"קומא: זרועות פרושות לרווחה" מאת גבי אלדור
המופע החדש של להקת המחול ורטיגו הוא מפלט מושלם שמזכיר לנו את כל מה שטוב ואנושי. ביקורת
אין מקום למילים רעות
ב"קומא" של להקת ורטיגו, מאת הכוריאוגרפיות נעה ורטהיים ורינה ורטהיים קורן, אין מקום למילים רעות. זהו מפלט מושלם לשעה וחצי של מה שנדחק אל מחוץ לחברה האומללה שלנו שעולמה לא רק קטן מעולם הנמלה, אלא נעשה מבוע של רוע וטיפשות.
על הבמה מסודרים שרפרפי קש קלועים ומעליהם תלויים צינורות במבוק באורכים שונים, כאילו מצפים שתעבור בהם הרוח והם ישמיעו את קולותיהם, קול הרוח הטובה.
בין הרקדנים, בשורה, יושבים הנגנים – חבורה מופלאה של כישרונות וכליהם: קונטרבס, צ'לו, גיטרה ועוד כלי פריטה שאיני מזהה, סינטי-פסנתר ומערכת תופים וכלי הקשה המרשרשים ומצלצלים בידיו של המוזיקאי והמלחין איתמר דוארי.
קלי רגליים ומרחפים
אחד הרקדנים – נושא זר ענק של פרחים בתוך מגש קש, ומפזר את עלי הכותרת בצבעי צהוב כתום וזהב – עולה לבמה אחרי שחילק זרים לכמה רקדנים. אין פרחים רעים, והוא בהמשך מזמין את הרקדנים הקהל למה שטוב ואנושי – לחיבוק.
הרקדנים פורשים זרועות כמו מוטת כנפיים ענקית של ציפור, אולי אלבטרוס שיודע לדאות באוויר בלי לנחות, ובהמשך הם מלהטים בין נפילה לקימה ושהייה מתמשכת בין זו לזו. כל נפילה היא רק המקום ממנו תמשיך תעופה ודילוג וריצה.
כולם קלי רגלים ומרחפים ובעיקר קשובים – זה לזה, לכל זיע והתכוונות, ולמוזיקאים הקשובים גם הם לריקוד ולכל שינוי כיוון והבעה. לקשב הזה, הממלא את הבמה, יש נוכחות בפני עצמה – קשב שיש לו גוף הקיים כל הזמן, בין הרקדנים למוזיקאים ובינם לבין כל תנועה או מהלך. מוכנים לשאת משקל פתאומי הנופל או מתגלגל אליהם, נענים, נכונים לכל.
רוקדים את החיים
קרוב לתחילת המופע יורדים חלק מהרקדנים אל הקהל כדי לחבק (גם אני זכיתי בחיבוק אמיתי ומשתהה), וכך הפך הקהל למחובק, חיבוק שהיה בקשב למה שהתרחש על הבמה. סולו של אחד הרקדנים היה כמו וידוי על חיבוק שאבד, קינה מלאת זיכרונות על חיבוקים שנעלמו, כמו קריאה מחודשת לחיבוק המגן מהבדידות.
"נכונות" היא כפי הנראה ההוראה שניתנה למשתתפים – ליפול ולזנק ולהרים, תמיכה בכל איבר, בכל רגע. לפעמים מתפרצת מין שמחת התנועה, כמו ריקודי עם משולחים שממציאים את הצעדים בו ברגע, כמו קריאה לחזור לשמחה חסרת שם של טיפוף ורקיעה וזרועות הנאחזות זו בזו רק כדי לפנות ולקבל את הגוף המתעופף אליך כהרף עין.
במעגל ובשורה, ללא ביקורת או העדפה, קבוצות מהבילות של גברים שלא מסתירים את רגשותיהם, הרוקדים את חייהם וגם את צערם בתוך אותה תנועה מתמשכת ומתעופפת, ונשים הנענות לנשים אחרות ולרקדנים הנושאים אותן על כתפיהם וגבם וזרועותיהם.
ריקוד שהוא מתנה
יוצר התלבושות הוא ששון קדם שבגדיו הם כבר רקדנים מאומנים הנעים עם הגוף ויוצרים פיסוליות חושנית. הגברים – בבגדים הרוקדים כמו לעצמם, רחוקים מהעור ומתעופפים, והנשים בקשירות, כאילו הניחו על עצמן עוד עור גמיש וצבעוני הרוקד עמן ומשתנה יחדיו.
המוזיקאים הנפלאים גם הם קשובים – אחד לשני ולרקדנים, והמוזיקה המולחנת מתירה מקום לאלתורים מרתקים, עד שנדמה שכל הבמה באותו סיפור ללא מילים, ריקוד שהוא מתנה, תזכורת שעכשיו מותר לשמוח לשעה באותה היזכרות בגוף החי הלא מאוים, הלא מנותץ וקרוע ומתגונן, שיודע לשאת את הכאב. זה לא ריקוד על מלחמת הטוב ברע אלא על הטוב עצמו, כי את הרע אנחנו כבר מכירים ועכשיו יש לתת מקום לאנושי ולהודיה. ושוב מחלקים פרחים, הנותרים על הבמה כשהאור יורד.
פורסם ב"הבמה: נותנים במה לתרבות" ינואר 2025 – קישור כאן
