""ורטיגו" מציגה: האור שבקצה המשבר".

בימים שבהם המושג "בית" הפך למשמעותי ביותר עבור כל ישראלי, שבה ומעלה להקת המחול העכשווי את היצירה "מאנא – כלי של אור", על במת האופרה הישראלית ב־19 במרץ. במקביל פותחת הלהקה את ביתה – חוות חוסן בכפר האמנות האקולוגי ורטיגו – לטיפול בחיילים שחוו טראומה

מוגש מטעם להקת ורטיגו
 
אירועי 7 באוקטובר תפסו את נועה ורטהיים, מייסדת להקת המחול "ורטיגו", בעיצומן של חזרות להעלאה המחודשת של יצירתה "מאנא – כלי של אור". העבודה האייקונית, שהועלתה לראשונה ב-2009, מייצגת את החיפוש אחר האור והתקווה גם ברגעים קשים. מושג הבית, הנטוע עמוק ביצירה, משול ל"מאנא" – בארמית כלי המאפשר את הגשמת הרוח, וקירות הבית האיתנים הופכים בה – כמו בחיים עצמם – להכרח קיומי.
הפרימיירה תוכננה לנובמבר, אלא שאז הגיע הטבח וטרף את הקלפים. באופן מדהים בנקודה זו המציאות והיצירה כמו התמזגו יחד, כשהמילה "בית" קיבלה משמעות עמוקה הרבה יותר עבור מאות אלפי מפונים, חיילים ואזרחים בטראומה ומדינה שלמה שנתונה בחרדה ובחוסר ודאות. שבוע של שיתוק הספיקו לוורטהיים, שמיד רתמה את רקדניה למיזמי התנדבות ועשייה, שאחד משיאיה הוא העלאתה של היצירה המיוחדת ב־19 במרץ באופרה הישראלית.

מאנא - כלי של אור

מאנא – כלי של אור
(צילום: אפרת מזור)
להקת המחול "ורטיגו" החלה את דרכה בשנת 1992 בירושלים וזכתה בפרסים יוקרתיים ובהכרה בארץ ובחו"ל. הלהקה, הפועלת בכפר האמנות האקולוגי שבקיבוץ נתיב הל"ה, מהווה מקום מפגש פיזי־אנושי לאומנים ולקהל, ולוקחת את הצופה בכל פעם מחדש למסע מפתיע, מאתגר ומרגש.
בחודשים האחרונים וכחלק אינטגרלי מיצירתה ומפעילותה החברתית־קהילתית של הלהקה, עסקו 10 רקדניה בניהול שגרה בזמן מלחמה. במסגרת זו קיימו פעילות הפגתית למפונים, סדנאות להורים וילדים, מעגלי ריפוי ועוד בכפר האומנות האקולוגי ובמרכז ז'ראר בכר, ואף יצאו לפגוש תלמידי מחול מאזורי העימות לשם פעילות תנועה, מתוך התפיסה שזו משחררת את הגוף והנפש ועוזרת להתמודד. במקביל התקיימו חזרות קדחתניות במרכז סוזן דלל לקראת ההעלאה של "מאנא", וכל זאת כששניים מהרקדנים מגויסים ללחימה.
זאת ועוד, להקת "ורטיגו" פתחה את ביתה לחיילים שחוו טראומה במהלך הצבא ובשל סיבה נפשית הפסיקו את שירותם, ומעניקה להם פעילות הפגתית ב"חוות חוסן" ייעודית, שהוקמה בשיתוף עם ארגון נכי צה"ל ואגף השיקום במשרד הביטחון. החווה מציעה להם טיפול המשלב גישות שונות, כשלצד טיפולים מתחום בריאות הנפש, SE ודיקור, הם מתנסים בתנועה ובעבודת אדמה. אלה מסייעים להם להתמודד עם החרדה, לפתח מודעות גופנית ורגשית ולחזור לחיים מלאים ומשמעותיים.

מאנא - כלי של אור

מאנא – כלי של אור
(צילום: אפרת מזור)
 
"הביחד הוא גם כשהכול בסדר"
"יש לי מנגנון חזק מאוד בהתמודדות עם בעיות. אני חיה שנים רבות חיי במה ומתח ומתורגלת, כי זה להיות כל הזמן בהשתנות, באנרגיה, להחזיק אומנים, לתקשר איתם, לייצר אומנות. כשיש בעיה, אני ישר נכנסת לאקשן ולמשימה", מסבירה ורטהיים. "בהיבט האישי, אני תמיד בפעולה ביחד עם הפרטנר שלי, עדי שעל. אנחנו חיים ועובדים יחד מעל 30 שנה, ובשיתוף עם אחיותיי הקמנו מרכז גדול בירושלים ואת הכפר האקולוגי שלנו.

ורטיגו כפר אמנות אקולוגי

ורטיגו כפר אמנות אקולוגי
(צילום: טאטי מורג)
ואומנם, בעוד ישראלים רבים היו נתונים בהלם וקיפאון מהאירועים הקשים, החלה הלהקה להתנדב בצפון ובדרום. "צלצל אליי מוזיקאי וביקש לפתוח חמ"ל מוזיקאים, שייצאו להפיג מתח במקומות שזה נדרש. אני נתתי את המקום, ובתוך שבוע החמ"ל טיפל ב-700 אומנים. עוד לפני שהבנו מה קורה, התנועה קרתה. הקשבנו למה שקורה לעם שלנו", היא מספרת ומבקשת להדגיש, כי "יש לנו עם מדהים, עם תרומה והתנדבות מטורפות. אין דבר כזה בכל העולם. החיוביות היא אחד הדברים המיוחדים ששמורים רק לעם שלנו, בו קורים כל כך הרבה דברים מרגשים. הרמנו פרויקטים מתוך הטרגדיות והתנדבנו כמו משוגעים, יצרנו מוצרים, החזרנו את כולם לעשייה למען המפונים, חזרנו גם לקהל שלנו איפה שרק היה אפשר והיינו בפעילות שיא".
ורטהיים פועלת מתוך תחושת שליחות ומזהה צורך לחולל שינוי מקיף גם בתחום החינוך: "משרד החינוך צריך להביא את הילדים להכיר את עצמם, להבין מי הם ולשם מה באו לעולם, באופן רחב וממעוף הציפור. אני מאמינה שילדים מגיל אפס צריכים חיבור לעצמם לפני הכול, להבין מה חשוב, כדי שהלב ייפתח ויתחבר לגוף; שנסתכל זה לזה בעיניים, נצא מהטכנולוגיה ונשתמש בה רק כשבאמת צריך. יכול להיות שמשברים גדולים גם מביאים מתנות גדולות, ואני מקווה שהמשבר הנוכחי יביא שינוי".

ורטיגו חוות חוסן

ורטיגו חוות חוסן
(צילום: אלעד דבי)
 
מה המסר שאת מבקשת להעביר בעשייתך הייחודית?
"המסר הוא במילה 'אחדותיות'. הטבע האנושי נוטה להתגייס באופן נקודתי. הבעיה היא שהביחד של האנוש הוא רגעי ומחובר רק לרגע ההישרדות, כי אין ברירה, ומיד אחרי כן אנחנו שוכחים. אני חוקרת גוף ונפש המון שנים, והעובדה שאנחנו שוכחים מהר נעוצה בטבע שלנו. אבל חשוב להבין, שהביחד הוא גם כשהכול בסדר. כדאי שנשמור יחד על מה שיש לנו ונהדהד את זה, כי אנחנו ממהרים לחזור איש איש לשגרה של עצמו. עלינו ללמוד להיות בתודעה גבוהה, כי שם אנחנו מפסיקים להיות בממד ההישרדותי ששולט בנו.
"אנחנו פיקסל קטן בשמיים גדולים, ובאופן מסוים גם לעם יש תפקיד. לא סתם השם שלנו הוא ישראל – ישר־אל. אנחנו בתוך המקום הזה, אנחנו מקבלים את הסינרגיה, והכול מסתנכרן, ואם לא – מגיע חורבן. עלינו להיות מאוחדים לא כסלוגן, אלא ממקום של מהות ועומק, מעבודה פנימית".
ולרגל יום האישה, מה המסר שאת מבקשת להעניק לנשים?
"אנחנו יכולות להביא משהו ייחודי, עם עומק, חמלה ואמפטיה ויותר חיבור פנימי לעצמנו. המתנה שהייתי רוצה לשלוח לכל הנשים היא שנתבונן לעומק ונחפש את הטוב שנשאר איתנו. חוץ מלהזין את הגוף הפיזי באופן המיטבי, לא לשכוח להתיידד עם האזור הפנימי של הנפש".