
"שורות של דיו מרקד" מאת אינה שייחטוביץ'
היצירה החדשה של האנסמבל "ורטיגו" נקראה "KUMA". הדגש הוא על ההברה הראשונה. השם הזה מסקרן מבחינה קונספירטיבית. כנראה כדי לכשף מיד ולמשוך את הצופה
״ורטיגו" – להקת רקדנים קסומים. חופשיים מאוד, שאינם כפופים לקפריזות האופנה, למשמעת, לשגרתיות. מרחפים, מחליקים. "ורטיגו" – חבורה של אמני ריקוד פילוסופיים. באריכות ובעדינות, אלה רוחות האוויר מטפחים את גרעין-הרעיון של ההצגה החדשה. בקצב מדוד ומחושב. כאילו הזמן בעבורם זורם בזרם מיוחד וללא חיפזון. כאילו כל דבר בעולם יכול לחכות בזמן שהרקדנים מחפשים בשקט תמיכה-סמל או פירואט-תפילה. אפילו הריצה על הבמה נראית כטקס מאוזן ומדוד, צבוע בתשוקה אמיתית. היצירה החדשה של להקת "ורטיגו" קיבלה את השם "קומא". ההדגשה על ההברה הראשונה. שם זה מסקרן. כנראה כדי לקסום ולמשוך את הצופה מיד. במונולוג הבימתי הזה של הלהקה, הכל נראה דחוס ביצירתיות ושזור יחד. סבל – ועדינות. שקט וצעקה.
במרכז סוזן דלל. הצגת הבכורה של "ורטיגו". תאורת הבמה המעוצבת באומנותיות יוצרת באופן מדהים, פיסולי, את הפלסטיקה של הרקדנים והמנגנים. יוצרת גרסה של ציור באור, דומה לזה המונצח בציוריו של קראוודג'יו. קרן אור חדה מאוד – ועלטה עמוקה בצבעי טרה-קוטה ושחור. בסיפור זה, תפקידי הרקדנים והמוזיקאים שווים. המוזיקאים נמצאים כאן, על הבמה. והנוכחות המלאה השראה והאמנותית שלהם ממלאת כל תנועה, כל רכיב בקומפוזיציה במשמעות עמוקה.
המנהל המוסיקלי, המתופף הווירטואוז איתמר דוארי, מוביל את ההרכב שלו בעדינות אך בנחישות. בהתחברות הקדושה הנלהבת, במסירות הזועמת. הבמה מפוזרת בפרחונים. צהובים, מבד. הפרחונים הללו, נשיקות האוויר של הגן, מפוזרים, נאספים לעומק הבמה, מפוזרים שוב תחת השמש הבלתי נראית. ולוחות במבוק, הדומים לחלילי פרולה עתיקים ממנזר הפרנציסקני, תלויים מעל שדה הפרחים. גם זה מסקרן. קולה של הזמרת-הצ'לנית לוקח את הדמיון למרחקים, מכסה את הזיכרון בחומו של המדבר, מרגיע את הכאב. הידיים והגופים של הרקדנים נעים, מספרים, מתפתלים. ממלאים בריקוד הקדוש את תפקיד מתנועעי החלל של הכוריאוגרפית נועה ורטהיים. על מה זה? ידיים, מחוברות כמו לתפילה. כפות ידיים רועדות וכאילו מחממות בחומן את הפרחים, מרחיקות את החושך. גופים הנישאים ושוב נצמדים לאדמה. פריצה. קו הגב הגמיש והמהודק…
המדינה שלנו עברה ועוברת אירועים כאלה, שמאלצים אותי לראות עתה בכל מקום רמזים, מטאפורות וסימנים של פרשנות טרגית, אסכטולוגית של הנעשה סביב. לדעתי, זאת מראה גם "קומא". מבנה הכוריאוגרפי המרתק הזה נראה כתגובה לאירועי 7 באוקטובר. אך עיקרה של הריקוד טמון בחופש הפרשנות. התנועה זורמת, מנצנצת – והצופה מזדהה פנימית ומחפש הסבר נגיש. שוב נעצר האמן על הבמה, והצופה מזהה את הצרה ומשתחווה בפני אלה שנשרפו בלהבות, שאיבדו את יקיריהם, אהוביהם. רב-משמעות טמונה בריקוד-הטקס הזה, בריקוד-ההכללה הזה. כמו כל דבר אמיתי באמנות, ההצגה החדשה של "ורטיגו" נוגעת באירועים האקטואליים לקהל – ובונה קשר בין האישי לכללי-פילוסופי, האלוהי. אך מה פירוש המונח הזה, הסמל-הלוגו הזה? מהי "קומא"? זהו אחד משלושת החומרים שאפשרו לסופרים העתיקים ליצור דיו. בדיו הזה נכתבו טקסטים חשובים בעבר. כפר האמנות האקולוגי בנתיב הל״ה – מקום המגורים והעבודה היצירתית של להקת "ורטיגו". נעה ורטהיים אומרת שהאפשרות לעבוד, לנשום בחופשיות וליצור הצגות החשובות לה ולשותפיה, היא ההצלחה הגדולה ביותר, החדשות הטובות ביותר בתקופה המבולבלת והמדאיגה הזו. מה-16 בדצמבר "ורטיגו" תתחיל להציג את העבודה החדשה שלה באולמות בארץ. השורות הרוקדות יזרמו אל הצופה.
לאחר סיום ההצגה שוחחתי עם עדי שעל, השותף של נעה ורטהיים בחיים וביצירה. דיברנו על ההצגה החדשה ועל החיים היומיומיים. הוא הושיט לי פרח – אחד מים הפרחונים שכיסו את הבמה. "הנה", אמר, "שיהיה לך זיכרון. ושהתקווה לא תחלש!" אני כותבת את הטקסט הזה ומביטה בפרח. ומקווה… לא יודעת אם זה הקוד הפונטי האישי שלי, או שיש בזה גם משמעות נסתרת שראו יוצרי ההצגה – אבל בהברה "קומא" אני שומעת-מרגישה גם את המילה העברית לקום. וממילא מתחזקת התקווה, האמונה שנעמוד. ולא נפסיק לרקוד.
פורסם ב – "Israeli Culture"
1 לדצמבר 2024
קישור כאן