מקום שבלב – על “מקום” של להקת המחול ורטיגו. מאת תמי כץ לוריא

מקום” של ורטיגו, העבודה החדשה המקסימה של נעה ורטהיים בשיתוף עם אחותה רנה ורטהיים קורן, היא חגיגת תנועה רכה וזורמת ונעימה לעין ולאוזן, הנאה שלמה, ומלאה ביופי חזותי בצבעי פסטל.

הרעיון הוא מפשט וכללי, ולמרות שאין בעבודה אמירה נחרצת או המצאות חדשניות חווית הצפייה בקומפוזיציות התנועתיות, וברקדנים המוכשרים בעלי היכולות הנהדרות, היא מרוממת. ורטהיים חוקרת את המושג הכללי והפרטי שהוא “מקום”, אשר יכול להיות חיצוני או פנימי, והוא המהווה את הגרעין של הנפש, ונקשר במושג “הזמן”, כפי שמתואר בתכניה: ב”מקום” עוסקת נעה ורטהיים במישור הקיומי ובשדה הרוחני ומערבת את הפנים עם החוץ. בין שני אלה היא מרגישה את ההשראה שבתנועה. שם נמצא “החיפוש שמבקש לשוב אל המקום שמקרב אותנו אל עצמנו” היא אומרת.

כשהיא מתבקשת להסביר את העבודה היא מפשטת: “העבודה עוסקת ב”צלם” ובתבנית“. הצלם הוא התוכן, הרגש, הנשמה, וכל המערכת הפנימית. התבנית היא הגוף, המבנה שעוטף ומחזיק את הכל. בין שני אלה נמצא הזמן – אחד האתגרים הגדולים. כולנו יודעים שבאיזשהו שלב נעצור, בין אם מוקדם ובין אם מאוחר. במקום הזה של הזמן מתעוררות שאלות הקשורות בחוויה הישרדותית – איך הוא נגמר? היכן הוא נופל? – ואיתן ההבנה שעכשיו אנחנו, מסה של הגוף, נמצאים במרחב, במקום, בזמן, וזה כל מה שמתקיים. מבנה קסום שאנחנו נולדים אתו וצריכים לפענח אתו את שבילי החיים” .

המוסיקה ליצירה נכתבה על ידי רן בגנו המלווה את הלהקה שנים רבות, את התלבושות עיצב ששון קדם, את התאורה דני פישוף, ואת התפאורה זוהר שואף.

רקדנים יוצרים: מיכה איימוס ,שון אולס, איתי פרי, עדן בן שימול, רות בן דוד, אילן גולובוביץ, שני ליכט, תיאו סאמזווט.

הזרימה אינה נפסקת לאורך כל היצירה. זרימה שהיא כמעגל חיים, המשכיות, שלמות, והתמזגות עם הטבע. ראיתי בזאת שלמות של היוצרת עם המקום שבו היא נמצאת, פיזית ונפשית, מקום יקר שהוא בסיס איתן, שחלקו פיזי וחלקו פנימי, שכנראה נמצא לאחר חיפושי דרך וניסיונות פיענוח של העולם ושל הנפש.

מאד התחברתי לעיסוק של נעה ורטהיים בזמן, שהוא עיסוק אינסופי שמעסיק גם אותי כמשוררת, כי זמן ומקום זה הכל, ותמיד. הזמן שלנו כאן הוא תמונות שנחרטות, זכרונות, ורגשות שנקשרים בכל אלה, והמקום של הרגשות הללו בתוך הנפש שלנו, שממשיכה ואוגרת ומשתנה.

לספר השירה הרביעי שלי קראתי “זמן הוא תמונות צרובות”, וזה השיר הפותח אותו:

זְמַן הוּא תְּמוּנוֹת צְרוּבוֹת

הוּא פֶּצַע שֶׁנִּפְתָּח כָּל פַּעַם

הוּא הַמִּלָּה שֶׁלִּי שֶׁצָּפָה בְּתוֹךְ הָרִיק

הוּא הַתִּקְתּוּק

הַקָּצוּב הַמְּמַכֵּר

שֶׁאוֹמֵר שֶׁצָּרִיךְ

כִּי אַחַר כָּךְ יַעֲבֹר

יַעֲבֹר וְאַפְסִיד

לָכֵן יֵשׁ לְמַהֵר

הוּא הַקּוֹצֵב לִי לִגְדֹּל

וְעוֹד קְצָת לִגְדֹּל

כְּמוֹ עֲלִיסָה אֲנִי מְשַׂחֶקֶת  בְּנִדְמֶה לִי

נִכְשֶׁלֶת

מְמַהֶרֶת

לֹא נִזְהֶרֶת

בִּכְלָל לֹא נִזְהֶרֶת

החיבור של נעה ורטהיים למקום הוא חיבור למקום הפיזי ביקום, לאדמה, לחומרי הטבע, המתבטא על הבמה בצורה חזותית.

קטע יפיפה ומעניין הוא הקטע בו משמשים מקלות מעץ ליצירת סולם באויר, עליו צועדת, מטפסת, ומתהפכת כלוליינית, הרקדנית המוכשרת עדן בן שימול. הוא סולם והוא דרך שנסללת באויר, ובהמשך טרפז המאפשר לרקדנים לשאת אותה בתנועה מעגלית ברחבי הבמה, כמעופפת ונתמכת, חסרת משקל.

השימוש במקלות העץ הללו מגוון, ומאפשר המצאות מעניינות, כשהם משמשים סימני דרך, יתדות, ובהמשך יוצרים כיפה שהיא מבנה מעוגל המסמן את הבית הפיזי, אבל אחד כזה שהוא כולו התמזגות עם הטבע והאדמ

אי אפשר כאן לנתק את מה שמופיע על הבמה מההקשר, שהוא מהות הלהקה, והקהילה של מה שנקרא “הכפר האקולוגי ורטיגו”, והוא המרחב שבו חיה ויוצרת ורטהיים עם חברי הלהקה. זהו מרחב מרחב כפרי הלומד ומלמד את הקשר שבין תנועה לאדמה, ומציע מודל לחיים אלטרנטיביים המושתתים על אידאולוגיה חברתית-אקולוגית. זוהי קהילה של אמנים ואנשי סביבה שחברו יחד כדי להקים מרכז תרבות נגיש ומעורר השראה במבואות ירושלים, במרחבי הטבע הפתוחים של עמק האלה, בתחומו של קיבוץ נתיב הל”ה. מרכז אשר מתמקד בחקר יחסי הגומלין בין האדם לבין סביבתו, וקורא לחדש את החיבור הקמאי בין הריטואל הטקסי והאמנות, לבין מחזוריות החיים והטבע. להתחבר מחדש ליקום, לאנרגיית החיים הקושרת אותנו לאדמה ולאדם, ולשוב להיות חלק מהשלם. ואת כל זה ראיתי ב”מקום”.

התלבושות יפיפיות, ותורמות לתמונת הבמה הנקייה, היפה. הן מעין סרבלים שאינם צמודים לגוף, בצבעי אדמה, ההופכים לחצאיות ונותנים חופש לגוף הנע, ומתאימים מאד לרעיון של העבודה. מה שיש כאן ב”מקום” הוא בעיקר שמחה. שמחת הריקוד, החופש, היצירה, ושמחת ה”יחד” החברתי, הקהילתי, האנושי. וכך גם מסתיימת היצירה. הריקוד השמח הזה במעגל מזכיר הורה, ויוצר געגועים עמוקים למשהו שאבד לנו, בתקופה הזו בה האחדות היחידה היא רק בעת חירום והצורך בהתנגדות. היצירה מסתיימת כך, בצורה אופטימית, כדי לומר שאפשר גם אחרת, ואסור לנו לאבד תקווה.