החיפוש אחר האור

בתכניה של להקת ורטיגו, המעוצבת בטוב טעם ובאלגנטיות, כתוב ש"מאנא" בארמית פירושו לפי הקבלה כלי של אור. כמו כן כתוב שהכוריאוגרפית נעה ורטהיים מעלה מחדש בימים טרופים אלה את העבודה שבכורתה הייתה בקיץ 2009, והחיפוש אחר האור הוא נושא היצירה, כמו מושג הבית שהתערער.

אך מעבר לטקסט הזהיר והמנוסח בצניעות, קיים חוץ אימתני וקשה מנשוא ופנים רועד ומיטלטל, והמחשבה בלבד על מחול נראית חוצנית וכמעט בלתי הולמת. המחול מורכב  תמיד מאינסוף פרטים שהחיבור החד פעמי ביניהם יוצר את הרקמה הייחודית של כל יצירה, ותשומת הלב לפרטים אלה ואיסופם הפנימי בתוכנו, הצופים, מעניקים לו את משמעותו.

אמש, בסוזן דלל הוותיק והטוב קרה אמנם הנס שהיה מחול, והיה יופי שגם הוא נדחק בימים אלה אל מחוץ לגדר האפשרי. האלימות דוחה כל מאמץ לזכור את הטוב והיפה והתם, הצער הופך לאימה ולשיתוק, קני המידה משתנים והמוכר הופך לזר. ולכן הרגשתי כמעט אושר לראות ולחוש את הגופים המתערסלים וקופצים ונעים במסילותיהם, שהם גם מוכרים וגם חדשים כאילו מעולם לא רקדו כך קודם.

מאנא, צילום: אפרת מזור

מימד של עומק והקשבה

הלמות הלב הראשונה בערב זה, עלי להודות, קרתה ברגעים הראשונים של המחול –  שני רקדנים נעו ביחד, אוחזים זה בזה ברכות ולפתע התרוממה החולצה וחשפה את  גבו של אחד הרקדנים שעד אותו הרגע היו עטויים בבגדים שחורים ובתאורה אפלולית. העור שנחשף לרגע היה ללא מתום והמוח המעונה הודה שאכן שלם הוא הגב האנושי הזה, והמחשבה בלבד העלתה דמעות בעיני.

הרבה מעבר לנועם התנועה ורחבות המחוות של הזרועות והעמידה המקורקעת – כמה  טעונות המילים – היה כאן אדם רוקד כאילו אין מלחמה בעולם. כאילו כבר מותר לרקוד. ההמשך היה סוחף כאשר הרקדנים והרקדניות כישפו את הבמה וחלקיה המוארים לעיתים וקירות נעו כסוגרים עליהם או נפתחו לרווחה אל האור. זרועות התקבצו כמו  לרחוץ באור, באותה אלומה יחידה, ביחד.

התלבושות של ששון קדם הן חלק בלתי נפרד מהתנועה, כאילו חיכו תועפות הבדים למי שיפיח בהם חיים. חצאיות רחבות גם לגברים וגזרות מלאות  דמיון לחלק העליון – מגיבים לכל זיע של תנועה, מגדילים  את נפחה, נעשים לריקוד בפני עצמו. המוזיקה של רן בגנו גם היא סוחפת, עדינה וקצבית ומעבירה את הרקדנים מסגנון לסגנון – מוואלס ועד סמבה מענגת לקראת הסוף שהולכת ונמשכת בחושניות ושהרקדנים נענים לה בהתמסרות.

התאורה של דני פישוף והעיצוב של זוהר שואף עוטפים את המחול באותה רוח של נתינה שאינה מנסה להתבלט, אלא מוסיפה עוד מימד של עומק והקשבה ליצירה היפה הזו.

מאנא, צילום: אפרת מזור

מאנא, צילום: אפרת מזור

הרקדנים נעים בפלא קיומם

הרבה תנופות, סחרורי בני הזוג, השענויות של כתף אל כתף, נשיאת  פרטנרים בגובה, נחיתות רכות על הריצפה, גלגולים – הכל בהקשבה ובעדינות ובאהבה, ונראה כאילו הרקדנים נעים בתוך פלא קיומם, כולם ביחד, בכוח וברכות. ה"סיפור" של בני האור ומלחמתם בחושך הוא מסגרת נכונה ליצירה, אך למרות הסמליות אין לאמיתו של דבר צורך באור גדול כדי לראות היטב. כבר בפתיחה, באפלולית הראשונית, אנו מגלים שגם כך אפשר לראות, ממש לראות, תנועות שהן ריקוד, מגע, כוונה. ואולי אין  צורך לנצח את החשיכה אלא לגלות בה את כוחו של האור החבוי בכל.

בזוגות, בסולו שונים, בקול אחיד בחיפוש אחר האור הנכון, האמת של המחול, של הקיום, של הנשמה הכמהה. הביצוע מופתי, באיזון בין המתפרץ למשתהה, בין הכוח הדרוש לקפיצות המרהיבות לרכות של תנועת הזרועות, בין ההתמסרות לשמלות השחורות לחוסר גנדור בביצוע.