להקת המחול "ורטיגו" שואלת שאלות על גיל המעבר. אלעד סמורזיק

נעה ורטהיים, שלהקתה "ורטיגו" תעלה הערב את יצירתה החדשה "נול", בוחנת מקרוב את העיסוק בזמן

יצירת המחול החדשה של נעה ורטהיים נולדה, כמו שאר עבודותיה, מתוך מה שהיא מכנה "חיבור פיסי עמוק". תמיד מדובר בסיטואציה מוזרה, היא אומרת, "כשאתה מחכה בתור עם הרכב לטסט או אחרי המקלחת כשאני מגיעה למיטה חצי עירומה. אז פתאום באות לי התנועות. פתאום מגיע איזה מוטיב ויש לו משמעות שקשורה אלי. זאת חוויה אינטימית שלי עם עצמי. בדרך כלל מדובר בשני מוטיבים קוטביים, מעין קונפליקט".

ורטהיים, המנהלת האמנותית והכוריאוגרפית של "ורטיגו", ובעלה עדי שעל, מנכ"ל הלהקה, יציינו בשנה הבאה 20 שנות פעילות. שיתוף הפעולה המקצועי בין השניים, שהכירו כרקדנים בלהקת "תמר" בירושלים, החל מתוך רומן, מבהירה ורטהיים; היצירה, היא אומרת, קרתה "על הדרך". ב-1992 הם הציגו את הדואט "ורטיגו" ב"הרמת מסך", ושנה לאחר מכן זכו במקום הראשון ב"גוונים" עם דואט נוסף, "עדשות מגע". בהמשך הצטרפה אליהם גם אחותה של ורטהיים, רינה, ששבה מהולנד והיתה לרקדנית בלהקה וליד ימינה של הכוריאוגרפית.

מאז, במסגרת הלהקה הירושלמית, העלתה ורטהיים בין השאר את "חמסין" (1998), "אסתר" (2000), "לידת הפניקס" (2004), "ורטיגו והיהלומים" (2005), "רעש לבן" (2008) ו"מאנא" (2009). במשך השנים תפחו ממדי הפעילות של הלהקה. כיום, מספר שעל, פועלים בה עשרה רקדנים ועשרות עובדים; בשנה אחת היא מעלה יותר ממאה הופעות ומסיירת כשלוש-ארבע פעמים בחו"ל; תקציבה השנתי הוא כשבעה מיליון שקלים; ולצדה פועלים גם סדנה מקצועית להכשרת רקדנים ומערך של חוגים ופעילויות מחול.

ורטהיים, שבהמשך השבוע תתארח עם הלהקה בכנס הבינלאומי "טד גלובל" באדינבורו, מודה שלא דימיינה שכך יתגלגלו הדברים. "אני זורמת", היא מסבירה, "והיה לי מנכ"ל תותח, קוראים לו הבעל שלי. הוא העלה יוזמות ואמר לי ?כל מה שאת צריכה זה ליצור. תיצרי טוב ויהיה הכל'". את מצבה הנוכחי של הלהקה היא מתארת כפסגה. "אין עוד הרבה לאן להגיע", היא אומרת. "עכשיו צריך פשוט לתחזק את זה ולהמשיך לפתח עוד דברים שיעשו טוב לעולם. כי אמנות היא דבר נפלא ובלעדיה החיים יהיו יבשים. אתה מת ללא אמנות".

כשהיא מדברת על הישגים, היא מתייחסת גם לכפר האמנות האקולוגי שהקימה עם בעלה, שלוש אחיותיה ובני זוגם בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. הכפר, שבו מתגוררת ורטהיים עם משפחתה המורחבת, פועל שלוש שנים וחצי. פרט למערכת של מים ממוחזרים, שירותי קומפוסט וקולטני אנרגיה סולארית, הוקמו במקום מבנים עשויי בוץ הכוללים סטודיו שמשמש את הלהקה כמה פעמים בשבוע כשהיא אינה פועלת בירושלים.

"בהתחלה העמותה הציבורית של הלהקה הסתכלה על הפרויקט ואמרה ?לא! מה אקולוגיה? תהיו שנטיפי היפים?'", נזכרת ורטהיים בתגובה שהתעוררה לאחר שנדרשו 10% מהתקציב כדי להתחיל לבנות את הכפר. "אמרתי להם ?תסתכלו לי בעיניים, אנחנו לא היפים'. עדי ואני מאוד זרוקים, מחוברים לטבע ומשפחתיים, אבל זה תמיד היה כך. אנחנו אנשים של דיאלוג, וגם עם הרקדנים זה דיאלוג: אני צועקת עליהם כמו על הילדים שלי אם אני כועסת עליהם, אני אוהבת אותם כמו את הילדים שלי וכואבת אתם כמו עם הילדים שלי. אין אצלי היררכיה של הלהקות המסודרות".