"ומה מתקינים תחילה, האם את הכלי או את האור; האם השמש קודמת למלא אורה החסר של הלבנה, או שמא דווקא חסרון הלבנה יוצר לה כלי להשראה?" (ספר הזוהר)

בימים הראשונים אחרי הטבח האכזרי של השבעה באוקטובר והמלחמה שהגיעה בעקבותיו – עולם התרבות קפא במקום. קשה היה ליצור. אי אפשר היה לעלות לבמות. הדממה הייתה מוחלטת אל מול אירועים שהנפש לא עיכלה. בתקופה האחרונה עולם האמנות שב בהדרגה לעצמו ובודק כיצד אפשר להתייחס אל המציאות הקשה והסוערת של החודשים האחרונים באמצעים שהם לעיתים אבסטרקטיים.

יצירת המחול "מאנא" דווקא לא נוצרה בתקופה הזו, אבל בכל זאת מצליחה לגעת בנושאים הכי קמאיים של ביטחון וביתיות, צרכים קיומיים שנגזלו מרבים מאיתנו בחודשים הללו. "מאנא" עלתה לראשונה ב-2009. נעה ורטהיים, הכוראוגרפית של להקת המחול "ורטיגו", העתיקה אז את מקום מגוריה לקיבוץ נתיב הל"ה שבו הקימה יחד עם בני משפחתה את כפר האמנות האקולוגי ורטיגו.

ורטהיים מספרת כי באותם הימים המושג "בית", הן במישור הפרטי והן במישור האמנותי, עבר טלטלה עזה. דווקא אז היא חשה שהיא מהלכת בעולם כחסרת בית, בלתי נראית, זקוקה שמישהו יאיר אל תוכה, כמו אל קרבו של כלי ריק, רק כדי לחוש קיימת. כחלק מתהליך היצירה ההמשגה הזו הועתקה אל הבמה: ורטהיים חיפשה אחר קו או גבול התוחם בין הפנים לחוץ, בין היחיד לשלל מעגלי ההשתייכות שלו – תוך שהיא בוחנת אם הבית מהווה הגנה או חיץ.

השם של היצירה "מאנא" מבוסס על מונח קבלי שפירושו כלי של אור. "מאנא" הוא גם כלי אמנותו של האמן, אשר מתווך בין החכמה המופשטת של האמן, ההשראה וההארה, לבין המעשה הגשמי. זו לא הפעם הראשונה שורטהיים שואבת השראה מהמקורות ליצירות שלה, בין היתר העלתה יצירות עם שמות כמו: "פרדס" (בהשראה "ארבעה נכנסו לפרדס", הסיפור הידוע ממסכת חגיגה), "מקום", "רשימו", "אחת אחת ואחת" ועוד. כמעט בכל היצירות שלה קיים ממד טקסי ורפטטיבי שכמו מכניס את הצופה לחוויה שהיא בין המדיטטיבי לאקסטטי. במקרה של "מאנא" מדובר ביצירה בה דווקא השבירות של המקצבים – בין התרחשות של רקדנים רבים על הבמה, כמעין קהילה או להקה אשר נעה יחד, לבין רגעי סולו שקטים של רקדנית אחת או דואטים אינטימיים – היא שמצליחה לפרוט על נימי הרגש.

התפאורה של היצירה היא צורה של בית, כאשר הרקדנים נכנסים ויוצאים מהדלת כמעין רחם ממנו נולדים ושאליו שבים. על רקע זה המופע נע בין היציב, החי והפועם, לבין רגעים בהם נדמה שהעולם כולו תלוי על בלימה. כך, למשל, באחד הרגעים המרגשים ביותר ביצירה – במקור סולו של הרקדנית החד פעמית רנה ורטהיים ובגרסה העכשווית בביצוע הרקדנית שון אולס, המוכשרת לא פחות. בקטע, אולס מתנודדת על הבמה אנה ואנה על קצות אצבעותיה כשבלון שחור נישא מעל ראשה. היא כמעט מרחפת, נוגעת לא נוגעת בקרקע, תועה בין שמיים וארץ. רק החוט עם הבלון משאיר אותה זקופה, לא נותן לתנועה השברירית שלה לקרוס לתוך עצמה. השיטוט המתנדנד שלה על הבמה עם אותו בלון שחור ותמים לכאורה, הוא דימוי עוצמתי שמצליח לזקק תחושה שברירית אותה כולנו חווים מאז השבעה באוקטובר. מושג הבית הנוכח ביצירה לעומקו משול ל"מאנא", כלי המאפשר את הגשמת הרוח. קירות הבית האיתנים הופכים ביצירה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.