופים, היא מסבירה, התחוורה לה כבר בתחילת הדרך, כאשר "עדשות מגע" זכתה בפרס הקהל בתחרות בכרונינגן, אף שהשופטים לא העבירו אותה לשלב השני. "זו המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל, כי שופטים זה כולה חמישה אנשים ואני לא יודעת מי הם. אבל מי שמעניין אותי זה הקהל, אני רוצה לדבר אתו".

אולי, היא מוסיפה, הקהל מתחבר לעבודותיה משום שהתנועה שהיא יוצרת מושתתת על הרמוניה ומחברת בין החלקים השונים במקום – כפי שקורה במופעי מחול עכשווי רבים – להפריד ביניהם. "אנשים אוהבים לרוב לראות את החיבור ולא את הניתוק", היא טוענת. "כשאני מזיזה משהו הוא מדבר עם שאר האיברים, לאיברים יש דו שיח וזה מאוד הרמוני. ואני חושבת שזה הקו שלי, החתימה שלי, המהות שלי. רק כעת, כמעט 20 שנה אחרי שהתחלתי, אני מתחילה למלל את זה ולהבין מי אני".

ויותר חשוב שהקהל יאהב מאשר שהמבקרים יאהבו?

"בטח. ממש לא אכפת לי מהמבקרים. בשנים האחרונות אני מקבלת ביקורת מהממת, אבל במשך שנים בקושי קראתי. את הדברים הטובים אני קוראת וכשכותבים ביקורת חרא אני אפילו לא טורחת".