ביצירה החדשה שלה, להקת המחול ורטיגו חוקרת את מושג הזמן דרך כוריאוגרפיה מתוחה ופגיעה שנעה בין יופי לכאב, ובין זרימה לקיפאון. פסקול מהפנט של רן בגנו וביצועים עוצמתיים של הרקדנים הופכים את העבודה ליצירה הביקורתית והמטלטלת של הלהקה בשנים האחרונות, עם הדהוד ברור למלחמה ולצלקות שהיא מותירה

There is no time like the present – לוחש קול ספק גברי ספק נשי, על רק המוזיקה שיצר רן בגנו ל"נונה", העבודה החדשה של להקת המחול ורטיגו. היצירה, שמוצגת במרכז דוהל בתל אביב, מציבה את הזמן במרכז המחקר התנועתי, הרוחני והפילוסופי שלה. האם הזמן עובר עלינו או שאנחנו נעים בתוכו? כפי שנכתב בפתיחת התוכנייה. מה קורה כשאנחנו עוצרים מול הזמן שלא מפסיק? האם עצירה פירושה נוכחות או קיפאון? האם תנועה עם הזמן פירושה זרימה או היסחפות? ואיך מרגישים בעולם (ובעיקר במדינה) שבה נדמה שזמן העתיד מוטל בספק, והווה הוא אפל ומפחיד?

סדרת המתחים הזאת מונחת מהרגע הראשון ביצירה של האחיות נועה ורטהיים ורנה ורטהיים קורן, ששילבו כאן ידיים בכוריאוגרפיה. זה נוכח במוזיקה שכוללת פעימות לב – מקצב קבוע, שלצליליו יש תנועה בלתי פוסקת על הבמה. בכלל אפשר להקדים ולומר שמכל הפסקולים של בגנו בשנות עבודותיו עם הלהקה זה המעולה והמדויק שבהם. יש כאן שילוב של הרבה מוזיקה אלקטרונית, מסונטזת ודיסטורשנים, לצד הסאונד המוכר של המוזיקאי שאוהב לשלב כלים ומקצבים אתנטיים במוזיקה שלו. הסיקוונס הפותח של המופע הזכיר לרגעים את המוזיקה של פוליקר בעשור הראשון ליצירתו.

המתח נוכח גם בתלבושות היפהפיות שעיצב ששון קדם שנראות לעיתים כמו מדים של איזה צבא עתידני, כשרובן אפורות למעט שתי רקדניות לבושות שמלות אדומות. והאדום הבוהק הוא כמו כתמי דם, שמסמלים גם הם ספק חיים ספק מוות. חשוב לציין שמלבד היופי לאדום הזה לא היה תפקיד ברור בכוריאוגרפיה, ונדמה שנבחר מטעמים אסתטיים ולא מהותיים.

למידע נוסף וכרטיסים: https://vertigo.org.il/vertigo-company/premiere-26/

פורסם ב-YNET, מאי 2026