להקת המחול ורטיגו מעלה מופע חדש – ‘נונה’, שבוחר בתקווה וקורא לכולנו “להמשיך הלאה” ולחיות בהווה

"נונה היא יצירה על הזמן, אך גם הזמנה לעצור, להאזין, לנוע, ולהבין שהזמן חומק מאיתנו, אך הוא גם הדבר היחיד שנתון בידינו”, אומרת נעה ורטהיים, המנהלת האמנותית של להקת המחול ורטיגו. עבורה, הזמן הוא “כמו חוט דק שאפשר למשוך, לפרום ולאחות מחדש פעם אחר פעם.” המטאפורה הזו היא לא רק דימוי פואטי, אלא תמצית הקיום האנושי בתקופה של טלטלה ושבר, והיא עומדת בלב יצירתה המדוברת ‘נונה’.

מקור השם במיתולוגיה הרומית והיוונית, והוא מתייחס לאחת משלוש אלות הגורל הטוות את חוט חייו של כל אדם. בדומה להן, גם במחול של ורטיגו הזמן נפרם ונשזר שוב ושוב – נמדד, נמתח, נחתך ומתחדש. ורטהיים מסבירה כי נונה הוא ניסיון לבדוק את הזמן הקוונטי. זהו מרחב שבו כל האפשרויות פתוחות, וברגע אחד מתרחשת קריסה – התנגשות בין הרב ממדיות של הקיום לבין הליניאריות של חיי היומיום.

היצירה נולדה מתוך השאלה האם הזמן עובר עלינו או שאנחנו נעים בתוכו. משם היא התפתחה למסע חושי גופני אל לבו של אחד המושגים החמקמקים ביותר, תוך התבוננות בשכבות הזמן שנצרבות בגוף ובזיכרון. על רקע השנים האחרונות, שנים של טלטלה, שבר ואי ודאות, היצירה בוחנת כיצד אנו חיים את זמננו, מהי נוכחות בעולם משתנה וכיצד הגוף מגיב למציאות שאינה מאפשרת לעמוד במקום.

רקדני הלהקה, הנעים בתוך מרוץ הזמן של התרבות המודרנית, הם לב המופע. הגוף שלהם נדחף קדימה עד סף מכניות, התנועות חוזרות, ריצה במקום ותחושת דחיפות בלתי פוסקת. הרקדנים רצים אך נשארים תקועים במקום, משקפים את הסתירה שבין תנועה מתמדת לקיפאון. ואז, לפתע, הזמן מאט – נפתח ומשתחרר מהדחיפות. ההאטה מאפשרת לאדם להתבונן, להיות נוכח וגם לנהוג כלפי עצמו ואחרים בעדינות, שיש בה גם הכנעה והכרה בשבריריות הקיום וביופיו. המרחב הכוריאוגרפי נע בין יחידים לקבוצה, בין תנועה אינדיבידואלית לבין מעגלים משותפים, ויוצר דיאלוג בין זמן ליניארי הרץ קדימה לבין זמן מעגלי החוזר במחזוריות אינסופית.

התהליך האמנותי של ‘נונה’ צמח מתוך מציאות של שבר, חרדה ואובדן. לדברי ורטהיים, היצירה היא תשובתה לצורך האנושי לקום ולהמשיך הלאה. “בעבודה הזו כבר לא היה לי יותר כוח לבכות. נגמרו לי הדמעות, פשוט בא לנו לחיות, להיות”, היא אמרה לקראת עליית היצירה. “כולנו באים מהמקום הכי מאתגר אי פעם – כעם, כמשפחות, כאינדיבידואלים, כחברה – ואומרים ‘חייבים להמשיך’. בסופו של דבר זו הבחירה שלנו אם לבחור בחיים. אנחנו נעים בתוך הזמן והזמן מניע אותנו. ואני מרגישה שלהיתקע בעבר או לפחד מהעתיד זה גיהינום, אני תמיד בעד ההווה”.

ורטהיים מגדירה את היצירה כאופטימית ומציינת כי היא מביאה “משהו נוגה של קצת תקווה עם רגש”. לדבריה, אף על פי שבתהליך ”אנחנו גם קצת נושרים“, הבחירה היא לקום ולהמשיך הלאה. ”אם זה מה שאני צריכה כנראה זה מה שהעם צריך“

כמו עבודות רבות של ורטיגו, גם את ‘נונה’, היא יצרה עם אחותה רנה ורטהיים קורן. ”אנחנו יד ביד יוצרות יחד וזה כיף כי לכל אחת יש נקודות חוזקה“, היא מספרת. “רנה יותר טובה בעריכה וקומפוזיציה, אז אנחנו יוצרות יחד בסינרגיה עם הרקדנים הנפלאים שגם שותפים”.

ליצירה חברו יוצרים המלווים את הלהקה לאורך השנים: המוזיקאי רן בגנו שבנה פסקול עשיר המורכב מב31 רצועות מוזיקליות, מעצב התלבושות ששון קדם, מעצב התאורה נדב ברנע ומעצב התפאורה זהר שואף.

בימים האחרונים, למרות שהמצב לא תמיד מאפשר שגרת חזרות רציפה, החליטה הנהלת ורטיגו להחזיר את הרקדנים לעבודה כדי להיות ערוכים ומוכנים ליום בו יתאפשר לחזור ולהופיע. ולנו נותר רק לחכות ולקוות שאכן המופע יעלה בהמשך החודש באופרה הישראלית.

למידע נוסף וכרטיסים /https://vertigo.org.il

פורסם ב"מעריב תרבות: המדריך", 3 לאפריל 26.

תנועה כמרחב מחשבה

בכל צעד, בכל קפיצה, פירואט או נשימה, ורטיגו מציעה עולם שבו התנועה מדברת בשפה שמגיעה מעבר למילים. מאז הקמת הלהקה בירושלים בשנת 1992 על ידי נעה ורטהיים ועדי שעל, ורטיגו אינה מסתפקת בהצגת מחול כפעולה אסתטית אלא מבקשת לנסח תפיסת עולם שלמה.

הגוף אינו רק מבצע אלא גם חושב, מגיב, זוכר. התנועה אינה תוצאה של רעיון אלא עצם הרעיון עצמו.

במובן זה, הצפייה ביצירה של ורטיגו היא תמיד כניסה למרחב שבו המחול אינו מנותק מהקשר חברתי, רגשי ופילוסופי. הבמה אינה גבול אלא שער.

הצופה מוזמן לא רק להתבונן אלא להיות נוכח בתוך תהליך, גם אם הוא אינו שותף פעיל לו. ורטיגו מציעה מחול כמרחב מפגש: בין יחיד לקבוצה, בין גוף לזמן, בין פעולה להשהיה.

כבר כאן נרמז הציר שילווה את נונה לכל אורכה: תפיסה של זמן שאינו מתקדם לקראת יעד אלא מתקיים כרצף של מצבים, כפי שמנוסח בקהלת פרק ג, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים.

להקה שהיא דרך חיים

ורטיגו אינה רק להקת מחול אלא מערכת אקולוגית תרבותית. מהבמה ועד לפעילות הקהילתית, מהכפר האקולוגי בנתיב הל"ה ועד בית הספר למחול במרכז ז’ראר בכר בירושלים, הלהקה פועלת מתוך תפיסה רחבה של מחול ככלי חינוכי, חברתי ורוחני.

כל יצירה נטועה בהקשר הזה, גם כאשר היא עוסקת בנושאים מופשטים לכאורה.
המשפט שמנסחים ורטהיים ושעל, שלפיו התנועה יכולה להתחיל בכל אחד ובכל מקום ולמצוא את דרכה להיות גוף ורוח, אינו סיסמה אלא מפתח להבנת השפה של הלהקה.

זהו מחול שאינו מבקש להרשים בלבד אלא לגעת, לעורר, לאתגר. גם בנונה התחושה היא של המשך עקבי של תפיסת עולם מגובשת. לא חיפוש אחר חידוש חיצוני אלא העמקה בתוך שאלות שכבר מלוות את הלהקה לאורך שנים, ובהן שאלת הזמן האנושי והיכולת או חוסר היכולת לשלוט בו.

נונה: ניסיון לעצור את הזמן

נונה נולדה על בסיס המיתולוגיה, אך בעיני היא נקראת היטב גם דרך הפריזמה של קהלת פרק ג. לא כציטוט רעיוני ולא כהצהרה חוץ בימתית אלא כעיקרון מבני וחושי.

היצירה אינה מבקשת להדגים את הפסוקים על מהות הזמן אלא להמחיש את פעולתם בגוף, בזמן ובחלל. היא מוותרת במודע על התקדמות ליניארית לטובת שהות, חזרה והתחלפות, ממש כפי שהפרק מונה עת ללדת ועת למות, עת לבכות ועת לשחוק, לא כהתרחשויות דרמטיות אלא כמצבים שמתקיימים זה לצד זה.

הבחירה בשם, המתכתב עם אלות הגורל מן המיתולוגיה הרומית והיוונית, מוסיפה שכבה נוספת של חוטים, מדידה ופרימה.

הזמן כאן אינו רצף אחיד אלא חומר גלם שניתן למתוח, לקרוע ולאחות. השאלות שהיצירה מעלה, כיצד אנו חיים את זמננו בעידן של האצה מתמדת, מהי נוכחות בתוך מציאות משתנה, והאם הזמן עובר עלינו או שאנו נעים בתוכו, נטועות בגוף ולא בהצהרה.

נעה ורטהיים מדברת על זמן קוונטי, מרחב של אפשרויות רבות עד לרגע של קריסה, והרעיון הזה נוכח ביצירה כהתנהגות גופנית ולא כהסבר תיאורטי.

הגוף בתוך מרוץ תרבותי

במרכז נונה עומדים הרקדנים כגופים הנמצאים בתוך מרוץ הזמן של התרבות המודרנית. לעיתים נדמה שהם נעים קדימה בלי להגיע לשום מקום. תנועות חוזרות, מקצבים אחידים, גוף שנדחף שוב ושוב לפעולה. יש כאן תיאור ברור של קיום עכשווי הנתון לדחיפות מתמדת, אך גם סירוב להאיץ לשם האצה.

ומנגד, היצירה יודעת לעצור. רגעים שבהם הזמן מאט, נפתח, משתחרר מהאילוץ. אחד הרגעים הבלתי נשכחים הוא סולו הרקדנית, שבו מושג הזמן מקבל פרשנות גופנית כמעט מוחשית. אין כאן ספירה או קצב מדוד אלא התעקשות על תנועה שנמתחת, מתעכבת וחוזרת על עצמה בשינויים מזעריים.

זהו זמן פנימי, זמן תודעתי, המהדהד את הפסוק גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוהים מראש ועד סוף. הגוף יודע, אך אינו מסביר.

המעבר בין יחיד לקבוצה משמעותי במיוחד. היחיד נטמע בקולקטיב ואז נפרד ממנו, חוזר אליו ומתנגד לו. כך נוצר דיאלוג מתמשך בין זמן ליניארי לזמן מעגלי, בין התקדמות לחזרתיות. התחושה היא של תהליך שאינו מחפש פתרון אלא נוכחות, כפי שקוהלת עצמו מותיר את שאלת היתרון פתוחה.

אסתטיקה כתודעה וצל כהתגלמות זמן

הממד החזותי בנונה אינו קישוט אלא חלק מן החשיבה. המוזיקה המקורית של רן בגנו, התאורה של נדב ברנע, התלבושות של ששון קדם והתפאורה של זוהר שואף פועלים יחד ליצירת מרחב שבו אין היררכיה ברורה בין האלמנטים. התאורה אינה רק מבליטה תנועה אלא מייצרת מצבים של נוכחות והיעדר.

מן הסולו עוברת היצירה לריקוד אנסמבל שמתחיל כריקוד צלליות. כאן נוצר אחד הרגעים החזקים במופע. הרקדנים אינם נוכחים כפרטים אלא כהשתקפויות, כתנועה קולקטיבית המתקיימת על התפר שבין גוף לבין עקבתו.

קטעי מחול הצלליות על רקע תאורה מתחלפת הם רגעי קסם, אך גם רגעים טעונים רעיונית. הצל, כמו הזמן בקהלת, הוא סימן למה שיש ואיננו בו זמנית, למה שחולף אך מותיר רושם.

האור יוצר זמן מחזורי ולא דרמטי. אין שיאים ברורים אלא הצטברות. גם בכך נונה נאמנה לרוח הפרק, שבו השאלה מה יתרון העושה באשר הוא עמל נותרת פתוחה, ללא הבטחה לפתרון.

הרקדנים כנושאי משמעות

הרקדנים היוצרים מביאים לנונה נוכחות אישית ברורה. מיכה איימוס, קורינה פריימן, עדן בן שימול, אילן גולובוביץ, נעה ישראלי, עלמה קרבט שמש, אשד וייסמן, ניב כבירי, מיה אסרף, יואב קליינמן והילי גרינברג אינם רק מבצעים אלא שותפים מלאים ליצירה. כל גוף נושא איכות שונה, אך כולם פועלים בתוך שפה משותפת שמעדיפה הקשבה על הפגנת יכולת.

העבודה הקבוצתית מדויקת אך מאפשרת מרחב אישי. ניכר שהגופים אינם מונחים על הבמה אלא צמחו מתוך תהליך ארוך, תהליך שמכבד את הזמן לא פחות מן התוצאה.

בין המשכיות לחידוש

מי שמכירה את יצירותיה הקודמות של ורטיגו תזהה בנונה המשכיות ברורה של השפה. יש שיראו בכך חוזק, אחרים עשויים לחוש שהעיסוק בזמן נותר ברובו ברמה רעיונית. אך בהקשר של קוהלת, ההימנעות משיא ומפתרון אינה חולשה אלא עמדה. כמו הספר עצמו, גם היצירה מסרבת לספק נחמה פשוטה או מסר חד.

מחול כהזמנה

נונה מציעה חוויה מחולית המבקשת מן הצופה להסכים להיות בתוך זמן, לא לשלוט בו. כמו קוהלת, היא אינה מנחמת ואינה פותרת. היא מתבוננת, שוהה, ומניחה לדברים להיות יפים בעתם. עבור מי שמוכן להאט ולהקשיב, זהו מחול שמעמיק עם הזמן. המתח שהוא מותיר אינו כשל אלא חלק בלתי נפרד מן האמירה.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור
וידיאו: יואב ארטשיק

פורסם ב"בילוי נעים: תרבות, בילוי ופנאי", פברואר 26, קישור – כאן

״נונה״ העבודה החדשה של להקת ורטיגו מכריחה את המציאות להתכופף לקצב אחר. מציעה לנו שטף בלתי פוסק של מידע, שכדי לחלץ מתוכו דבר בעל חשיבות, יש לפעול בדרך של התבוננות ונוכחות. להקשיב לגוף מקשיב לעולם.

העבודה שנולדה ומגיבה לרצף האירועים של השנים האחרונות, נוגעת בתקופה של שבר, חרדה, אובדן ואי־ודאות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. ״הגוף נדרש להתמודד עם מציאות שאינה מאפשרת לעמוד במקום״, אמרו באחד הראיונות איתן נעה ורטהיים ואחותה, רנה ורטהיים קורן, המשמשות יחד ככוריאוגרפיות הראשיות של הלהקה.

״נונה״ היא אחת משלוש אלות מהמיתולוגיה הרומית והיוונית, הטוות את חוט חייו של כל אדם. בדומה להן, גם המחול כמו חוט דק נמדד, נמתח, מתהווה נחתך. מהדהד את הזמן שאנחנו נעים בתוכו כשהוא חומק מאיתנו, אך גם הוא הדבר היחיד שנתון בידינו. אותו זמן שהוא השוחט הגדול, זה שנושא בכנפיו את כיליון כולנו והכול. 

בדומה ליצירות אחרות של הלהקה, גם כאן שומרות האחיות ורטהיים על רצף אנרגטי, פרקים קבוצתיים ובהם דגש על ריקודי זוגות, מעברים לתמונות אוניסוניות ופרוק ושזירה מחדש של קבוצת הרקדנים ליחידות תוך הקפדה על אסתטיקה אנינה. ומה שעוזר לשמור על אותו מפעל חזותי חזק היא העובדה שליצירת "נונה" חברו יוצרים שמלווים את הלהקה מזה שנים, בהם מעצב הבגדים והתלבושות ששון קדם והמוזיקאי רן בגנו. התלבושות של קדם היוצרות סחרור קרוב לגוף, מודעות למיקרו-תזוזות, לתנועה במרחב ולשאיפה לשוב להיות בעולם מחדש. והמוזיקה של בגנו הולמת את ההוויה הקולקטיבית האפלה אך בהירה עד כאב. לרגעים היא מעניקה לנו הרשאה לצלול תובעת מאיתנו להקשיב לצליל החרישי ביותר, ולרגעים נדמה שהפעימה שבה היא ניסיון הירואי לתת צורה לקיום שברירי. מציעה התפוצצות כלפי פנים.

והתנועה כאן עוד יותר מתמיד נטולת רהב. כל פעם שיש מרכז כובד שמושך את העין הוא נבלע לתוך איזה רצף, נותן תחושה שכל דימוי מבקש להיוולד ולמות באותו רגע. וגם הידיים כאן חושבות. במחוות סימבוליות, מבינות משהו שהשכל עוד לא ניסח. מגיבות, מאזינות, מתקנות את עצמן מתוך תנועה. יוצרות הסתר פנים או חובקות צוואר עד מחנק. ויש כאן עימות בין הצורה הממושטרת לצורה המתפשטת, המתנפצת באקראי, נותנת לגוף הרקדנים להכיל את הסדק בלי למהר לסגור אותו. בניסיון לאחות לא את מה שנשבר, אלא את מה שנשכח לראות. הכל חולף. 

ויש רגעים שגוף האחר הוא ציר לנוע סביבו ראש מונח על כתף כמו מחוג קטן או להסתחרר סביבו, לרחף מעליו. ואז לחזור שוב לקצב איטי שמאפשר מרחב שמפגיש את האנושי. הזמנה למעבר למצב מדיטטיבי, כזה שבו כל הצורות והמצבים מרחפים וחולפים מבלי שאנו מתעכבים עליהם, מזדהים עמם, מזדקקים להם. 

והקיר האפור מאחור מציע מצע ניטרלי לאותם מערכי תנועה טקסיים, לאותה פקעת בלתי ניתנת להתרה של גרסאות, היסטוריות ורגשיות, ממלכתיות ופרטיות. הפקעת הזאת, היא דוגמית מייצגת של טרגדיית חיינו כאן, מוגשת בלקוניות, בחסכוניות. וחומרי הגלם החזותיים חזקים, אבל נדמה שהן מסתפקות כמעט אך ורק בהצגתם, תוך משחק אסתטי בשחור ולבן כבתיאטרון צלליות, זוגות זוגות בתנועה של קאנון, מתפשטים בחלל כמו כתם מבלי לקדם תובנה מעניינת על אודותיהם.

וכל מה שנישא יורד, הגופים של הרקדנים מצויים תדיר במצב של סף, של מתח בין ייצור פעלתני ואמוני לבין קריסה. עד שבסוף נדמה שמפעלה המחולי של להקת ורטיגו מוקדש כולו למתח שבין התגברות על יצר וכניעה לו, התגברות על הבנאליה או דווקא על האינטלקטואליות הפנים־מדיומלית ה"מסבירה" את המחול, לצד הרשות הנדיבה להיסחף אחר קסמו, להתלהב מגילומו כל פעם מחדש.

האחיות ורטהיים אינן מציעות ב״נונה״ תובנה מעניינת על הזמן. המחול מעצם היותו אמנות של זמן הווה ממילא עושה את זה. אבל הן כן מציעות כאן חוויה מצטברת, שבה השפה והשבר מוצאים כלי קיבול להתייחד בהם. מעשה חיים, שהופך למעין תפילה מתמשכת, לא אל אלוהים דווקא אלא אל עצם האפשרות להמשיך ליצור בעולם סדוק. נוגעות במקומות שבהם היופי הוא לא קישוט אלא פעולה מוסרית, מעשה ריפוי.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור

פורסם ב"המבכרת", דצמבר 2025, קישור – כאן

ביקורת מחול מאת רות אשל

נעה ורטהיים היא בעיניי מעין פילוסופית של החיים. לדברֵי התוכנייה, היצירה מציבה כנקודת פתיחה את השאלה הפשוטה לכאורה: האם הזמן עובר עלינו – או שאנו נעים בתוכו. חוטי ההשראה והחיבור למקורות נביעה חשובים ליוצרות, אולם, אני מודה, שבהקשר של מחול פחות מעניינות אותי פילוסופיות חיים או תיאוריות. לעיתים גם הפילוסופיות והכוונות מעוררות בי ציפיות שאינן מתכתבות עם מה שאני רואה ואפילו עלולות להסיט אותי מהמבט "הנקי". אני באה לראות את היצירה כאל דף לבן, יוצרת דיאלוג חזותי ואסוציאטיבי ביני לבין מה שאני רואה – מתכתבת עם המחול עצמו. אני גם מודה שמעניינת אותי השפה התנועתית, הקומפוזיציה, ובעיקר הקסם. בלי קסם העין שלי משתעממת.

עם פתיחת המסך מתגלה במה תחומה בקירות לבנים שיצר זוהר שואף, ואלה יוצרים חלל נקי, אסתטי, הממקד את תשומת הלב בגוף ובתנועה. זרקור מאיר רקדנית בעלת נוכחות מסקרנת – קורינה פריימן, בעלת שיער בהיר ועיניים גדולות. היא רוקדת סולו, מתקדמת על כריות כפות הרגליים, ומדי פעם אגן אחד נזרק כלפי מעלה. גם הפעם, כמו ביצירות קודמות של נעה ורינה ורטהיים, מופיע מוטיב תנועתי שמשוכפל באוניסונו – בכיוון אחד או בכיוונים שונים, בהתקדמויות במרחב , בקנונים– וממוצה עד תום לפני המעבר הלאה.

האוניסונו של תנועה מזערית – באגן, בכף היד – תנועה שאין בה אתגר טכני, מתעצם מכוח כמות הרקדנים היוצקים בה קסם. זה איננו רק עניין של דיוק פיזי או ריכוז פנימי, אלא סוג של איחוד אנרגיות. דומני שזהו אחד מסודות היצירה מבית ורטיגו. הכשרת הרקדנים להתחבר לאותו חלל אנרגטי בו הם נעים.

נעה נשארת נאמנה לשפת ההרהורים הפילוסופיים שמולידים את התנועות המזעריות: כך? אחרת? אולי לא? אולי כן? נבדוק? ננסה? התנועה כמו מפלסת את דרכה בחלל – מגששת, בוחנת.

מיצירה ליצירה מתפתחת השפה התנועתית בתוך ה־DNA  של עצמה. הפעם האלמנט החדש המשמעותי שבו הבחנתי הוא ניגודיות ברורה יותר בין ההרהור לבין ריקוד וירטואוזי, החלטי, ברור, בעיקר של הגברים – קפיצות אקרובטיות עם נחיתה רכה – חתולית – שמעוררת צמרמורת של התפעלות בגוף שלי.

ייתכן שמרכיב הזמן – אותה מטוטלת ענקית הנעה מצד לצד כמו מטרונום – הוביל לגילוי של תנופות גוף: רקדנים החוצים את הבמה, ניתלים על רקדן או רקדנית, ושוב הלוך ושוב – ריצה לאגירת תנופה והרמה בלתי צפויה. תנופה ותפיסה הם שם המשחק ויש בכך חידוש מיצירות קודמות.

ביצירת סולו נפלאה בביצועה של פריימן הרקדנית קשובה ל"מיכל המים" שבגופה, וכל תזוזה חיצונית היא תולדה של תנועת המים – כגלים פנימיים הנסוגים ומכים על כתלי הגוף. מולה, לקראת סיום היצירה, מציגה עדן בן שימול בסולו שלה איכות רגשית לוהטת, היוצרת קיעורים בטורסו ומציגה את היכולות הטכניות שלה. התאורה היפה של נדב ברנע מעניקה ממד של צללים לעומק האסתטי. התלבושות של ששון קדם מחמיאות ויפהפיות, הטורסו הגברי החשוף עם חצאיות הטול השחורות החצי שקופות, ובניגוד אליהן שתי שמלות אדומות, כמו אודם  על שפתיים; והמוזיקה של רן בגנו מתאימה למחול ככפפה ליד.

טוב לעבוד לאורך שנים עם אמנים שאפשר לסמוך עליהם ולמצוא איתם שפה משותפת. זה מחזק ומאפשר לגלות עומקים חדשים.

זוהי יצירה שממנה יוצאים בתחושה טובה – של רגעי חסד בתוך מציאות מטורללת.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור

פורסם ב"יומני מחול", דצמבר 2025, קישור – כאן

המוזיקה שהלחין רן בגנו והתלבושות בעיצוב ששון קדם משמשות מימדים משלימים ב״נונה״ – היצירה החדשה של להקת ורטיגו

״נונה היא יצירה על הזמן, אך גם הזמנה לעצור. להאזין. לנוע. להבין שהזמן חומק מאיתנו, אך גם הדבר היחיד שנתון בידינו. כמו חוט דק שאפשר למשוך, לפרום ולאחות מחדש פעם אחר פעם״ – כך מתארת נעה ורטהיים, מייסדת להקת ורטיגו, את היצירה החדשה של הלהקה, שתעלה בבכורה בשבוע הבא (22-23.12) במרכז סוזן דלל.

המופע, שנולד ומגיב לרצף האירועים של השנים האחרונות, נוגע בתקופה של שבר, חרדה, אובדן ואי־ודאות, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים של כולנו. ״הגוף נדרש להתמודד עם מציאות שאינה מאפשרת לעמוד במקום״, אומרות ורטהיים ואחותה, רנה ורטהיים קורן, המשמשות יחד ככוריאוגרפיות הראשיות של הלהקה.
השתיים מתבוננות בזמן לא כסיפור שיש לספר, אלא כמרקם שניתן לנוע בתוכו. התנועה ב״נונה״ נעה קדימה, לעיתים נסוגה, מחפשת אחר נקודת אחיזה, ולעיתים היא מתכנסת כאילו נמסה לתוך עצמה. בתוך אלו נוצרים מעגלי תנועה שנפתחים ונסגרים, כמו שעון פנימי, בניסיון לבטא חיבור, בדידות, שבר, ויתור ואחיזה.

רקדני הלהקה נעים כגוף אחד, גם כשהם פועלים כיחידים. הם מרכיבים יחד תמונה אנושית בה הם נראים בו־בזמן כחסרי משקל וכבעלי כובד עצום, כנמשכים פנימה וכנפלטים החוצה. בחלק מהקטעים נדמה שהגוף מנסה לשחזר את מה שאיבד, אחרים מרגישים כמו ניסיון לנשום מחדש.

לתוך המורכבות הרגשית הזו נכנסת המוזיקה, יצירה מקורית של רן בגנו – אחד משותפיה הוותיקים של להקת ורטיגו. אצל בגנו, הצליל הוא חלק מהכוריאוגרפיה, לא מכשיר שמלווה אותה. הוא פועל מתוך דיאלוג אינטואיטיבי עם ורטהיים, כזה שנבנה במהלך עשרות שנות עבודה משותפת. במובן מסויים, ״נונה״ היא גם יצירה מוזיקלית לא פחות משהיא יצירה תנועתית.

לדברי ורטהיים, ״בגנו הוא הרבה מעבר למלחין או מעבד מוזיקלי; עבודתו מייצרת את שכבת האוויר שבתוכה המופע מתקיים. המוזיקה לא נועדה לתת הסברים לתנועה, היא מאפשרת לתנועה להיוולד, כשהיא נעה בין רוך לכובד, לרעב, רחש פנימי, פעימת לב שמנסה להתכוונן מחדש״.

אל הדיאלוג הזה מצטרף מעצב התלבושות ששון קדם, שבמשך יותר מעשור עובד בשיתוף פעולה עם ורטיגו. הפעם הוא התבקש לייצר ״שקט מסוג אחר״. קדם מתאר את תהליך היצירה המשותף כשיחה על זמן, לא על בגד.

״כשנפגשתי עם נעה לטובת עיצוב התלבושות ל׳נונה׳ היא ביקשה ממני ליצור תלבושות ׳קרובות לגוף׳, נקיות ככל האפשר, אך כאלו שבסיבוב, או בהתרחבות של תנועה, יוכלו להתנפח בעדינות. לא כדרמה, אלא כנשימה״, אומר קדם.

״כל היצירה מורכבת על עניין הזמן. זמן עשוי להיות גם עצוב וגם שמח – יש בו אין סוף רבדים וזו נקודת המוצא שהובילה אותי לחיפוש אחר תלבושות שאינן מצטרפות לכובד של העולם, אלא מסייעות לרקדנים לרחף, להיוולד מחדש בכל רגע של תנועה״.

אחד המהלכים הצבעוניים הבולטים בתלבושות ל״נונה״ הוא הסטייה המודעת מפלטת הצבעים המזוהה עם ורטיגו לאורך השנים. במרבית יצירותיה של ורטהיים הצבעוניות נולדת מן הקרקע, מהרצון ליצור חיבור בין הגוף הרוקד לאדמה, היסוד הארצי, הפיזי, הממשי. צבעי שחור חום חמרה ואבן בלטו ביצירות בעבר.

ב״נונה״ התלבושות נוצרו בשילוב של אפור בדרגות שונות של בהירות ושקיפות, לצד שחור ונגיעות של אדום. קדם מספר כי ורטהיים ביקשה במפורש את הצבע האדום, שאותו הוא מפרש כרמז לפצע, למתח, לדם שהוא בו־זמנית מקור חיים וסכנה.

יצירה על רכות בתוך עולם קשה

״האפור מייצר שכבת ביניים, אולי ערפילית, כזו שמגלמת את הזמן החולף ואת החוויה הדהויה שמנסה להתעורר מחדש; השחור מעניק מסגרת, גבול, וסמכות של חושך; והאדום הוא פעימה. זה אולי צבע שלא מצטלם יפה, אבל מכריח את הבמה להרגיש״ אומר קדם.

הצבעוניות ב״נונה״ אינה רק בחירה אסתטית אלא הצהרה רגשית ואמנותית: מעבר ממנעד טבעי ומקבל, למנעד מורכב יותר, טעון יותר, שמחזיק בתוכו את חוויית החיים בישראל היום.

קדם, שמזוהה עם שימוש בנפחים גדולים, בצלליות נועזות ובאסתטיקה שמעניקה לבגד משקל, הבין שעליו לייצר הפעם ״תנועה של כמעט־כלום״, כדבריו.

הבחירה בבדים נעשתה מתוך חיפוש אחר רכות: טולים דקים במיוחד, שכבות של בד כמעט בלתי־נראה. ״עיצבתי טוטו ענק, שעשוי מבד באורך 12 מטר, ולמרות זאת הוא אינו מתנהג כמו טוטו קלאסי: בדרך כלל, טול בכמות כזו משתלט על הבמה. אבל פה הוא נכנס בשקט. אינו משתלט, אינו מייצר רעש, אלא נטמע בתוך התנועה של הרקדן, כמו רשרוש של זיכרון״.

לאחר שנים של עבודה משותפת, הרבה משיתוף הפעולה בין קדם לוורטהיים בנוי על אמון עמוק ושפה כמעט טלפתית. ״היא ממצמצת ואני מבין״ הוא אומר בחיוך. לדבריו, ורטהיים כמעט ואינה מדברת על בגדים, אלא על חוויה, על נשימה, על חלל.

״נעה מדברת בתדר. היא לא אומרת לי ׳אני רוצה שרוול כזה׳. היא מדברת על מהות, על אנרגיה. אני מתרגם את זה לבד ולצורה״.

כך התלבושות לרקדנים הופכות לשכבה נוספת של הכוריאוגרפיה והמוזיקה. ״כשהרקדן נע, הבד אינו מלווה אותו, הוא משלים אותו. הוא הופך לשכבה נוספת של הגוף, שכבה שמתרחבת ומצטמצמת יחד איתו, מהדהדת את הסיפור הפנימי של כל תנועה״ אומר קדם.

בשיתוף הפעולה בין שלושת המימדים של כוריאוגרפיה, מוזיקה ועיצוב התלבושות, ורטהיים מביאה את החזון הפיזי־רוחני, בגנו יוצר את שכבת הצליל שבתוכה הרגש מהדהד, וקדם מעניק לגוף את האפשרות לנוע בין שכבות הזמן. הבגד והצליל, מחזיקים משקל דרמטי בתוך מבנה היצירה, משלימים את התדר והמהות.

בסופו של דבר, ״נונה״ היא יצירה על רכות בתוך עולם קשה. היא מציעה חוויה שבה הזמן לא רודף, אלא נפתח, הגוף לא מתפרק אלא מתכנס, והמבט האנושי יכול, ולו לרגע, להתמסר לכך שהיופי והכאב הם חלק מאותה תנועה.

בימים שבהם המציאות דוחקת אותנו עד הקצה, נונה כמו מבקשת לפרום את הזמן ולאפשר לנו לאחות אותו מחדש, כנראה לא כקו ישר, אלא כמרקם חי.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

צילום: אפרת מזור

פורסם ב"פורטפוליו", דצמבר 2025, קישור – כאן

בכורת יצירת המחול החדשה של נועה ורטהיים בסוזן דלל מציבה על הבמה עשרה רקדנים, שעון אנושי אחד ומאבק פיזי ורגשי מתמשך עם הזמן עצמו

אחרי פרזנטציה קצרה ומסקרנת שנחשפה לפני מספר שבועות, הגיע הערב הרגע לפגוש את "נונה" במלוא אורכה ובשלמותה. האולם הראשי במרכז סוזן דלל היה מלא, תחושת ציפייה באוויר, ועל הבמה תפאורה מינימליסטית של קירות בהירים ולוח אור אחורי רחב ידיים. לתוך המרחב הזה נכנסו עשרת רקדני להקת ורטיגו, חמישה גברים וחמש נשים, והחלו להניע מנגנון אנושי מדויק, חסר מנוחה.

הנראות עושה את המראה

התלבושות מספרות סיפור משל עצמן. שתי רקדניות בשמלות אדומות ארוכות, אחרות בחצאיות שמאזכרות בלט קלאסי או לבוש חופשי יותר בניחוח שאנטי באנטי. גם אצל הגברים ניכרת מחשבה על טשטוש גבולות, עם חצאיות בגווני אפור ובדי בד מתנפנפים שנעים עם הגוף. הכול חי, נושם, משתנה, כמו הזמן עצמו.

מסע חושי אל לב מושג הזמן

הקצב על הבמה אינו עוצר לרגע. פס הקול, מצוין ומדויק, פועל כמו שעון אטומי פנימי שמכתיב תנועה, נשימה ודופק. היוצרות, נועה ורטהיים  ורינה ורטהיים קורן  מציבות במרכז את המאבק בזמן, לא כהצהרה רעיונית אלא כחוויה גופנית מתמשכת. אקטים קבוצתיים מדמים לוח פנימי של שעון ענק, חלקים שנעים בקצבים משתנים, מהירים ואיטיים בעת ובעונה אחת. אין רגע של השתהות, אין מקום לנוח.

הרקדנים מתפצלים שוב ושוב לצברים קטנים, יוצרים דיאלוגים גבריים שנעים בין עימות פיזי כמעט אלים למגע חושני וחשוף יותר. בתוך כך צף גם עיסוק ברור ביחסי כוח ובשוויון בין המינים, בין השאר ברגעים שבהם רקדנית מרימה רקדן גבר אל האוויר ומערערת על היררכיות מוכרות.

המוזיקה והתאורה מחזקות כל שינוי וכל מעבר. אור לבן ובוהק מתחלף באדום כתמתם טעון, ובהמשך בגוונים של טורקיז וירוק אינטימיים יותר. כל צבע מדייק מצב רגשי אחר, כל רגע מקבל את הטון הוויזואלי המדויק לו. שבעים דקות של תנועה בלתי פוסקת, של מתח מתמשך, של מרוץ נגד הזמן שלא מרפה. "נונה" היא מופע שאין בו רגע דל, יצירה שמפעילה את הגוף של הצופה לא פחות מאשר את זה שעל הבמה, ומשאירה אותו חסר נשימה עד הסיום.

מילה על המופע

כדאי מאוד להניח יד על כרטיסים, זו יצירת מופת מדהימה

מילה על האנשים שיצרו את החוויה הזו

עיצוב תאורה: נדב ברנע | עיצוב תפאורה: זוהר שואף | עיצוב תלבושות: ששון קדם

רקדנים יוצרים: מיכה עמוס, קורינה פרימן, עדן בן שמעון, אילן גולובוביץ', נועה ישראלי, עלמה קרבט שמש, אשד וייסמן, ניב קריבי, מאיה אסרף, יואב קליינמן, הילי גרינברג

את פס הקול המרשים של המופע יצר המוזיקאי רן בגנו, שבנה עבור "נונה" מארג של 13 רצועות מוזיקליות. המוזיקה אינה מלווה את התנועה אלא פועלת כחלק בלתי נפרד ממנה, מתרגמת את מה שמתרחש על הבמה אל האוזניים ואל הגוף של הצופה. זהו פס קול שמניע, דוחף ומאיץ, יוצר תחושה מתמשכת של מקצב פנימי, של מרוץ עיקש נגד הזמן ושל זרימה שאינה נפסקת לרגע, ומעמיק את החוויה הכוללת לכדי מסע פיזי וחושי שלם.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

פורסם ב"הבלוג של יובל אראל" מגזין מוזיקה ותרבות, דצמבר 2025, קישור – כאן

צילום: אפרת מזור

במסיבת העיתונאים לקראת בכורת ״נונה״ של להקת ורטיגו ב22-23 לדצמבר 2025 בסוזן דלל ת"א, נחשפתי למסע מרגש אל מושג הזמן.
הקטעים שהוצגו טוו חוויה שבה הגוף, החומר והרגש מתערבבים זה בזה.
הסברים של נעה ורטהיים  פתחו חלון לעומק היצירה ולמקורות ההשראה שלה.
מהשקט ועד לסערה, ״נונה״ מצליחה להזמין אותנו לעצור, להקשיב ולתפוס רגע שנמלט

על המופע:

"נונה" היא מסע חושי-גופני אל לבו של אחד המושגים החמקמקים והעמוקים ביותר: הזמן. ניסיון לפענח את המתח המתמיד בין הגוף המתכלה לנצח שמבקש להישאר — מתח שנוכח בכל תנועה, בכל נשימה ובכל רגע על הבמה.

במסיבת העיתונאים בה הוצגו קטעים מהיצירה החדשה של להקת ורטיגו "נונה"  הורגש משהו חשמלי באוויר, משהו שמסמן שהנה עומדת להגיע יצירה שמבקשת לדבר לא רק אל העיניים, אלא גם אל הלב ולשכבות העמוקות של הגוף.
היצירה נולדה מתוך השאלה הפילוסופית האם הזמן עובר עלינו או שאנחנו נעים בתוכו?
שאלה שמקבלת משמעות חזקה לנוכח אירועי הקצה שחווינו בשנים האחרונות ומעוררת תעיה כיצד לחיות את זמנינו ומהי נוכחות במציאות משתנה?
כבר בדקות הראשונות נעה ורטהיים פתחה צוהר אל תהליך היצירה, אל החיפוש אחר משמעות הזמן ואל שבריריותו.
היא דיברה על העולם הקוונטי שבו דברים מתרחשים בו זמנית, על הרגע הכפול, על היכולת להיות בו זמנית במקום אחד ובמקום אחר.

ההיבטים האלה קיבלו ביטוי מדויק בריקוד שראינו.

הרקדנים נעו כמו בתוך שדה אנרגטי שבו כל אפשרות פתוחה לרגע, ואז קורסת לתנועה אחת יחידה, טעונה ומשמעותית.

הינו עדים  למאמץ להנכיח את הרגע הבודד וגם את הרגע בתוך מערכת יחסים.

הקטע הראשון שראינו, ״כאן ועכשיו״, פגש אותי בדיוק במקום שבו הזמן מתכווץ ומתרחב בו זמנית.

יחיד, זוגות, קבוצה, עשרה רקדנים שזזים בין שקט מוחלט לרעש פנימי של יחיד שמנסה להישמע.
היו שם רגעים של הסתרת פנים ורגעים של מפגש בעיניים, כמו רצף של תנועות מראה שמסתירות ומגלות אמת רגשית.

ברגעי המפגש הישיר, כמעט בלתי ניתן להתחמקות הרגשתי כמו ניסיון להישיר מבט אל עצמנו.

הדואט שהגיע לאחר מכן היה טעון וחי במיוחד, מלא נשימה של זמן חדש.

דרך דבריה של ורטהיים על שלוש האלות מן המיתולוגיה הרומית והיוונית הטווות את חוט חייו של האדם ועל נונה, הראשונה שבהן, ניתן היה להבין כיצד הדינמיקה של טריו בנות הפכה להשראה לשם המופע.

שפת הגוף של ורטיגו הייתה ברורה ונוכחת מאוד בכל הקטעים בהם צפינו, הרבה תנועות אגן, עבודה מהמרכז ושפע של פרטים קטנים שבונים שפה גופנית מורכבת ומרגשת.

ויחד עם זאת, יש משהו ב"נונה" שמרגיש חדש, חקירה נוספת, עמוקה יותר, של המרחב שבין הפיזי לבין המטאפיזי.

התלבושות, שסיפורן הוצג בפנינו, מוסיפות ליצירה מימד שלישי.
הצבעים, הסגנונות והחיבורים ביניהם פורמים ותופרים את הזמן לכל אורכו, כמו שכבה נוספת של סיפור שמתקיים לצד התנועה והמוזיקה.
הגיוון העצום מאפשר מעבר בין עולמות, ממצב רוח אחד לאחר, ויוצר תחושת רצף שמתפתחת ללא הרף, כמו מעבר מהווה לעבר, ומהעבר אל עתיד שאיננו מוכר עדיין.

הדואט של החברים גרם לי לשינוי תחושה.
פתאום הקצב היה קליל יותר, עליז כמעט.

ואז קיבלנו הצצה לסצנה של וולסים, שהעבירה אותנו אל עולם מוזיקלי וחברתי מתקופה אחרת.
זה היה רגע שבו הזמן התערבב עם זיכרון, עם חגיגיות ישנה, עם נשימה אחרת.

צפינו גם בסצנת הסיום, בסצנה  הזאת עלתה בי תחושה של מריונטות, לא מתוך חוסר שליטה אלא דווקא מתוך תזכורת עדינה לכך שאנחנו מונעים על ידי חוטים בלתי נראים של זמן, של גורל ושל זיכרון. השקט, השבריריות והיופי התחברו זה לזה כמו פעימה אחרונה של יצירה שמבקשת לשאול אותנו כיצד נחיה את זמננו.

סיכום

"נונה" של ורטיגו, כפי שנחשפה בפניי, היא יצירה שמבקשת להחזיר אותנו למהות: לזמן עצמו.

היצירה לא רק חוקרת את הזמן אלא גם מעניקה לו צבע, גוף ונוכחות.
מסיבת העיתונאים הציעה טעימה ראשונית אך מספיקה כדי להבין שמדובר במסע חושי ופילוסופי שעוטף את הצופה.
זוהי הזמנה לעצור, לנוע, להקשיב מחדש לפעימה הפנימית שלנו ולרגע שחומק מאיתנו ואולי דווקא בשל כך הוא כל כך יקר.

לשאול את עצמינו:  איך אנחנו חיים אותו, איך הזמן חי דרכנו, ואיפה בתוך כל הכאוס נמצא רגע אחד שניתן לעצור בתוכו.

צפוי מופע נפלא, רשמו לפניכם ואל תחמיצו, עוד רגע זה קורה
22-23 בדצמבר בכורה במרכז סוזן דלל
ינואר ופברואר 2026 ברחבי הארץ: הרצליה, גני תקווה , חוף כרמל, ירושלים, כרמיאל, תל אביב, כין השופט ויבנה.

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

פורסם ב"Saloona סלונה", 26 לנובמבר 2025, קישור – כאן

להקת המחול ורטיגו מציגה את "נונה" – מופע חדש בבכורה עולמית, עם 10 רקדנים ומוזיקה שמזכירה פעימות לב, תנועות מלאות רגש ותלבושות מפתיעות של ששון קדם. יצירה שמציבה את הזמן במרכז הבמה ומזמינה את הקהל להיות נוכח בכל רגע

NONA – בכורה למופע המחול החדש של ורטיגו     צילום: אפרת מזור

ללהקת המחול ורטיגו יש טביעת אצבע ואמירה מובהקת. במופע החדש "נונה" הכוריאוגרפית נעה ורטהיים משחקת עם הזמן. הזמן שדוחק בנו או נוזל בין אצבעותינו. אחד האלמנטים שיוצרים את תחושת הזמן נולד במופע כתוצאה משיתוף הפעולה עם המוזיקאי רן בגנו. קטעי המוזיקה שמלווים את הרקדנים נשמעים כמו תקתוק שעון, שמדמה גם פעימות לב. 10 רקדנים נעים בתנועות קצובות לעיתים מדיטטיביות. מושכים את הזמן או מאיצים אותו בתיאום מדויק עם המוזיקה.

ריצה לאחור, ואלס ושלוש אלות מיתולוגיות
ריצות "ברוורס" שמדמות חזרה בזמן או ריקוד ואלס שמחזיר את המתבונן לימי הנשפים האלגנטיים באירופה. בין התנועות צפה ועולה התחושה של הרצון לחזור לחיות, להרגיש ולחוש את קצב החיים. שם היצירה "נונה" מחבר בין הקצוות של חיים ומוות. הוא מייצג את השם של שלוש אלות מהמיתולוגיה הרומית, שלוש הפרסאות. נונה טווה את חוט החיים, דיקמה קובעת את אורך החיים ומורתה היא זו שגוזרת את חוט החיים ומביאה לסיומם.

גלימות אפורות ושמלות אדומות
מעצב האופנה ששון קדם הוסיף את הצד הוויזואלי עם תלבושות לא שגרתיות. גברים בחצאיות טוטו אפורות, רקדניות בשמלות אדומות בוהקות. הגברים רוקדים ואלס בגלימות אפורות שנראות כמו גלביה.

תנועת יד אחת מסין הרחוקה שנולדה מחדש
הקיר האחורי של הבמה הוא קיר אור באורך 2.5 מטרים והקירות האחרים צבועים באפור בהיר, כדי ליצור תחושה של אין סוף. מוטיב נוסף שלוכד את העין בכוריאוגרפיה הן תנועות ידיים אנגמטיות. ורטהיים סיפרה שראתה לפני 12 שנים מופע של כוריאוגרפית סינית ששילבה את התנועה הזו במופע שלה. היא הרגישה שקיבלה ממנה מתנה ו"נונה" הוא המופע המתאים לפתוח את העטיפה של המתנה הזו.

שפה תנועתית שמעמיקה לאורך השנים
הבחירות הוויזואליות של ורטיגו יוצרות מראה שיש בו נגיעה נטולת נוסטלגיה, משהו בין טקס עתיק לבין צילום עכשווי. גווני האפור, האדום והעור מייצרים תחושת חומריות, כמעט מגע. התלבושות של ששון קדם מעצימות את הדואליות: עדינות מול קשיחות, נשיות מול גבריות, גוף אנושי מול דמות טקסית. כשהרקדנים נעים בקבוצה, הבדים מתערבלים סביבם ויוצרים תנועה נוספת, משלימה, כמעט אקוסטית בפני עצמה.

המוזיקה של רן בגנו בין פעימת לב לתקתוק שעון
ורטיגו נוגעת בזמן כבר שנים, כל פעם מזווית אחרת. גם ביצירות קודמות הורגשה הנטייה לבדוק איפה הגוף פוגש זיכרון, ואיך תנועה יכולה לשאת בתוכה שאלה על זהות, קצב חיים או מקום. "נונה" מרגישה כמו המשך ישיר של המחקר הזה, אך עם עומק נוסף, אולי משום שהתקופה האחרונה העצימה את תחושת השבריריות. התחושה הזאת נוכחת בחומר התנועתי, בחלוקה המדויקת של המרחב, וגם בשתיקות בין הצלילים.

רקמה אנושית חיה
המוזיקה של בגנו לא מלווה את התנועה היא שותפה מלאה לתהליך. יש רגעים שבהם הצליל כמעט נבלע בתנועה, ורגעים שבהם הוא תופס את מרכז הבמה ו"מוביל" את הרקדנים קדימה או אחורה בזמן. המקצבים המשתנים מייצרים תחושת תנודה מתמדת, כמו גלים שבאים והולכים, וכשהצליל מזכיר תקתוק שעון, נוצר מהלך דרמטי: הצופה מרגיש את הכניעה לזמן אך גם את היכולת להתנגד לו.

מקצבי זמן משתנים על הבמה
הרקדנים מביאים ליצירה לא רק מיומנות טכנית אלא גם נוכחות אנושית חזקה מאוד. החיבור ביניהם יוצר תחושת להקה במלוא משמעות המילה, יחידה שנעה יחד, אך שכל פרט בה נטוע בחוויה משלו. ברגעים שבהם הם נפרדים לבודדים ולזוגות, נחשפים פערי הזמן שבין אנשים: מי דוחף קדימה, מי מתעכב, מי עוצר לרגע ומי מחפש נקודת התחלה חדשה.

החיים, הגוף והמחזוריות
יש במופע רגעים שבהם הזמן כאילו נעלם לגמרי. התנועה המינימלית, האור המדויק והצליל הדק יוצרים חלל שהוא כמעט מדיטטיבי, כזה ששואב פנימה ומאפשר תשומת לב למשהו בסיסי ופשוט, נשימה, דופק, צל. מתוך השקט הזה מתפרצים פתאום קטעים מהירים, כמעט כאוטיים, שמעניקים תזכורת חדה לכוחו של הזמן לשנות כיוון ברגע. המעברים האלה חריפים ומעוררים, ומאפשרים לחוויה להישאר חקוקה גם לאחר שהאור באולם נדלק.

"נונה" מרגישה כמו יצירה שנבנתה מתוך הקשבה לגוף, להיסטוריה האישית של הלהקה, למציאות המתפרקת ונבנית מחדש. היא מאפשרת רגע של חשיבה על מה אנחנו עושים עם הזמן שהוענק לנו, איך אנחנו מחזיקים אותו, איך אנחנו מאבדים אותו, ואיך אפשר למצוא בו רגעים של יופי ושל חיבור. זו יצירה שמבקשת מהצופה לא רק לראות אלא להיות נוכח.

הבכורה ב-23-22 בדצמבר 2025 במרכז סוזן דלל ולאחר מכן ברחבי הארץ

לדף המופע באתר: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

פורסם ב"Photour" אתר התיירות הישראלי, נובמבר 2025, קישור – כאן