"מאנא" היא עבודה שעוסקת במהות הבריאה וצופנת בחובה עולם קוטבי, הבוחן את היש מול האין. להקת המחול ורטיגו יוצרת שפה תנועתית ייחודית שמשמעותה אור, אנרגיה, צמיחה וגדילה

מאנא", עבודתם החדשה של להקת המחול ורטיגו ושל הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, עוסקת במהות הבריאה, וצופנת בחובה עולם קוטבי. ורטהיים חוקרת את מהות הקוטביות בהשראת צורות היסוד, קו ועיגול, המתפרשים גם כזכרי/נקבי, יש/אין, חסר/מלא, שחור/לבן, ויוצרת שפה תנועתית ייחודית המשתמשת במבנה ספירלי המסמל אנרגיה מתעצמת, צמיחה וגדילה.

על רקע סילואטה של בית, רקדן בתוך ריבוע חלון של אור נע מתוך שפה פנימית מדוייקת. מסען של כפות הידיים שלו כשהוא אוסף אוויר, מצייר בעיני רוחנו שדות אור זהובים וטהורים – כל תנועתן מלטפת הלאה. בהמשך מצטרף אליו רקדן נוסף ויחד הם נעים בדואט גברים, הבגדים השחורים רבי השכבות מהדהדים ומתנפנפים, גורמים לנו להרגיש שהם לכודים בעינה של סערה, נשמעים לרוח.

מתוך פתח הבית יגיחו ויעלמו הרקדנים יוצרים קומפוזיציות של שורות או מתחלקים לזוגות, כל הזמן בונים סדר. בשתי ידיים מנסים לקלוט כוח מן האוויר והאור, נעים מתוך היפנוט פנימי שרק מוסיף לעבודה דיוק מבהיק.

התלבושות של רקפת לוי מדגישות את הנוכחות של הרקדנים. השמלות

– ספק גלביה ספק גלימת נזירים על חצאיות מלאות בד, מנכיחות את השאיפה למלאות. הכוריאוגרפיה של ורטהיים יודעת לנצל את התנופה שיש בעודף ולחולל קסם. הרקדנים הנפלאים מצליחים להעצים את החד-פעמי של התנועה, גדלים ומתעצמים לנגד העיניים ככל שהעבודה מתקדמת.

אחד הרגעים היפים ביותר הוא רגע כניסתה לבמה של הרקדנית רינה ורטהיים כשבלון שחור גדול מחובר אל גופה. היא נעה על קצות האצבעות חשופה, כמעט מרחפת, היא כמו חלום המתרחש בהקיץ. נוכחותה החזקה גורמת לעולם לנוע למעלה. זרם הכוח עובר בה, ואז דממה גמורה שלמה כששאר הרקדנים נכנסים. ההופעה שלה כל כך חריגה ומטרידה עד שאתם שואלים את עצמכם באותו רגע – לאן הגעתי? מבקשים כל הזמן שתחזור, כדי להנכיח רגע שאין לו נגיעה בזמן שלנו.

"מאנא", שמשמעותו כלי של אור בארמית, היא עבודה שבוחנת את היש מתוך כוונה אמיתית ובמלוא משמעותה של המילה. וכל עוד היש קיים על הבמה הוא איננו אוזל לרגע. רק ככה אפשר להיות בו בעולם "קודמים למלוא אורה של הלבנה". כמעט שמש.