יצירת המחול "מאנא" מאת נעה ורטהיים בביצוע להקת המחול ורטיגו שנוצרה במקור ב–2009 ועולה כעת מחדש, חגה כולה סביב הבית. ובזימון גורלי, גם סביב הפצע של 7 באוקטובר בו העולם המוכר נמחה מעל־פני האדמה. הכוריאוגרפיה מעלה באוב תחושות וסביבה של אינטימיות שנגוזה ושל ביתיות אבודה. מגוללת את סיפורו של המקום – לא רק באופן דידקטי, אלא גם פנטזמטי. בוראת מתמונה אחת עולם מלא שבוהק אל מול הריק העכשווי. 

שם היצירה – "מאנא", שלקוח מספר הזוהר פירושו בארמית ״כלי של אור״. "מה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור? האם השמש קודמת למלֹא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?" תוהה הספר, שמדבר על עולמות עליונים ותחתונים החבויים בנפש האדם. וכשהאור עולה בתמונת הפתיחה מתגלה בעומק הבמה תבנית של בית, סילואט ילדותי המהווה קו גבול התוחם בין החוץ לפנים ובין הפנים לחוץ. רקדן לבוש שחורים נע בצורה מהפנטת והתנועה השקטה והעצורה מציעה התבוננות עומק, רקדן אחר מצטרף אליו מתחיל לנוע גם הוא, בהרמוניה מופלאה, נטולת ניגודים, הכל רך וסמיך ומלא תום. הפיתוי בעין הוא מתוק כדבש, אבל את הבטן הוא כבר ממלא מרורים. 

בהמשך, חלל הבית יפער פתח מבעד לו יצאו שאר הרקדנים עוטים בגדים שחורים, הידיים מתקבצות ביחד נשטפות בתוך אלומת אור יחידה, נטענות, ממששות את מהות החומר ואת הניתן להפיק ממנו, ואת אופן הסטתו אל הפואטי, הסיפורי, הרגשי, רגע לפני שהרקדנים מתפשטים כמו כתמים מופשטים אל תוך החלל. 

וורטהיים מסמנת כאן אסטרטגיות שונות של הנכחה. לכידות המרכז מתפרקת, והוא מתגבש שוב ושוב בצלם ההתכוונויות אליו. ברגע אחד הרקדנים עפים באוויר וצוללים מטה, מסתחררים בפיתול מסוכן, משתרגים זו בזה או מצטופפים למין גולם שמקוריו אולי יבקיע יצור פלאי. ברגע אחר הם מוארים באור מרוכך מאחור הופכים למעין תיאטרון צלליות של אפר. אבל אז הם נפרמים מהלכידות, מתפתלים על רצפת הבמה כמו חבלי טבור שנחתכו לאחר הולדתם והם כמו־משתוקקים אל זו שבראה אותם. וכוחם של הרקדנים היא באחדותם, באוניסונו, כפופים לאותה הוויה קולקטיבית אפלה אך בהירה עד כאב. עושים את שלהם בדבקות כמעט ענוגה. תנועת האגן העגולה ומחוות הידיים הנישאות כמו נותנת להם מקום לשאוף השמימה. 

בתמונה אחרת, רקדנית אחת ויחידה מתנודדת על קצות האצבעות, בלון הליום גדול ושחור מרחף מעל ראשה. וכשהיא נסחפת בתוך החלל מצד לצד לא ברור עד הסוף אם היא שולטת או נשלטת, גופה הנע סהרורי משווה לה מראה כוכב אבוד של ביתיות אבודה, רב־עוצמה ויופי. וכשורטהיים נמנעת מעודף תיאטרליות, ״מאנא״ מציעה לנו שיעור מאלף ומוחשי על ממדים ופרופורציות. כל העת אנחנו מוצאים את עצמנו משווים ובוחנים את מרכיביה השונים, מהמונומנטלי ועד המיניאטורי. נשאבים לתוך עולם מונוכרומטי עז מבע בו המוזיקה והמחול בוראים מרחב מאגי, שהרקדנים הנעים בתוכו הם קודקודים של קסם מרוכז רב־יופי, מפת כוכבים. 

״מאנא״ של 2023 עוטה הקשר אקטואלי עז, פואטית כשם שהיא, נמסרת ללא הידרשות לדבר מעבר למה שהכל מבינים. ואולי זו הוכחה שבאמנות טובה יש גרעין של אמת העומד בשינויי העתים ולעתים אף חוזה אותם ומכיל אותם, כשעל הכל שורה בדידות מוחשית, המעצימה את יופיים של הדברים. בדידות הדורשת ערנות המחדדת את הדברים. מעלה על הדעת את אותו ציווי פואטי-אך-מידתי של אוסקר וויילד "כולנו בביבים, אבל חלקנו מביטים אל הכוכבים“.