בין עבר ידוע לעתיד בלתי מודע

היצירה החדשה של נעה ורטהיים ולהקת ורטיגו מתאפיינת בבגרות וביופי של מרקם במה ותנועה

כבר מהרגע הראשון היה ברור כי לפנינו יצירה שהעיצוב הרעיוני שלה שואף אל מעבר לנראה לעין. על רקע הקיר הזוויתי הלבן המואר חלקית מאחור וכנגד שדרת הכיורים הריאליסטית מצדה השמאלי של הבמה, אורגת נעה ורטהיים בנול בלתי נראה קווי תנועה היוצרים מחוות המוליכות מן היש אל האין, ומהזמן הנע קדימה אל הזמן העומד מלכת.

האין הזה והאין זמן הזה הנרמזים כבר בשמה של היצירה היפה הזאת -"נול" (NULL), שגם מעשה האריגה-יצירה נרמז בו, נבנים בתנועות ובתמונות שיוצרים דימוי של בתי שיר – קטעי סולו מרתקים – ופזמון חוזר של תנועה קבוצתית.

הכל נעשה בפשטות נקייה, בעידון מרחף בתוך צבעוניות התאורה העשירה של דני פישוף השוברת את המתווה השחור-לבן השליט באמצעות התלבושות העשירות, מבית היוצרת של רקפת לוי, שעיצבה גם את הבמה שבונה את הדימוי הבסיסי של ניגוד בין הרוחני לפיזי, ושל היטהרות מכבלי הגוף כאשר הרקדנים שוטפים עצמם, את פניהם, במים הזורמים אל הכיורים המכוערים במכוון ובמפגיע.

מוזיקה קסומה של רן בגנו ועריכה מוזיקלית מרתקת של סטפן פרי מניעים את הכוריאוגרפיה של ורטהיים שככל שהיא מתקדמת כך היא עוטפת את הקהל בתחושה של רוחניות מובהקת, ולא אחת נראה כאילו הרקדנים נעים בחלל מעל הבמה ולא עליה, גופם מתוח או נשבר, נסער או רגוע.

פה ושם מתרחשת דרמה של תנועה אלימה – רקדנית נאבקת על כתפי בן זוגה – ברגע מסוים הגוף כולו – של היחיד ושל הקבוצה – הופך לצללית כאילו עובר תהליך של גלגול ממצב פיזי אחד אל זה שיבוא אחריו. משתחרר מקפאונו, מוצא את התנועה הבאה או זו החוזרת, וממשיך קדימה אל הלא נודע, אל הלא כאן, אל קצה התנועה והזמן.

בתוך אלה בולטת מאוד עבודתה של ורטהיים עם חמשת הרקדנים הבנים השולטים ביצירה הזאת, וראויים לציון מיוחד מיכה עמוס ואייל וייזנר בקטעי סולו ודואטים רבי השראה, ועמם גיל קרר, אלון קרניאל ותומר נבות. אמי וילנסקי ודנה גולן – בקטעי סולו נפלאים – בולטות בצד הנשי, ועמן גל אנצ'ל ורות ולנסי.

"נול" איננה מסמנת שינוי כיוון מיצירותיה האחרונות של ורטהיים אלא המשכיות בוגרת, עם אותה רגישות והתבוננות אסתטית שבלטה ב"מאנא". ככזו היא נקודת מפגש בין עבר ידוע לעתיד בלתי מודע, מהזמן שעמד בה מלכת אל הזמן שנוע ינוע.

סחרחורת עושה רעש. מרב יודילוביץ'

סחרחורת עושה רעש

יצירתה החדשה של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים, "רעש לבן", מציעה תמונות עתירות יופי ורעיונות מלאי דמיון אבל נופלת ברגעים של פיזור דעת וחוסר הקפדה על פרטים

יופי של עבודה רקחה הכוריאוגרפית נעה ורטהיים ללהקת ורטיגו. יופי של עבודה גם מבחינה אסתטית ולא פחות מזה מבחינה רעיונית. "רעש לבן", היא העבודה המורכבת ביותר של הלהקה ולא רק בשל כמות הרקדנים הגדולה שמשתתפת בה, אלא בעיקר בשל הארכיטקטורה המתפרקת ונבנית בתמונות מלאות חיים שמציעות מרקמים תנועתיים מגוונים.

יותר מאשר בכל עבודותיה הקודמות, נדמה שהפעם במיוחד, שמה ורטהיים דגש רב על עיצוב ואסתטיקה שבאים לידי ביטוי בתפישת החלל, בקומפוזיציה, באביזרים ובתלבושות הנפלאות של אופיר חזן. גם החיבורים המוזיקאליים שבאופן בולט שווים בתוך מכלול היצירה בחשיבותם ליצירה התנועתית.

העבודה נפתחת בשורה של פנים שמפציעים מהחושך. כשהעיניים מתרגלות, מטפסים הגופות על כסאות עץ גבוהים, מסובבים את הגב לקהל וחושפים ברקוד מקועקע על גופם.

התנועה איטית ומזדחלת. פס הקול מתנשף, מנסר כמו צפירה של אוניית מסע שאליה מתגנב מקצב הולך וגובר שמכסה על הכל.

מושבי הכיסאות הם מסכי טלוויזיה או צגי מחשב שמרצדים שלג ומדי פעם משקפים דימויים שהעין לא מספיקה לזהות. גם זה מרעיש את הרקע, משלח תדר שקט של חוסר נוחות כללית. התנועה, שהיתה איטית הופכת עם הקרשנדו המוזיקאלי לקופצנית, אתלטית מאד, נבעטת, מפוזרת. לפעמים מפוזרת מדי

רעש לבן" הוא כל אותם דברים שמפריעים את שלוות הנפש, מפרים את האיזון, מסיתים את המחשבה לאלף ואחד כיוונים ומכניסים בגוף ויברציות של הֶסְפּק מדומה. במובן זה, הדימוי הוא קצת בעוכרי היצירה שמפזרת הרבה רעשים וּמְסיתי מחשבה ומטלטלת את המבט ממקום התרחשות אחד לאחר, מקשה מאד על מאחז וריכוז.

ריבוי ההתרחשויות בתוך הקומפוזיציה כשלעצמו אינו הבעיה המרכזית של העבודה שלוקה בעיקרה בחוסר הקפדה על פרטים. זה בא לידי ביטוי בעיקר ביוּניסוֹנים שבהם התנועה ההרמונית של הרקדנים היא הכרח. זה בא לידי ביטוי גם בתוך קומפוזיציות מורכבות יותר בהן נחלקת המאסה לשלישיות או זוגות שכל אחד מהם כלוא במשפטים תנועתיים שונים. האחדות ברוב המקרים, רחוקה מלהיות אחידה מה שמרגיש לא אחת שמדובר בעבודה בתהליך.

רגעים של התגלות אפשר למצוא דווקא בקטעי הסולו שמחזירים את הפוקוס אל עמוד השדרה של "התנועה הורטהיימית" המעוגלת, הרכה, זו שנובעת עמוק מתוך האגן ורוחשת יצר. בתוך המקום השקט והמתמסר שמקשיב לגוף, כמו בסולו הנפלא של כרמי זיסאפל, הרעש נמס ונעלם.

לא בכל יום ניצבת על הבמה בסוזן דלל רקדנית בהריון מתקדם ויש בזה מסר ראוי להערכה. זיסאפל עמוק בתוך התנועה כמו בטראנס ממכר. התנועה שלה ראשונית, בסיסית ומלאת עצמה. היא מייצרת גלים של עונג כאילו היתה רק היא בעולם ואז נסחפת אל ההמון.

גם הסולו של מיה רשף על רקע צליליו הצורמים של צ'לו כעוס, מחזיר את המבט אל התא הגרעיני הבודד, אל האינדיבידואל וייחודיותו. רשף מותחת אברים, מפלסת את דרכה בגמישות וסקרנות של חיה מוזרה כשכל כולה חיפוש. היא מוקפת באור חם, מקרב מהכחול-המקפיא שמציף את הבמה ברבים מרגעי ההמולה של האנסמבל.

מאכזב למדי הוא דווקא הסולו של איביצה באגו, רקדן-אתלט, שהשימוש ביכולותיו

הפיזיות המרשימות, רחוק מלהיות ממצה. מסך פלאזמה שהוצמד לגבו התחתון מגביל את תנועותיו ובעיקר מעורר חשש שייפגע. למרות המסר המקופל ברעיון בסופו של דבר הוא אינו משרת את התנועה ונשאר ברמה פשטנית של גימיק.

פס הקול המקורי של המוזיקאי רן בגנו הוא מהיותר אקלקטיים שיצר עד כה. בין קונצ'רטי לכלי מיתר, דרך סולו צ'לו, מקצבי תופים בתוך המיית צ'יל ומרקחת אלקטרונית ועד שימוש בדימוי דגימות הכוונה של מכשיר GPS, הצליח בגנו פעם נוספת להתעלות על עצמו.

מה שבולט במיוחד, וברמה מסוימת חד-פעמי, הוא האופן שבו התנועה עצמה מסונכרנת עם המוזיקה ומוסיפה לסאונד נשימות, צעדים, נפילות וקפיצות שהופכים חלק אינטגראלי מפס הקול. המוזיקה מספרת סיפור וצומחת מתוך התנועה. ביחד הם יוצרים שלם, הומוגני.

ימה. אורה ברפמן

עבודה הכוריאוגרפית האחרונה של נעה ורטהיים- 'ימה'- היא תשלובת של פואטיות שזורה בגווני מיסטיקה ורוחניות ניו-אייג'ית המרחפת על נוכחות פיזית שמנכיחה תפיסת חלל רגישה ומוקפדת, שיחד מצטרפים למצג של רוח נוגעת בחומר, שיש בו הרבה רגעי יופי

נכון יהיה לומר ש'ימה' , במובן הזה, אינה שונה ממרבית העבודות של נעה בעשורים האחרונים. המרכיבים שנמנו כבר קיימים כאבני הבנייה בעבודות הקודמות אבל במהלך השנים השתכללה היכולת הכוריאוגרפית של וורטהיים באופן בולט, התפרים בין החלקים מגוהצים ומטופלים ומרכיבי ההפקה המרכזיים שעם רובם עובדת הלהקה זמן רב ובהם רן בגאנו האחראי על המוסיקה, דני פישוף –מגנטה על התאורה וששון קדם שעצב את התלבושות , מדגישים את לכידותה של העבודה, מאחר ורובם ככולם כבר מכווני מטרה אסתטית מסומנת בראש.

דווקא בעבודת אמנות, יש מקום ואף הכרח שהתוצר הסופי יכלול גירויים לא נעולים שישאירו מקום לדרכי קריאה מורכבת, לסדקים שיעידו על תת זרמים, לשאלות לא פתורות, בקצרה- למקום המאתגר.

תמונת הפתיחה של 'ימה' מרשימה ביופייה, יש משהו טקסי באופן בו נכנסים הרקדנים דרך שורת קלעים משני צדי הבמה. הם לבושים בגדים שחורים מבד רך, שונה מזה של השאר. עורם בוהק באור החם ושפת התנועה שלהם שואבת ממחוות שמאזכרות פולחנים, בעוד המוסיקה ברקע זורמת אל ומחוץ לסולמות מזרחיים. האווירה מהורהרת שהוא, נוטה לחומרה. במהלך הערב גופים גיאומטריים גדולי מידות תלויים מהתקרה, ירדו למטה ויעצרו כשחלקים מהם נמוכים מגובה הרקדנים. כשחלל הבמה מתמלא בגושים הכהים הללו, נוצרת תעוקה, הגוף החי מתחרה עם הגוף הדומם על מרחב החופש. משפטי התנועה שקודם הוגדרו על ידי גמיאת מרחב, מתפשרים על קפיצות ורטיקליות.

בפעם הבאה שהגופים ירדו מטה ויכהו את הבמה ברצפי צלליות שיטילו עליה, לקראת הסוף, הם כבר יניעו מהלכים שיזרזו את הזרימה הדרמטית של התנועה על הבמה ויקרבו את המחול אל שיאו. בסצנה האחרונה, הקבוצה שוכבת כמו שורת גזעי סחף שנישאים על גלי גאות ומגלגלת מעליה רקדנית אל עברי פי תהום בעוד החשיכה מציפה את העולם הנראה.

כמו כל העבודות, גם 'ימה' מטופלת באנינות אסתטית בכל מישוריה- כולל תכניה ושאר מוצרי הלווי- ובכל זאת נשארה בה סצנה שלמה שהיא כספיח זר שנותר מהעבר והכוונה לסצנת מקלות הרועים. קבוצת רקדנים אוחזת במקלות עץ משויפים, מבזבזת דקות ארוכות כדי ליצור ביניהם חיבורים מגוונים כדי להצדיק נוכחותם, לפני שמגיעים לסוף כשהרקדנים דוחקים, ספק דוקרים קרבן למוות. זה נטע זר, סיפור מסרט אחר, ללא הקשר תוכני או סגנוני למחול של ורטהיים. המקלות בשלל משמעויות הם גוף זר שהיה נפוץ בימי 'ענבל' הישנה שנזקקה לאביזרים כדי להעשיר את המבע שלה. ל'ענבל' הייתה הצדקה משום ששאבה ממקורות אתניים במוצהר וריקודי רועים, בוצרים וקוצרים היו מנכסי הצאן וברזל בנדוניה הזו, אגב גם אצל יוצרים אחרים שנגעו בפולקלור לפני חצי מאה בערך.

בסיכום, 'ימה' היא אחת מהעבודות היותר יפות של וורטהיים. רגלה האחת נטועה בספירות הרוחניות- פיוטיות והשנייה עומדת יפה על הקרקע, מחושבת, מכוונת מטרה, כשהסך הכל נסמך על איזור פעולה בטוח ומוכר, ללא ניסיון לראות אם ערעורו יוביל לעמקים שעוד מחכים לה.

התלבושות של ששון קדם השתפרו, והרקדנים נראים טוב, במיוחד דבקה עינינו ברקדן לא מוכר ששמו טיי אלכסנדר צ'אנג, רקדן חזק ומוצק ממוצא אפרו-סיני-אירי-פיליפיני. ברוך בואך.

"ורטיגו 20 " מופע הבכורה של להקת המחול ורטיגו מאת: סיגל קליין

"ורטיגו 20 "מופע הבכורה של להקת המחול ורטיגו למה לא מצמצתי בעיני בזמן המופע? ואיזו התרחשות הותירה את הרושם החזק?

להקת המחול ורטיגו הפכה כבר מזמן לאייקון ירושלמי מעורר גאווה בארץ ובעולם. הלהקה החוגגת בימים אלה 20 שנה לפועלה, פתחה את מסע ההופעות הארצי שלה בירושלים, עם המופע "ורטיגו 20 ."נעה ורטהיים, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה, יצרה את המופע, ואנחנו לא עמדנו בפיתוי ויצאנו לתיאטרון ירושלים, בציפיה גדולה. יש לציין, שההונגרי ואני לא נוהגים ללכת לעתים קרובות למופעי מחול, ולכן התלבטנו בהתחלה, אך לאחר שצפיתי בכתבה מרתקת בטלוויזיה אודות בני הזוג ורטהיים, שהקסים אותי בדרכי התקשורת המיוחדים שלו, החלטתי שהולכים! ואני חייבת לציין שזהו אחד הבילויים המרתקים שנכחתי בהם אי פעם. חובה חובה ללכת לראות! ההתרגשות מתחילה במוסיקה המיוחדת והמקורית, המרטיטה את הלב, ממשיכה עם התלבושות שחושפות רגליים מהפנטות וחזקות, בעלות יכולות על אנושיות כמעט וכמובן בקבוצה של כ-12 רקדנים מעוררי השתאות בכל צעד, סיבוב או קפיצה שלהם. התפאורה כללה דרגשים שקופים סביב, עליהם יושבים, ספק תלויים באויר, נתלים, או נופלים הרקדנים תוך כדי ההתרחשות הבימתית. היכולת הקבוצתית שלהם יחד מפתיעה ומרגשת, וגרמה לי לחשוש למצמץ בעיני, שמא אפסיד רגע קטן, שניה של קטע ריקוד מופלא. הרקדנים מחוללים בתנועות מדהימות, מעבירים תחושות וזכרונות מוכרים מן העבר. בעיני בלט מאד הערך של הקבוצה, של שיתוף הפעולה, ככוח חזק, בעל משמעות ובייחוד אהבתי שלא ניתן לציין רקדני סולו מסויימים, כיוון שכל אחד קיבל כאן במה. במופע מתחלף הרקדן המוביל מדי רגע, ואין בעצם רקדן המוביל או נוכח יותר מחבריו, אשר לרגע יושבים תלויים באויר, מקפצים ברוך, מחובקים או מסתערים זה על זה. בין האירועים הבולטים ביצירה הבחנתי באחד שהיווה מעין מאבק אלים, לא נעים, מעורר מחשבה ואי נוחות, וכן בזוג מאוהב הכמה זה אל זו אולם לא מגיע לקרבה ממשית, גם כאשר הגבר נופל מעל, במקביל לגופה של אהובתו, אשר נמשכת החוצה מתחתיו בשניה האחרונה ואילו גופו שכמעט נוגע, נאחז בפתאומיות בעודו באויר, ומוסר מעליה באחת. ממש טרגדיה. ביצירה בולטים רגעים אנושיים נוספים בחיינו, השזורים זה בזה ומעבירים תחושות של רגשות שנאה ואהבה, תום וחוצפה, ערגה וחוסר יכולת לממש את הכל. נפעמת מהיכולת המפתיעה של קבוצת הרקדנים האיכותית אשר מפגינה כח בלתי אנושי כמעט, סיימתי את הצפייה בתחושה של "אני רוצה עוד". הדממה ששררה באולם בעת רגעי השקט, ללא מוסיקה, הפגינה המתנה וכבוד אל התנועה והמחול העכשווי, עם נוכחות חזקה מאד, הרבה יותר מקול צעקה. לא נותר לי אלא להעריץ את יכולות הגוף והנפש של רקדני הלהקה ואת היוצרת נעה ורטהיים, ששמה את ירושלים במקום כה מכובד ויוקרתי בעיני העולם. יש לנו במה להתגאות. ואני אומרת – לא לפספס. חובה.

"ימה" – יד פתוחה שמזמינה לחוויה. ענת זכריה

ענת זכריה בשיחה עם נעה ורטהיים ורינה קורן-ורטהיים על יצירת המחול החדשה של להקת ורטיגו

ב-24 שנות קיומה של להקת ורטיגו הספיקו המייסדים, בני הזוג עדי שעל ונעה ורטהיים, להעמיד רפרטואר יצירות מרשים, לצבור מוניטין בארץ ובעולם על עבודותיהם ועל פעילותם החברתית-קהילתית ולהקים את כפר האמנות האקולוגי והיפה עד מאוד ורטיגו, בקיבוץ נתיב הל"ה כמקום מפגש בין אמנות לסביבה ומושך אליו תיירים מרחבי הארץ והעולם. בימים אלה מעלה הלהקה את הבכורה ליצירתה החדשה של נעה ורטהיים ״ימה״ כשאחותה רינה קורן-ורטהיים היא יוצרת שותפה.

הטקסט כנקודת מוצא

ספרו לי על מה העבודה החדשה?

נעה: "כמו בכל העבודות שלי גם את העבודה הנוכחית התחלנו ממקום של מוטיב תנועתי, לא מוויזואליה ולא ממוזיקה. מבחינתי העבודה החדשה מתכתבת עם העבודה "נול", שעלתה ב-2011 והרגשתי שלא מיציתי את המחקר התנועתי שעשיתי בה. אני מדברת בעיקר על שני מוטיבים: אחד של משך, והשני שהוא סופי יותר. ה׳משך׳ מתכתב עם תנועה גלית מעגלית אינסופית והמוטיב השני הוא מעין כוח מרוכז בנקודה או ברגע שמשתחרר בבת אחת."

גם הפעם עמד מול עיניה של נעה ורטהיים הטקסט כנקודת מוצא. רינה מספרת שהפעם הטקסט היה אפילו יותר ספציפי, וזה הטקסט מספר בראשית המתאר את בריאת העולם ביום השני, בו אלוהים בורא את השמים על ידי כך שהוא מפריד את המים בעולם למים עליונים ולמים תחתונים. בין המים העליונים למים התחתונים מפרידה שכבה הנקראת רקיע. אלוהים קורא לרקיע "שמים". ״בעצם זה הפיצול הראשון של חומר בטבע, הפיצול של האחד״.

אז השם "ימה" קשור למוטיב של ה"משך" או של אותו כוח שמרוכז בנקודה?

נעה: "ימה זו ימה קטנה. יש כאן גם את הזרימה הנעימה הרכה הממכרת וגם את הגבול שדוחס את המים לתוך מסגרת. כשהגבול מבחינתי, אותן גבולות גזרה, הן אפשרות מרתקת כי הן מעין נקודות קיצון בו נפגשים הגוף ונפש, הפנים והחוץ. המים בעולם הזה מחזיקים את תחושת האינסוף אבל כדי להתקיים הם צריכים את הסופיות. אנחנו תמיד צריכים את הגבול, הרי גם הגוף שלנו נסגר בעור. היכולת של אותו חומר לעבור בשנייה מהפך היא פליאה גדולה בעיני.

"ברמה החברתית אישית יש לי את החלום לאיזו זרימה אינסופית, אין-קץ של תקשורת, הבנה ואהבה אבל גם הדברים האלה זקוקים לנגטיב שלהם כדי להתקיים. אני בעצם חוקרת איך העולם בנוי ואיך המערכת הזו עוברת אל האנוש."

אז אם ניקח את מה שאת מדברת עליו לחברתי, למקומי, מה התשובה שלך לקיום שלנו כאן?

נעה: "אין לי תשובה חד-משמעית. אולי האופציה שיש לנו היא התקלפות וזרימה באיזה קונוס-משפך טורנדו שנוצר מכוח יניקה עז מחלקו התחתון של ענן אל הקרקע. ליצור איזה סחרור סופי שיחבר אותנו בין העולמות העליונים לתחתונים. אי אפשר לשלוט בכוח."

רינה: ״בלי יחסיות אין לנו כלום. נעה בכל היצירות שלה מתעסקת בשאלת הבחירה בהרבה דרכים, וביצירה הזאת יש תחושה יותר קונקרטית שיכול להיות שאין בחירה. כמו המים שנוצרו ממקום של אינסוף שהכל היה אחד ופתאום נוצרו גבולות, לא ברור אם המים באמת בחרו בזה או לא.

"ואולי אין תשובה ביצירה הזו אבל במובן הפילוסופי הפרימה של השאלה יוצרת סוג של תשובה. גם אם אני תקועה באיזו מגבלה, באיזה גבול שנפל עלי משמיים כמו צונמי, או בינאישי, פסיכולוגי או פיזיולוגי כמו הגיל שלנו, מתי נמות, שאין לנו בחירה בהם, יש תשובות בקומפוזיציה של היצירה אנחנו בהחלט מנסות להראות שהבחירה היחידה שניתנת לאדם היא היכולת להסתכל על הסיטואציה ולהבין איך לפעול בתוכה.

"רגע הוא יכול להרגיש קורבן בתוכה ורגע הוא יכול לדחוף את עצמו מתוכה. הבחירה היחידה הקטנטנה שניתנה בידינו היא לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים עם זה."

"נעה היא הזכרית ואני הנקבית"

איך אתן עובדות ביחד, מה זה אומר יוצרת שותפה?

נעה: "אני האינטואיטיבית והיא מבינה".

רינה: "לא יודעת אם אני המבינה, הייתי אומרת שאני דיאלוגית. אני יודעת לנתח את נעה מאוד טוב גם כי רקדתי את החומרים שלה כל כך הרבה שנים, גם כי אני אחותה בדם אז יש משהו שהוא בלתי אמצעי שהטבע יצר, וגם כי זה מרתק אותי לחקור את חלליה.

"אני לא יוצרת את היצירה, נעה יוצרת את היצירה. אני מביאה את המוטיבים הבסיסיים התנועתיים למחקר. היא השופר כביכול ואולי אני איזה שהוא כלי שיודע להוליך. גם בקבלה יש את הזכרי והנקבי אז נעה היא הזכרית, תנועת הישר, ואני הנקבית, המעגל."

ובפועל?

רינה: "אני חושבת יותר על הליין אפ של היצירה, על הקומפוזיציה, על המוזיקליות שלה. אני עוזרת לנעה לשאול את השאלות הנכונות בתהליך העבודה, ולרקדנים להגיע לאיכות התנועה המדויקת. קשה לנו להבין את עצמנו לבד ואני מעין פירוש רשי צמוד לנעה."

כמה מקום יש לרקדנים בין שתיכן?

נעה: "כל מה שאנחנו עושות נוצר בהשפעת מי שנמצא על הבמה באותו רגע. זה דבר מאוד משמעותי כי כל מה שנעשה ייעשה אחרת עם אנשים אחרים."

רינה: "השפה התנועתית היא בילט-אין בגנטיקה של שתינו, אנחנו סוג של מראה. מצד אחד אנחנו מאוד שונות באופי אבל מצד שני אנחנו רואות את העולם באופן דומה גם ברמה הפילוסופית וגם ברמה המעשית. מי שנמצא מולנו הוא לעולם כלי מאוד מרכזי. הביטוי של הרקדנים הוא משמעותי והם גם מאלתרים הרבה דברים בזמן אמת."

נעה: "ביצירה הזו קרו לא מעט פעמים שדרך האילתור של העקרונות שהנחנו לפיתחם, הבנו את המוליכות של היצירה."

תנו לי דוגמה לעיקרון

נעה: "בנינו סצנה עם מקלות של שישה רקדנים מול רקדן אחד. מה שהרקדנים יודעים הוא לאילו נקודות הם צריכים להגיע אבל את הדרך לשם הם יוצרים בעצמם בזמן אמת. זה רגע מסוכן ומלחיץ שמחייב את כולם שהם כולם להיות בהקשבה. אני גם מאוד אוהבת את זה אבל זה גם חשוב ליצירה שחלק מהדברים ייווצרו בזמן הווה."

שתיכן עשיתן, בתקופות שונות, מעבר מהבמה אל מאחורי הקלעים. איך זה השפיע על כל אחת מכן?

רינה: "אני חושבת שעכשיו כשהגעתי לגיל 40 ויש לי תינוקת בת שנתיים שאני מניקה אותה אני עדיין עסוקה עם הבריאה הזאת. וזו אולי הפעם הראשונה שאני מרגישה מאוד שקט עם ההחלטה לעזוב את הבמה. זו פעם ראשונה שאני יכולה להגיד עם יד על הלב שזה מרגיש לי יותר עמוק מהפסקה. היו בעבר הפסקות (הריון, לידה) שעוד היה לי את הדרייב להיות על הבמה, היום זה אחרת. מספיק לי לזוז, להיכנס לתוך הסצנה בגופי כשאנחנו עובדים על יצירה מספק אותי. כרגע, אני לא מתחייבת על כלום, נוח לי. גם ליצור וגם להיות עם התינוקת שלי שהיא היופי הפואטי של העולם זה יותר מדי.

נעה: "אני לפני שנה בגיל 50 רקדתי סולו של חמש דקות בערב של ורטיגו. רציתי לחוות שוב אחרי 18 שנה את תחושת הבמה. הרגשתי שנוצר לי פער ביני לבין הרקדנים. הרגשתי שכל כך הרבה שנים נתתי הוראות מבחוץ, ביקשתי מהם להיות טוטאליים, ורציתי להבין את המשמעות של זה שוב מבפנים.

"אני די רועדת לפני שאני מופיעה, טיפה נהנית אבל ברור לי שאני לא נולדתי לעמוד על במה. אני פרפורמרית טובה, אני יודעת לעשות את זה כשאני עושה את זה אבל זה היה בשבילי לגמרי רגע של התעוררות, של אותה תקשורת עם הרקדנים שהלכה והתרחקה."
לא להתבייש להיות אנשים טובים

נעה, ב״ימה״ את חוזרת ליצור אחרי הפסקה קטנה של שנה שלקחת לעצמך מה זה עשה לך?

"אני מאמינה שיש משהו לא נכון באינטנסיביות של העבודה שנכפית על היוצרים בגלל המערכות הכלכליות התומכות שככה החליטו. זו טעות לא נורמלית. אפילו מורים מקבלים שנת שבתון. הפתרון שלי היה יוצר חיצוני ואני מאוד בעד אני חושבת כל כמה שנים לעשות את זה."

אתן מתגוררות בכפר אקולוגי, בעבודות יש חומרים חברתיים קיומיים, ויש את ורטיגו –כח האיזון מחול משולב לנכים ושאינם נכים. חשוב לכן להיות להקה עם שליחות ומסר?

נעה: "אנחנו טיפוסים של שליחות ומסר. חשוב לנו לקרב בין אנשים ולגעת בהם באמצעות שפת הגוף הרבה מעבר לגבולות המחול, וגם לעורר השראה אמנותית וסביבתית ולהגביר את המעורבות החברתית מתוך אחריות לעתיד כדור הארץ."

רינה: "אני חושבת שהכפר מאוד חידד לי את זה שהאמנות היא כלי ביטוי אבל זו גם דרך התפתחות. לא להתבייש לנסות להיות אנשים טובים יותר מפותחים יותר ואם אפשר לפזר את האבקנים של זה בעולם, הלוואי."

בשבילכן יצירה היא דבר תרפויטי?

רינה: "הנגיעה בזה קיימת אבל דרך המחקר והיצירה לא כערך בפני עצמו. זה משהו שקיים בשפה עצמה הוא לא המוטיבציה. הכפר הוא דוגמא טובה לזה, לא באנו להיות שליחים פסיביים המטיפים על מה לעשות ולא לעשות. אנחנו פשוט מציעים לעולם דרך חיים שונה ומזמינים אנשים לתוך זה ומקווים שאם הם יבחרו בזה המודעות שלהם תגדל."
בהמשך לזה אתן יכולות להגיד מה נתן לכן המחול ששום דבר אחר לא נתן?

נעה: "אפשר לדבר על פילוסופיה ופסיכולוגיה אבל אני חושבת שהגוף בשבילי הוא הסנסור להכל. אותו גוף שיצר הטבע, אלוהים, החומר הזה שנברא הוא מבחינתי מושא מחקר אינסופי. אני לא תמיד מבינה אותו אבל הוא גאוני. אני מתבוננת החוצה אני רואה את חומר- את העצים, את השמים, את העננים, כל הדבר הזה שקיים כבר והגוף הפיזי הוא בעצם החומר שקיים, או נברא, בידע גאוני שאפשר לחקור אותו עד אין קץ. אי אפשר להעביר את הקסם הזה רק לחשיבה, זה תמיד פחות מעניין."

"אנחנו יכולים לתמרן את עצמנו בלי סוף דרך החשיבה שלנו, אבל את הגוף שלנו קשה יותר להוליך שולל כי הוא עדיין בחזקת החומר. וזה מה שבעצם מאפשר לי להתבונן בכנות על הסביבה ועל עצמי בלי להתייפייף. המחול הוא לעולם הגוף."

רנה: "אני חוקרת כבר הרבה מאוד שנים במקביל ללהקה ובמקביל להיותי רקדנית, את הקשר בין הגוף לנפש. בשבילי המחול הוא הכלי הכי טוב לחיבור הזה של גוף-נפש. הלוואי ואוכל כאדם להגיע להבנה של החיבור הזה שיש לי עם הגוף. עם הגוף הגעתי למקומות של חיבור שאני מבינה את עצמי דרכו בלי התפרצויות של חוסר מרוצות.

"ברור לך למה את נופלת פה למה היום נוח לי להימתח יותר או לדחוף יותר. הקשר הזה בין מה שמתחשק לגוף בין האינסטינקט שמחובר באופן כל כך ישיר לטבע ואין לו את ה"מיינד" שיסיח את דעתו. זו המתנה הגדולה של המחול – הניסיון האינסופי. אני כל החיים מנסה להדביק את הקישור הזה.

עם מה הייתן רוצות שהקהל יצא?

"אנחנו באות עם יד פתוחה שמזמינה לחוויה, ומכאן, מה שיקרה יקרה."

חמשת המקצבים

ניתן להצטרף לסדרה חדשה של שיעורי "חמשת המקצבים":
מיקום: סטודיו ורטיגו, ז׳ראר בכר. בצלאל 31.
זמן: יום רביעי 20:30-22:30.

תאריכי סדרת האביב-קיץ:
19.4, 3.5, 10.5, 17.5, 7.6, 14.6, 28.6 – סה״כ 7 מפגשים.
עלות הסדרה: ₪525
ניתן יהיה להגיע לשיעור הראשון ב- 19/4 להתנסות,
בתשלום חד פעמי של 75₪ בטרם התחייבות לסדרה כולה.

לבקשת הקהל: ביולי מתוכנן ״שוונג קיץ״ – 4 שיעורים שבועיים ברצף של פעם בשבוע!

העבודה מרשימה מרגעיה הראשונים ומקרינה תחושת רעננות אורה ברפמן

להקת ורטיגו חוגגת בימים אלה 25 שנה לקיומה ומעלה בבכורה את עבודתה החדשה של נעה ורטהיים, 'אחת, אחת ואחת' ( One, One & One ). ורטהיים היא מייסדת שותפה יחד עם בן זוגה עדי שעל ומכהנת כמנהלת אמנותית של הלהקה. העבודה היא במובנים רבים נסמכת על הדרך האמנותית שלה שהחלה בדואט עם שעל שהיה מיוחד ובלט בגישה הארצית, קרובה לאדמה ואינה מתיפייפת של זוג אוהבים, דואט בקנה מידה אנושי. רבע מאה אחר כך, היא מנהלת את הלהקה המוכרת היום רשמית, כלהקה הרביעית בגודלה בישראל. את זה היא חוגגת בהעלאת עבודה תוססת, מתוקתקת, ספקטקולארית במידה, הנרקדת על במה מכוסה באדמת כבול אדמדמה.

כמו רבות מעבודותיה, גם היצירה החדשה מאד אסתטית ועכשווית, והיא איננה וגם אין זו מטרתה לאתגר את גבולות הגדרת המחול של הזרם המרכזי בן זמננו.
את התלבושות עיצב האופנאי ששון קדם שכבר עבד עם הלהקה בעבר. התלבושות נראות מצוין ומתאימות מאד לרוח הלהקה ותדמיתה. אלה תלבושות מעוצבות למשעי ברוח בגדי חולין – בולטות במיוחד תלבושת הגברים- שיכלו לככב על המסלול ואולי גם כיכבו כסוכני תדמית ארצית עם שאר רוח.

העבודה מרשימה מרגעיה הראשונים ומקרינה תחושת רעננות בדרגת חופש גבוהה מתמיד שלא ניכר בה מאמץ, אלא יד בטוחה. יש לציין לשבח את המוסיקה הנפלאה של אבי בללי ואת דרכי השימוש שנעשה בה במהלך ביצוע העבודה.

היה בה אף רמה אנרגטית גבוהה ושפה רחבת טווח, עשירה מתמיד. אפשר לייחס את זה אולי באופן חלקי ביותר, למהלך מעניין עשתה הלהקה כשהזמינה את שרון פרידמן (ישראלי שחי בספרד) לפני כשנה וחצי-שנתיים להעלות יצירה עם רקדני ורטיגו, שבה היה נראה הם מאד נהנים מהמאמץ והאתגרים שהעמיד בפניהם פרידמן
כל שמונת הרקדנים שלקחו חלק ב- 'אחת, אחת ואחת' גובשו לכדי אנסמבל חזק ושימרו, כצפוי את המראה הורטיגואי של זרימה מצוחצחת שנעימה לעין, תוצר של עבודה מאד מיומנת ותפיסה אמנותית מגובשת, ללא רטוריקה סומטית ניו אייג'ית שבעבר הציצה מבין השורות. במקום זה קיבלנו לא מעט קטעים יפים במיוחד כגון הסולו של תמר ברלב במהלכו שלושה רקדנים משכו בשיערה הפזור ותוך חילופי מיקום מתוכננים, קלעו את מחלפותיה לצמה ושילבו כאב בעונג. עוד סצנה שהייתה מרתקת, כללה דואט של ברלב ושני ליכט, שבה ורטהיים השיגה באופן נדיר,רמת אינטימיות מעודנת טבולה באיכות פואטית, שלא זכורה לי מהעבר.
כאן, כמו לאורך המופע, הצליחה ורטהיים לשלב את ברלב וליכט בחזרה עם האנסמבל באופן מתוחכם, כבתפר נסתר, כשהיא בונה שלב ביניים בו הדואט הופך בן רגע לגוש אוניסוני עם עוד שני רקדנים ותוך שניות גם הוא כבר נטמע בתנועה של כל הקבוצה. כך גם במהלך הערב כולו ניתנה תשומת לב רבה להחלקת המעברים בין קטעי המשנה כך שזרימת התנועה באה לביטוי גם בזרימה הדרמטורגית, תוך עיבוי מרקמי קומפוזיציות רב מוקדיות, מבלי לאבד תוך כדי את המהלך המרכזי.

הזכרתי כבר בתחילה שעל הבמה היה מצע של אדמה. אדמה, כהשראה או דימויים מטפוריים, או פיסיים, קיימים בין החומרים של ורטהיים כל הזמן ובמובהק, במיוחד אחרי 'לידת הפניקס'. לבמה, בעבודה זו הגיעה האדמה כבר בפתיחה כשרקדן אוחז בדלי ושופך ממנו תלולית מתמשכת לרוחב קידמת הבמה. אחריה יתווספו עוד קוי תלוליות מקבילים שנמחקים, מתפזרים, מעלים אבק תוך כדי צעדי הרקדנים. אחר כך נשפכו דליי כבול אדום ( לא ישראלי) בכמויות ועננת אבק זלגה לאולם כשהיא מגרה את הגרון וריח האדמה מלא את הנחיריים, לפני שנמהל באוויר הנקי יותר. הרקדנים המזיעים המתגוללים באדמה נראים תוך זמן קצר כנוודי מדבר שלא ראו באר מים מזה חודשים.

חומר זה, כמו חול, מים, פתיתי נייר, דשא , עלי שלכת וכדומה, הם הימור בטוח, אם מחפשים מרכיב אפקטיבי מדרגה ראשונה שבמיוחד עם תאורה נכונה, יספק גם צילומים מרשימים. לא פלא שיוצרים רבים נמשכו להשתמש בהם, מאז העלתה פינה באוש את 'פולחן האביב' על מצע כבול כהה. אלא שאצלה היה זה מהלך גאוני של אמירה קונספטואלית. כיום, ארבעים שנה אחרי, קצת התעמעם האפקט. ויש להודות, מדובר באפקט שתרומתו לעבודה, שולית יחסית.

היצירה החדשה של להקת "ורטיגו" משרה תחושה של אושר. רות אשל

ב"אחת. אחת ואחת", יצירתה החדשה של נעה ורטהיים שחוגגת 25 שנה ללהקת ורטיגו, יש שילוב של רוחניות, של תנועה שמבקשת לגעת ברפרוף עדין של כמיהה, שאולי נובעת מהחינוך שקיבלה בבית מסורתי, ומנגד קשר לאדמה, לחיים פשוטים הקשובים לטבע, שבא לידי ביטוי בכפר האקולוגי שהקימה הלהקה בקיבוץ נתיב הל"ה עם הסטודיואים בהאנגרים שפעם היו לולים. רקדן שופך אדמה על הבמה ויוצר מסלולים של קווים ישרים מוקפדים החוצים אותה מצד לצד. בהמשך, כמו מתוך רצון להרפות מהחוקים ולחבר בין אמנות לחיים, הרקדנים נכנסים לבמה, חוצים אותה מצד לצד.
בהמשך, כמו מתוך רצון להרפות מהחוקים ולחבר בין האמנות לחיים, הרקדנים נכנסים לבמה, חוצים אותה בקווים אלכסוניים מכל עבר תוך שהם שופכים דליים של אדמה והופכים את רצפת הלינוליאום המלאכותית למקום טבעי. התנועה בכפות הרגליים של הרקדנים מנהלת דיאלוג עם האדמה המתעופפת. האווירה הנושבת מהבמה היא של אנשים שחולקים מקום משותף, אינדיבידואלים שמרגשים בנוח ביחד.
הבגדים של ששון קדםמקרינים יום-יומיות אבל גם אלגנטיות, שומרים על הקונטורה של הגוף. אין התייפייפות.
השפה התנועתית אינטרוברטית ברובה ורק לעיתים תנועה נמתחת רחוק מהגוף, כשהרקדנים הטובים מעצימים את התנועה בתוך מסגרתה, כבודקים עד כמה אפשר למתוח, להראות את היופי הפנימי מתורגם לתנועה ויזואלית.
הפתרונות התנועתיים נובעים אחד מהשני, אך הם אינם צפויים.
חרות בזיכרוני סולו של ליכט כשהתנועה נובעת ממקור פנימי של רגש או רעב פנימי, ומחלחלת החוצה בעדינות בזמן שלה.
יש גם דואט יפיפה בעדינותו, שרוקדות ליכט ותמר בר לב, כמו שני גבעולים ארוכים בתוך מים המשתרגים זה בזה. לכל אחד מארבע הרקדנים הגברים סולו אנרגי שחוצה את הבמה ויוצר דיאלוג עם האדמה המועפת, כאשר ביניהם בולט דניאל קוסטא בנוכחות הבימתית שלו.
באחד הקטעים הבולטים הלהקה רוקדת מחול מזרחי, שמזכיר מוטיבים של דבקה עם טוויסטים בגוף ותנועות קטנות חדות. לקראת הסיום מתווסף מוטיב חדש של ידיים ארוכות העולות ויורדות ברכות ככנפיים, כמו עדת איסיים, אך לא בבגדים לבנים אלא בבגדים שנצבעו בצבע האדמה. ואולי כאן יש סוג של אמירה, שמתוך האדמה שבה הושרשו שורשים אפשר לצמוח למעלה, לצאת למקום אחר של שקט ורוחניות. זו יצירה שחובקת אותך ומשרה תחושות של אושר, רוגע והשלמה.

"אחת. אחת ואחת": יצירה פוליטית בעל כורחה טל לוין

"אחת. אחת ואחת": יצירה פוליטית בעל כורחה

הרצון של הכוריאוגרפית נעה ורטהיים ליצירה שקטה ונטולת הקשר חברתי הוביל אותה באופן אירוני להעלות עבודה בועטת, שמבקשת לזעוק את הכאב של החיים בישראל

מאת:

טל לוין, עכבר העיר

לפני כמה שנים ראיינתי את נעה ורטהיים ועדי שעל, מייסדי להקת ורטיגו, על הבדלי התרבות בין ירושלים ותל אביב. השניים, שניהלו במשך תקופה ארוכה את הלהקה בעיר הקודש, דיברו על הצורך שלהם בשקט, במרחב נטול פוזה שמאפשר יצירה. סיפוק הצורך הגיע לשיאו, כך נדמה, עם מעבר הלהקה (והמשפחה) לקיבוץ נתיב הל"ה, שם הוקם כפר אקולוגי, שלצד העבודה היצירתית מקיים לא מעט קשרים ופעילויות לקהילה. המיקום הגיאוגרפי סימן במובן מסוים את המיקום הקריאייטיבי של ורטיגו לאורך השנים, כלהקה שלא עסוקה, לטוב ולרע, במה ש"טרנדי" בעולם המחול הישראלי. בעוד היצירה המקומית הצעירה הולכת יותר ויותר לכיוונים של פרפורמנס מבחינה סגנונית, ועוסקת יותר ויותר במצב הפוליטי מבחינה תמטית, נעה ורטהיים יצרה כוריאוגרפיה שמקור ההשראה שלה רוחני, פואטי ואסתטי "טהור".

על פניו, גם "אחת. אחת ואחת", העבודה החדשה של ורטיגו, מדברת עם עולם הרוח. בתכניה מצוטט קטע ממסכת יומא (המשנה) – "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע" (יומא, פרק חמישי, משנה ד)". בהמשך מציעה ורטהיים פירוש ראשוני, על רצון לאחדות מול נפרדות, מאבק בין פנים לחוץ וכן הלאה. גם התנועה הראשונית, שמלווה בדקלום של מילים ("ריק", "סביבה", "חלל", "שיח" וכו'), מזכירה באופיה מנטרות סמי-אבסטרקטיות. אך לו נישאר בפירוש הזה, העמום עד כדי להרגיז, נחמיץ כנראה את העבודה הפוליטית והבועטת ביותר של ורטהיים, שאולי חרף רצונה (ספק רצון היצירה ספק רצון היוצרת), זועקת בכאב בלתי נשלט את המציאות של חיינו כאן.ראשיתה של היצירה ברקדן ששופך בקו ישר אדמה על הרצפה. האדמה תהפוך במהרה למשטח עליו זזים הרקדנים. הם יתפלשו בה, יפזרו אותה באוויר ויהפכו אותה לחלק מגופם. הכוריאוגרפיה כוללת מצד אחד קטעים של תנועה מאופקת, שמרסנת את הכוח המתפרץ של הרקדנים, ומצד שני גם חלקים שלמים של פראות משתוללת. יותר מבעבודות הקודמות ב"אחת. אחת ואחת" מפגינה ורטהיים את היכולת שלה לעבור בין המודוסים האלה בטיימינג מדויק, כך שהעדין כאן מדגיש את הפראי ולהפך. אין פה הגזמות לשום מקום, אלא מינון נכון של תנועה משוחררת, כמו בקרב חסר חוקים, ושל כוריאוגרפיה מלאה תנועות קטנות, קצובות ומדודות. משמעות האדמה גם היא מתגלגלת – בין מה שנראה כמו קו גבול, נחילי דם, שדה חרוש, זירת אגרוף ובסיום חול ממנו בוקע עוף המנפנף בכנפיו.

כך, גם ברגעים חלשים יותר, ורטהיים מגישה יצירה, שכמו המסכת שממנה נלקחה, עוסקת בחשבון נפש חברתי. לא רק במובן מופשט, של בחינת היחסים האתיים בין היחיד לחברה, אלא במבט אל תוך קרביה של הישראליות, שהאדמה עבורה היא מקור כוח לא פחות מאשר עקב אכילס. היא המרחב עליו נלחמים, ובה בעת החומר ששבים והורסים, מבזבזים ורומסים ברגל גסה.

אחת הסיבות להצלחה של היצירה הזאת היא שיתוף הפעולה עם המוזיקאי אבי בללי. אני מודה שלטעמי, החיבור של ורטהיים עם המוזיקאי רן בגנו, כבר נראה (ונשמע) שחוק. בללי מצידו יוצק לתוך הכוריאוגרפיה כבר פרשנות משלו באמצעות המוזיקה. המנגינה לא מלווה את התנועה אלא מדברת איתה, מדגישה בה לאו דווקא את הדברים הברורים, אלא את מה שהכוריאוגרפיה מבקשת להסתיר. קטע שקט ועדין הופך בעזרת סאונד של תותחים לסימולציה של שדה קרב מצמרר, וקטע שמרפרר לריקודי חלוצים בראשית המדינה מקבל טוויסט מעניין עם מוזיקה ערבית. שיתוף פעולה מוצלח נוסף הוא עם המעצב ששון קדם, שעיצב את התלבושות גם ליצירה קודמת של ורטהיים. כמו בללי גם הוא מדגיש בכוריאוגרפיה את מה שהיא אולי חוששת להגיד בצורה ישירה. התוצר הוא כאמור עבודה שממפה בדיוק רב אקלים אפל וסמיך של חיים, שכל שנותר לעשות בו, כמו הרקדנים בסיום, הוא לנופף בידיים, ולקוות לתקומה.

ראיון עם נעה ורטהיים – החיים הטובים

The Good Life Magazin_Interview with Noa Verthaim 1 LR

The Good Life Magazin_Interview with Noa Verthaim 2 LR

הלהקה שהחלה בדואט וסיפור אהבה של שני הרקדנים הצעירים / חדשות תיירות

יום שלישי, 17 בינואר 2017
חוגגים עם: בכורה ליצירתה של נעה ורטהיים " אחת. אחת ואחת" One. One & One השקת הספר "ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות" – המסכם 25 שנות יצירה מאת: שרית יוכפז

"ורטיגו" חוגגת 25
הלהקה שהחלה בדואט וסיפור אהבה של שני הרקדנים הצעירים: עדי שעל ונעה ורטהיים
והפכה לגוף ייחודי בנוף התרבות הישראלית

חוגגים עם:
בכורה ליצירתה של נעה ורטהיים
" אחת. אחת ואחת" One. One & One
השקת הספר "ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות" – המסכם 25 שנות יצירה

הלהקה התבשרה על ידי משרד התרבות על המעבר למעמד של "להקה גדולה"

להקת מחול "ורטיגו" תחגוג בעונה זו את יום הולדתה ה-25 בשורת אירועים מיוחדים המדגישים את דרכה בהפיכתה לגוף ייחודי בנוף התרבות הישראלית המגשים את תפיסת עולמו המחברת בין "אמנות. חברה וסביבה".

ב-25 שנות קיומה של הלהקה הספיקו המייסדים, בני הזוג עדי שעל ונעה ורטהיים, להעמיד רפרטואר יצירות מרשים, לצבור מוניטין בארץ ובעולם על עבודותיהם ועל פעילותם החברתית-קהילתית ולהקים את ורטיגו כפר – האמנות האקולוגי, בקיבוץ נתיב הל"ה כמקום מפגש בין אמנות לסביבה ומושך אליו תיירים מרחבי הארץ והעולם. בכפר פועל גם הפרויקט המרגש של "כח האיזון": מחול המשלב רקדנים מקצועיים ורקדנים נכים ומסגרת הכוללת סדנאות ויצירה של מופעים עם קבוצות משולבות בארץ ובחו"ל.
לאחרונה התבשרה הלהקה על ידי משרד התרבות על המעבר ממעמד של להקה בינונית למעמד של להקה גדולה בישראל- קפיצת מדרגה משמעותית ההופכת את הלהקה לאחת מארבע הלהקות הגדולות (לצד להקת המחול הקיבוצית , להקת בת שבע והבלט הישראלי ).
לרגל חצי היובל תעלה הלהקה בבכורה את "אחת. אחת ואחת." (One. One & One) – יצירה חדשה של הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה נעה ורטהיים.
היצירה תועלה בבכורה במרכז סוזן דלל בתאריכים: 14-13 בפברואר 2017 ובהמשך ברחבי הארץ .
כפר אקולוגי נתיב הל"ה
היצירה "אחת. אחת ואחת." (One. One & One) עוסקת במשאלת הנפש של היחיד, לאחדות מול תהליכי נפרדות במרחב האנושי, במישור הקיומי ובשדה הרוחני ומערבת את הפנים עם החוץ תוך הקשבה להד המשתקף מכיוונים שונים, תוך שהיא מעמיקה לפתח את היחס המטאפורי בין קרוב לרחוק ובין עצמי לאחר.
את שמה של היצירה בחרה נעה בהשראת הפרק החמישי במסכת יומא במשנה ד: "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע" .
את המוסיקה לעבודה יוצר אבי בללי שזו לו הפעם הראשונה לעבוד עם נועה ורטהיים . בעבר כתב את המוסיקה ליצירה "כח האיזון" שנוצרה ללהקת "ורטיגו " על ידי הכוריאוגרף הבריטי אדם בנג'מין.
את התלבושות יצר ששון קדם אשר הכין גם את התלבושות ליצירתה האחרונה של נעה "ימה"
רקדנים : איתי פרי , ליאל פיבק, סנדור פטרוביץ , ניצן משה , שני ליכט , תמר בר לב , דניאל קוסטא ורון כהן . מוסיקאי: אבי בללי .תאורה: דני פישוף – מג'נטה , תפאורה: רועי וטורי.
בנוסף ולכבוד שנת ה-25 תשיק הלהקה את הספר: "ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות"- ספר אמנות מרהיב המתעד 25 שנה של עשייה אמנותית, קהילתית ומביא בפעם הראשונה מעבר לסיפור האנושי גם תפישת העולם הייחודי של ורטיגו ואת תהליכי היצירה שלהם .

אומר עדי שעל: "הרעיון לכתוב ספר נולד לפני כ-3 שנים. הוא גילם את הרצון לאפשר גם לנו וגם לקהל לגעת בעומק רבדיה הנסתרים של כל יצירה ושל תמונת העולם השלמה. את משימת הכתיבה נטלה על עצמה אוריה קדרי, אמנית ומשוררת, המלווה מזה שנים את תהליכי היצירה ב"ורטיגו". לפני שנה הצטרפה לתהליך הוצאת "חדקרן" המלווה באופן מקצועי את הכתיבה, העריכה, העיצוב וההוצאה לאור. לאורך המסע נעשתה עבודת ארכיון מקיפה, לוקטו חומרים ויזואליים וטקסטואליים, התקיימו מאות שעות של ראיונות עומק עם כל חברי "ורטיגו" ולילות ארוכים הוקדשו לכתיבה וניסוח הרעיונות לכדי ספר מסע".
המלים הבאות הלקוחות מהספר העתיד לצאת לאור משקפות יותר מכל את ייחודה של "ורטיגו" כגוף תרבותי יוצא דופן:
"בראשית היה המחול. הוא הלב הפועם. תחילתה של התנועה בגוף, בריקוד, וסופה שהיא נוגעת באדמה ובבני אדם, בעומק הלב. מתוך כל שלימדה אותם התשוקה לתנועה, בחרנו ב"ורטיגו" לחולל שינוי, קודם בעצמינו ואחר כך, כאדוות עדינות על פני מים, גם בעולם שסובב אותנו. יחד הקימנו כפר אמנות אקולוגי, המשמש בית נוסף ללהקת המחול, ובו אנחנו מפגישים אוכלוסיות מגוונות מהארץ ומהעולם, מארחים אמנים מכל קצות תבל, מחנכים דור ועוד דור של רקדנים צעירים, של שוחרי אקולוגיה ואוהבי אדם".

קישור לכתבה המלאה

להקת המחול "ורטיגו" חוגגת 25 שנות יצירה / The pulse

"ורטיגו" חוגגת 25 – הלהקה שהחלה בדואט וסיפור אהבה של שני הרקדנים הצעירים, עדי שעל ונעה ורטהיים והפכה לגוף ייחודי בנוף התרבות הישראלית, חוגגים בכורה ליצירתה של נעה ורטהיים " אחת אחת ואחת" One. One & One – השקת הספר "ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות" – המסכם 25 שנות יצירה.

הלהקה התבשרה על ידי משרד התרבות על המעבר למעמד של "להקה גדולה". להקת מחול "ורטיגו" תחגוג בעונה זו את יום הולדתה ה-25 בשורת אירועים מיוחדים המדגישים את דרכה בהפיכתה לגוף ייחודי בנוף התרבות הישראלית המגשים את תפיסת עולמו המחברת בין "אמנות. חברה וסביבה".

לאחרונה התבשרה הלהקה על ידי משרד התרבות על המעבר ממעמד של להקה בינונית למעמד של להקה גדולה בישראל- קפיצת מדרגה משמעותית ההופכת את הלהקה לאחת מארבע הלהקות הגדולות (לצד להקת המחול הקיבוצית , להקת בת שבע והבלט הישראלי ).

לרגל חצי היובל תעלה הלהקה בבכורה את "אחת. אחת ואחת." (One. One & One) – יצירה חדשה של הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה נעה ורטהיים.

היצירה תועלה בבכורה במרכז סוזן דלל בתאריכים: 14-13 בפברואר 2017 ובהמשך ברחבי הארץ .

היצירה "אחת. אחת ואחת." (One. One & One) עוסקת במשאלת הנפש של היחיד, לאחדות מול תהליכי נפרדות במרחב האנושי, במישור הקיומי ובשדה הרוחני ומערבת את הפנים עם החוץ תוך הקשבה להד המשתקף מכיוונים שונים, תוך שהיא מעמיקה לפתח את היחס המטאפורי בין קרוב לרחוק ובין עצמי לאחר.

את שמה של היצירה בחרה נעה בהשראת הפרק החמישי במסכת יומא במשנה ד: "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע" .

את המוסיקה לעבודה יוצר אבי בללי שזו לו הפעם הראשונה לעבוד עם נועה ורטהיים . בעבר כתב את המוסיקה ליצירה "כח האיזון" שנוצרה ללהקת "ורטיגו " על ידי הכוריאוגרף הבריטי אדם בנג'מין.

את התלבושות יצר ששון קדם אשר הכין גם את התלבושות ליצירתה האחרונה של נעה "ימה"

רקדנים : איתי פרי , ליאל פיבק, סנדור פטרוביץ , ניצן משה , שני ליכט , תמר בר לב , דניאל קוסטא ורון כהן . מוסיקאי: אבי בללי .תאורה: דני פישוף – מג'נטה , תפאורה: רועי וטורי.

בנוסף ולכבוד שנת ה-25 תשיק הלהקה את הספר: "ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות"- ספר אמנות מרהיב המתעד 25 שנה של עשייה אמנותית, קהילתית ומביא בפעם הראשונה מעבר לסיפור האנושי גם תפישת העולם הייחודי של ורטיגו ואת תהליכי היצירה שלהם .

המלים הבאות הלקוחות מהספר העתיד לצאת לאור משקפות יותר מכל את ייחודה של "ורטיגו" כגוף תרבותי יוצא דופן:

"בראשית היה המחול. הוא הלב הפועם. תחילתה של התנועה בגוף, בריקוד, וסופה שהיא נוגעת באדמה ובבני אדם, בעומק הלב. מתוך כל שלימדה אותם התשוקה לתנועה, בחרנו ב"ורטיגו" לחולל שינוי, קודם בעצמינו ואחר כך, כאדוות עדינות על פני מים, גם בעולם שסובב אותנו. יחד הקימנו כפר אמנות אקולוגי, המשמש בית נוסף ללהקת המחול, ובו אנחנו מפגישים אוכלוסיות מגוונות מהארץ ומהעולם, מארחים אמנים מכל קצות תבל, מחנכים דור ועוד דור של רקדנים צעירים, של שוחרי אקולוגיה ואוהבי אדם".

לכתבה המלאה

ורטיגו חוגגת 25 / התרשמות

לרגל חצי היובל תעלה הלהקה בבכורה את “אחת. אחת ואחת.” (One. One & One) – יצירה חדשה של הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה נעה ורטהיים. היצירה תועלה בבכורה במרכז סוזן דלל בתאריכים: 14-13 בפברואר 2017 ובהמשך ברחבי הארץ .

היצירה “אחת. אחת ואחת.” (One. One & One) עוסקת במשאלת הנפש של היחיד, לאחדות מול תהליכי נפרדות במרחב האנושי, במישור הקיומי ובשדה הרוחני ומערבת את הפנים עם החוץ תוך הקשבה להד המשתקף מכיוונים שונים, תוך שהיא מעמיקה לפתח את היחס המטאפורי בין קרוב לרחוק ובין עצמי לאחר.

את שמה של היצירה בחרה נעה בהשראת הפרק החמישי במסכת יומא במשנה ד: “וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע” .

את המוסיקה לעבודה יוצר אבי בללי שזו לו הפעם הראשונה לעבוד עם נועה ורטהיים . בעבר כתב את המוסיקה ליצירה “כח האיזון” שנוצרה ללהקת “ורטיגו ” על ידי הכוריאוגרף הבריטי אדם בנג’מין.

את התלבושות יצר ששון קדם אשר הכין גם את התלבושות ליצירתה האחרונה של נעה “ימה”

רקדנים : איתי פרי , ליאל פיבק, סנדור פטרוביץ , ניצן משה , שני ליכט , תמר בר לב , דניאל קוסטא ורון כהן . מוסיקאי: אבי בללי .תאורה: דני פישוף – מג’נטה , תפאורה: רועי וטורי.

בנוסף ולכבוד שנת ה-25 תשיק הלהקה את הספר: “ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות”- ספר אמנות מרהיב המתעד 25 שנה של עשייה אמנותית, קהילתית ומביא בפעם הראשונה מעבר לסיפור האנושי גם תפישת העולם הייחודי של ורטיגו ואת תהליכי היצירה שלהם .

אומר עדי שעל: “הרעיון לכתוב ספר נולד לפני כ-3 שנים. הוא גילם את הרצון לאפשר גם לנו וגם לקהל לגעת בעומק רבדיה הנסתרים של כל יצירה ושל תמונת העולם השלמה. את משימת הכתיבה נטלה על עצמה אוריה קדרי, אמנית ומשוררת, המלווה מזה שנים את תהליכי היצירה ב”ורטיגו”. לפני שנה הצטרפה לתהליך הוצאת “חדקרן” המלווה באופן מקצועי את הכתיבה, העריכה, העיצוב וההוצאה לאור. לאורך המסע נעשתה עבודת ארכיון מקיפה, לוקטו חומרים ויזואליים וטקסטואליים, התקיימו מאות שעות של ראיונות עומק עם כל חברי “ורטיגו” ולילות ארוכים הוקדשו לכתיבה וניסוח הרעיונות לכדי ספר מסע”.

המלים הבאות הלקוחות מהספר העתיד לצאת לאור משקפות יותר מכל את ייחודה של “ורטיגו” כגוף תרבותי יוצא דופן:

“בראשית היה המחול. הוא הלב הפועם. תחילתה של התנועה בגוף, בריקוד, וסופה שהיא נוגעת באדמה ובבני אדם, בעומק הלב. מתוך כל שלימדה אותם התשוקה לתנועה, בחרנו ב”ורטיגו” לחולל שינוי, קודם בעצמינו ואחר כך, כאדוות עדינות על פני מים, גם בעולם שסובב אותנו. יחד הקימנו כפר אמנות אקולוגי, המשמש בית נוסף ללהקת המחול, ובו אנחנו מפגישים אוכלוסיות מגוונות מהארץ ומהעולם, מארחים אמנים מכל קצות תבל, מחנכים דור ועוד דור של רקדנים צעירים, של שוחרי אקולוגיה ואוהבי אדם”.

לכתבה המלאה

” להקת ורטיגו” חוגגת 25 – סלונה

“ורטיגו” חוגגת 25
הלהקה שהחלה בדואט וסיפור אהבה של שני הרקדנים הצעירים: עדי שעל ונעה ורטהיים
והפכה לגוף ייחודי בנוף התרבות הישראלית
התמונה של ‏‎Sarit Yochpaz‎‏.

צילום: שרית יוכפז
חוגגים עם:
בכורה ליצירתה של נעה ורטהיים
” אחת. אחת ואחת” One. One & One
השקת הספר “ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות” – המסכם 25 שנות יצירה
הלהקה התבשרה על ידי משרד התרבות על המעבר למעמד של “להקה גדולה”
התמונה של ‏‎Sarit Yochpaz‎‏.
נועה ורטהיים- צילום: שרית יוכפז

להקת מחול “ורטיגו” תחגוג בעונה זו את יום הולדתה ה-25 בשורת אירועים מיוחדים המדגישים את דרכה בהפיכתה לגוף ייחודי בנוף התרבות הישראלית המגשים את תפיסת עולמו המחברת בין “אמנות. חברה וסביבה”.נעמה ורטהיים. צילום: שרית יוכפז
ב-25 שנות קיומה של הלהקה הספיקו המייסדים, בני הזוג עדי שעל ונעה ורטהיים, להעמיד רפרטואר יצירות מרשים, לצבור מוניטין בארץ ובעולם על עבודותיהם ועל פעילותם החברתית-קהילתית ולהקים את ורטיגו כפר – האמנות האקולוגי, בקיבוץ נתיב הל”ה כמקום מפגש בין אמנות לסביבה ומושך אליו תיירים מרחבי הארץ והעולם. בכפר פועל גם הפרויקט המרגש של “כח האיזון”: מחול המשלב רקדנים מקצועיים ורקדנים נכים ומסגרת הכוללת סדנאות ויצירה של מופעים עם קבוצות משולבות בארץ ובחו”ל.
לאחרונה התבשרה הלהקה על ידי משרד התרבות על המעבר ממעמד של להקה בינונית למעמד של להקה גדולה בישראל- קפיצת מדרגה משמעותית ההופכת את הלהקה לאחת מארבע הלהקות הגדולות (לצד להקת המחול הקיבוצית , להקת בת שבע והבלט הישראלי ).
לרגל חצי היובל תעלה הלהקה בבכורה את ”אחת. אחת ואחת.” (One. One & One) – יצירה חדשה של הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה נעה ורטהיים.
היצירה תועלה בבכורה במרכז סוזן דלל בתאריכים: 14-13 בפברואר 2017 ובהמשך ברחבי הארץ .עם הרקדנים.
היצירה “אחת. אחת ואחת.” (One. One & One) עוסקת במשאלת הנפש של היחיד, לאחדות מול תהליכי נפרדות במרחב האנושי, במישור הקיומי ובשדה הרוחני ומערבת את הפנים עם החוץ תוך הקשבה להד המשתקף מכיוונים שונים, תוך שהיא מעמיקה לפתח את היחס המטאפורי בין קרוב לרחוק ובין עצמי לאחר.
את שמה של היצירה בחרה נעה בהשראת הפרק החמישי במסכת יומא במשנה ד: ”וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע” .
את המוסיקה לעבודה יוצר אבי בללי שזו לו הפעם הראשונה לעבוד עם נועה ורטהיים . בעבר כתב את המוסיקה ליצירה “כח האיזון” שנוצרה ללהקת “ורטיגו ” על ידי הכוריאוגרף הבריטי אדם בנג’מין.
את התלבושות יצר ששון קדם אשר הכין גם את התלבושות ליצירתה האחרונה של נעה “ימה”
רקדנים : איתי פרי , ליאל פיבק, סנדור פטרוביץ , ניצן משה , שני ליכט , תמר בר לב , דניאל קוסטא ורון כהן . מוסיקאי: אבי בללי .תאורה: דני פישוף – מג’נטה , תפאורה: רועי וטורי.
בנוסף ולכבוד שנת ה-25 תשיק הלהקה את הספר: “ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות”- ספר אמנות מרהיב המתעד 25 שנה של עשייה אמנותית, קהילתית ומביא בפעם הראשונה מעבר לסיפור האנושי גם תפישת העולם הייחודי של ורטיגו ואת תהליכי היצירה שלהם .
אומר עדי שעל: “הרעיון לכתוב ספר נולד לפני כ-3 שנים. הוא גילם את הרצון לאפשר גם לנו וגם לקהל לגעת בעומק רבדיה הנסתרים של כל יצירה ושל תמונת העולם השלמה. את משימת הכתיבה נטלה על עצמה אוריה קדרי, אמנית ומשוררת, המלווה מזה שנים את תהליכי היצירה ב”ורטיגו”. לפני שנה הצטרפה לתהליך הוצאת “חדקרן” המלווה באופן מקצועי את הכתיבה, העריכה, העיצוב וההוצאה לאור. לאורך המסע נעשתה עבודת ארכיון מקיפה, לוקטו חומרים ויזואליים וטקסטואליים, התקיימו מאות שעות של ראיונות עומק עם כל חברי “ורטיגו” ולילות ארוכים הוקדשו לכתיבה וניסוח הרעיונות לכדי ספר מסע”.
המלים הבאות הלקוחות מהספר העתיד לצאת לאור משקפות יותר מכל את ייחודה של “ורטיגו” כגוף תרבותי יוצא דופן:
“בראשית היה המחול. הוא הלב הפועם. תחילתה של התנועה בגוף, בריקוד, וסופה שהיא נוגעת באדמה ובבני אדם, בעומק הלב. מתוך כל שלימדה אותם התשוקה לתנועה, בחרנו ב”ורטיגו” לחולל שינוי, קודם בעצמינו ואחר כך, כאדוות עדינות על פני מים, גם בעולם שסובב אותנו. יחד הקימנו כפר אמנות אקולוגי, המשמש בית נוסף ללהקת המחול, ובו אנחנו מפגישים אוכלוסיות מגוונות מהארץ ומהעולם, מארחים אמנים מכל קצות תבל, מחנכים דור ועוד דור של רקדנים צעירים, של שוחרי אקולוגיה ואוהבי אדם”.

קישור לכתבה המלאה

ורטיגו חוגגת 25 – סלונה

הלהקה שהחלה בדואט וסיפור אהבה של שני הרקדנים הצעירים:

עדי שעל ונעה ורטהיים

והפכה לגוף ייחודי בנוף התרבות הישראלית

חוגגים עם:

בכורה ליצירתה של נעה ורטהיים

” אחת. אחת ואחת” One. One & One

השקת הספר “ורטיגו – כוראוגרפיה של אנשים וחלומות” – המסכם 25 שנות יצירה

הלהקה התבשרה על ידי משרד התרבות על המעבר למעמד של “להקה גדולה”

לרגל חצי היובל תעלה הלהקה בבכורה את “אחת. אחת ואחת.” (One. One & One) – יצירה חדשה של הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה נעה ורטהיים.

היצירה תועלה בבכורה במרכז סוזן דלל בתאריכים: 14-13 בפברואר 2017 ובהמשך ברחבי הארץ .

את התלבושות יצר ששון קדם אשר הכין גם את התלבושות ליצירתה האחרונה של נעה “ימה”

המלים הבאות הלקוחות מהספר העתיד לצאת לאור משקפות יותר מכל את ייחודה של “ורטיגו” כגוף תרבותי יוצא דופן:

קישור לכתבה המלאה

Dance troupe Vertigo gets upgrade at 25-year mark (Times of Israel)

Group marks its anniversary with a new piece, a book and formal designation as one of Israel’s four major dance troupes

It’s been 25 years since Vertigo, the Jerusalem dance troupe, was founded by choreographer Noa Wertheim and her husband, Adi Sha’al.

Get The Times of Israel's Daily Edition by email
and never miss our top stories FREE SIGN UP!

It’s been ten years since Sha’al, Wertheim and her three sisters and families created Vertigo Eco-Art Village, the bucolic, ecological space located on the grounds of Kibbutz Netiv Halamed Hei.

They’re celebrating those two milestones with a series of events, beginning with “One. One and One,” a new work choreographed by Wertheim, and a book, “Vertigo — The Choreography of People and Dreams.”

But perhaps the biggest shift is their designation as one of the country’s “major” dance troupes by the Ministry of Culture, putting them alongside the other three, The Kibbutz Contemporary Dance Company, The Batsheva Dance Company and the Israel Ballet.

“Finally,” smiled Sha’al. “We’ve been waiting for that.”

It was Sha’al and Wertheim who first started Vertigo at Jerusalem’s Gerard Behar Theater, quickly making it one of the mainstays of the Israeli modern dance scene.

Adi Sha'al (left) and Noa Wertheim, the founders and couple behind Vertigo (Courtesy YouTube screen grab)
Adi Sha’al (left) and Noa Wertheim, the founders and couple behind Vertigo (Courtesy YouTube screen grab)

They moved their family ten years ago out to the kibbutz, where they were joined by Wertheim’s sisters, creating a post-modern take on communal living. Besides using it as a studio for their dance work, they bring groups of local and foreign tourists to tour the space and marvel at the sawdust toilets before trying out some movement and dance.

There’s also the “Power of Balance” Vertigo team, the troupe’s work with professional dancers and disabled dancers.

But modern dance remains at the center of what Vertigo does, and they offered a sneak peak at this latest work that will be premiered at Suzanne Dellal on February 13 and 14, before being performed around the country and internationally.

Called “One. One and One” after a Talmud tractate, it’s a familiar quote repeated in the Yom Kippur liturgy, said Wertheim.

“And so he would count: “One. One and one. One and two. One and three. One and four. One and five. One and six. One and seven.”

It’s a piece that looks at the individual juxtaposed with the group, as eight Vertigo dancers take turns expressing their solo selves and their group work.

The individual and the collective, in Vertigo's latest work (Jessica Steinberg/Times of Israel)
The individual and the collective, in Vertigo’s latest work (Jessica Steinberg/Times of Israel)

Beginning with the careful pouring of lines of fresh dirt from white buckets onto the studio floor, the dancers first swirled their feet into the earth, letting the scent of fresh earth permeate the studio, before diving into it, perhaps recognizing the place that earth and nature play in the dance troupe that has made ecology part of its message.

“There’s a lot of emotional depth in the work,” said Noa Wertheim, a tiny, muscular figure who did a quick warmup exercise with the audience before inviting her dancers to the stage. “I’m not a political person, this is about mortals and ego, and the earth we walk on.”

As with all Vertigo pieces, it’s also a group effort, in which the choreography was developed alongside the mostly dreamy music composed by Avi Belleli (of Tractor’s Revenge) for the piece, as well as the lighting and costumes, which are being created by Israeli designer Sasson Kedem.

For Wertheim, it’s a process that never gets old.

“It’s exciting each time we do it,” said Wertheim.

“One. One and One” will premiere on February 13 and 14 at Tel Aviv’s Suzanne Dellal Center for Dance and Theater. For more dates and locations throughout February and March, go to the Vertigo website.

Link

25 שנה לוורטיגו (ישראל היום)

להקת המחול חוגגת חצי יובל עם השקת מופע חדש ועם הוצאת ספר שמתעד את פעילותה

להקת המחול "ורטיגו" מציינת 25 שנים לפעילותה בשורה של אירועים מיוחדים שיתפרשו לאורך השנה הקרובה.

לאחרונה התבשרה הלהקה על ידי משרד התרבות כי מעמד הלהקה שודרג וכי היא מוגדרת כעת כ"להקה גדולה" ולא כ"להקה בינונית". בכך הפכה "ורטיגו" לאחת מארבע הלהקות הגדולות בארץ (לצד להקת המחול הקיבוצית, להקת בת שבע והבלט הישראלי).

לרגל חגיגות חצי היובל תעלה הלהקה בבכורה את היצירה "אחת. אחת ואחת." (One. One & One) – יצירה חדשה של המנהלת האמנותית של הלהקה, נעה ורטהיים. הבכורה תתקיים במרכז סוזן דלל ב־13 בפברואר. את המוסיקה לעבודה יצר איש "נקמת הטרקטור" לשעבר, המוסיקאי אבי בללי.

נוסף על כך, תשיק הלהקה במהלך השנה את הספר: "ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות", ספר אמנות שמתעד 25 שנה של עשייה אמנותית וקהילתית של הלהקה, שנוסדה על ידי בני הזוג עדי שעל ונעה ורטהיים. את משימת הכתיבה של הספר נטלה על עצמה אוריה קדרי, אמנית ומשוררת, שמלווה זה שנים את תהליכי היצירה ב"ורטיגו".

במסגרת הפעילות הקהילתית של הלהקה, הקימו ורטהיים ושעל בקיבוץ נתיב הל"ה כפר אמנות אקולוגי. במסגרתו פועל פרויקט ששמו "כח האיזון" – מחול שמשלב בין רקדנים מקצועיים לרקדנים נכים ומציע להם סדנאות ויצירת מופעים.

נעה ורטהיים: "'ורטיגו' נהיה סוג של דרך חיים" (עכבר העיר אונליין)

מופע מחול חדש, ספר המאגד את ההיסטוריה של הלהקה ותקציב מוגדל ממשרד התרבות – להקת 'ורטיגו' לא יכולה לבקש חגיגות חצי יובל יותר מוצלחות. הצצה למופע החדש

איך חוגגים חצי יובל ללהקת המחול? עוגת קצפת גדולה? מסיבת הפתעה עם הרבה מוזמנים? ואולי גם וגם? אם תשאלו את להקת המחול המודרני 'ורטיגו' התשובה היא מופע חדש בשם "אחת. אחת ואחת" (One. One & One) – יצירה חדשה של הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה נעה ורטהיים, שתועלה בבכורה במרכז סוזן דלל בתאריכים ה-13-14 בפברואר 2017 ובהמשך ברחבי הארץ. "אני לוקחת בדרך כלל חוק אוניברסלי של טבע, חוק יבש ואני חוקרת אותו. הפעם עסקתי בנפש האדם מבחינת חומר", מספרת ורטהיים. "ב'ימה' עסקתי במים, הפעם הרצון היה להתעסק באדמה". את שמה של היצירה בחרה ורטהיים בהשראת הפרק החמישי במסכת יומא במשנה ד: "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע".

מעבר לחגיגות התבשרה הלהקה לאחרונה על ידי משרד התרבות על המעבר ממעמד של להקה בינונית למעמד של להקה גדולה בישראל, דבר שהופך את "ורטיגו" לאחת מארבע הלהקות הגדולות (לצד להקת המחול הקיבוצית, להקת בת שבע והבלט הישראלי). "הכרה זו מאוד עוזרת, זה אחוזים מבחינה כלכלית קצת יותר גדולים", מסבירה ורטהיים. "במהלך השנים הרגשנו כל כך הרבה פעמים שאנחנו להקה שכל כך תורמת לאוכלוסייה הישראלית. אנחנו מופיעים בפריפריה כל כך הרבה, אולי כמעט מכל הלהקות. יש לנו העמקה מאוד גדולה של עולם המחול והתרבות שהיה הגיוני שנקבל טיפל'ה אוויר בתמיכה, ומזל שהמדינה הייתה מספיק תומכת, וזה קרה. עמדנו כמובן בקריטריונים. זה לא קל, אתה צריך לעמוד כמה שנים בתקציבים, ועמדנו בתקציבים האלה".

ב-25 שנות קיומה של הלהקה הספיקו המייסדים, בני הזוג עדי שעל ונעה ורטהיים, להעמיד רפרטואר עשיר ולהקים את ורטיגו כפר האמנות האקולוגי, בקיבוץ נתיב הל"ה כמקום מפגש בין אמנות לסביבה. "במהלך השנים, הקהל השתנה, גדל, וגם יש קהל מדהים שגדל אתנו. ורטיגו ניהיה סוג של דרך חיים". על העבודה המשפחתית אומרת ורטהיים: "ברור שיש תקלים, אני קוראת לזה צרימות, חיכוכים, חוסר הסכמה, זה משהו שקורה וברור שיקרה. אני חושבת שחתמנו לעצמנו, כמו שילדים עושים עם הדם, חתימה של הסכם אמיתי של כנות, נאמנות ואם אתה יודע שהאהבה מעבר לכל, אז כל הצרימות והחיכוכים נגמרים שאתה יודע שיש את המעבר ושהגרעין האמיתי הוא אהבה, אז אתה רגוע".

ואם זה לא מספיק הלהקה משיקה בימים אלו ספר מיוחד עליו עובדים אנשי הלהקה כבר כמה שנים, המתעד את פעילות הלהקה. "ניסינו לאגור את כל מה שלמדנו בתוך ספר", אומר עדי שעל. "היות שיצירות מחול הן בנו חלוף, ובסופן הקהל הולך הביתה, רצינו שיהיה ספר שישאיר להם משהו. חשבנו שהספר ייצא בשנת ה-20, אבל לקח לו עוד חמש שנים, והנה עכשיו הוא יוצא לאור".

קישור

אחת, אחת ואחת – חשבון נפש מחול מאת: צבי גורן

נעה ורטהיים בוחנת ביצירתה החדשה את היכולת האנושית של היחיד לחבור אל האחר

היצירה החדשה של נעה ורטהיים היא אחת משלושה – או אף יותר – אירועים נפרדים שחברו לציון מחצית היובל של להקת ורטיגו, שאותה הקימה יחד עם עדי שעל. הם נפגשו בלהקת תמר הירושלמית ב-1992, רקדו דואט ששמו ״ורטיגו״ והמשיכו יחדיו בלהקה חדשה שיסדו וקראו לה על שם אותו דואט שהפגיש ביניהם.

מדיום מן הטבע

מאז הם יחד בסדרת הרפתקאות הכוללת מחול ואורח חיים שהביא אותם להקים כפר אקולוגי שבו הם, בני משפחתם, רקדנים ויוצרים מפגישים אדם, רוח וטבע. את הסיפור הזה הגדול של להקה ומיקומה מביא האירוע השני שהגיע לכבוד החג – ספר-אלבום מרתק בשם ״ורטיגו – כוריאוגרפיה של אנשים וחלומות״ שכתבה אוריה קדרי ומופיע בהוצאת ״חדקרן״.

האירוע השלישי הוא החלטה של מינהל התרבות לשדרג את מעמדה של הלהקה מבינונית לגדולה, עובדה המאשרת את ההיקף המיוחד של פעילות הלהקה הכולל עשרות מסעות והופעות בחו״ל, מסין עד מרוקו, מאתיופיה לדרום אמריקה, ארצות הברית, ארצות הבלקן וכל אירופה.

עתה ביצירתה החדשה ובשיתוף אחותה רינה ורטהיים-קורן, נעה ורטהיים שבה ובוחרת מדיום מן הטבע כדי להתבונן מבעדו, כמנסרה, בנפש האדם, ביחידותו או באחדותו האישית כמו ביכולת ובשאיפה שלו להתחבר אל הזולת, לחצות מדבריות של בדידות, של ריחוק ופרידה, והתשוקה הבלתי נדלית לשוב ולהיפגש. כמעט כתיאור של מהלך חיים חברתיים, מהתא הקטן ביותר אל הנרחב.

דרמה גדולה באה

והיצירה אמנם פותחת בשני אינדיבידואלים נפרדים: רקדן אחד מפזר אדמה לאורך קדמתת הבמה, בעוד רקדנית ממוקדת בסולו מרשים שיסתיים כאשר שלושה גברים יסגרו עליה, יאמצו אותה ויובילו אותה אל המרחב הגדול שבו אדם לאדם מראה. מהלכים שלרגעים נראים כתצוגת התלבושות היפות שעיצב ששון קדם, במשולב של הלוך ושוב ברחובות משתרגים עד שנקלעים למגע, לחיבור המיועד, להיפרדות הבלתי נמנעת.

בהמשך יוסיפו הרקדנים פסי אדמה, עד שימלאו את הבמה כולה, ויאשרו את התחושהה שנוצרה כאילו ורטהיים סוקרת ביצירה הזאת את העבר שממנו היא ממשיכה, את ההליכה אל הכפר האקולוגי, שהיה בה גם פרידה מהאורבני וגם חיבור אל האורגני, ואת שפתה הכוריאוגרפית שהתפתחה והתעצמה ב״לידת הפניקס״ המיתולוגית שלה, שנראה כי יש ביצירה החדשה ציטוט נרחב ממנה.

המוטו שבחרה ליצירה קצת מפתיע: "וכך היה מונה: אחת. אחת ואחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע" (מסכת יומא, פרק ה', משנה ד') .

זה נשמע יפה אך אינני בטוח שהתעמקה במסר עד תום, בהיותו לקוח מנוסח הקשור להקרבת קרבנות ליום הכיפורים. בגרסה הצבאית, אגב, יש לכך הד בהוראה ביחס להטלת רימון-יד (״וכך היה מונה: עשרים ואחת, עשרים ושתיים, עשרים ושלוש – פוצץ״).

רקדנים מתפוצצים בכישרונם

לכל אורכה של היצירה ניתן לחוש דרמה גדולה, לאו דווקא ליניארית אם כי בתמונות מסוימות יש מצב עלילתי. הדרמטיות מצויה בתנועה עצמה, במצב הכוריאוגרפי, בהתנגדות הפנימית ובהיענות לחוקים החדשים שמערערים את הסדר הישן. ארבע הרקדניות ליאל פיבק, ניצן משה, שני ליכט ותמר בר לב, וארבעת הרקדנים איתי פרי, סנדור פטרוביץ, דנאל קוסטא ורון כהן מצוינים כל אחת ואחד, ומתפוצצים בכישרון ובתנועה מרהיבה.

ואכן על הבמה מתרחש גם פיצוץ – ולא רק זה שיוצרת המוזיקה האנרגטית של אבי בללי, וגם זו השקטה שבין הגצים, ויש גם פולחן-הקרבה. והכל במבנים של דואטים ושלשות – ביחידותם, באיגודם ובלהקתם המלאה, בהתבוננות אלה באלה, בהיעלמות מהבמה של המעצב רועי וטורי והתאורה של דני פישוף מג׳נטה, ובשיבה אליה, אל אדמתה הלא זרועה שיחיו אותה באמונתם ואומנותם.

הנה כך, כמאמר המשורר, בא הזמן, והפעם הוא באמת מזמין לפגישה חגיגית עם להקת ורטיגו בת ה-25.

למה אנו משתמשים בזה?

זוהי עובדה מבוססת שדעתו של הקורא תהיה מוסחת על ידי טקטס קריא כאשר הוא יביט בפריסתו. המטרה בשימוש ב-Lorem Ipsum הוא שיש לו פחות או יותר תפוצה של אותיות, בניגוד למלל '� יסוי � יסוי � יסוי', ונותן חזות קריאה יותר.הרבה הוצאות מחשבים ועורכי דפי אינטרנט משתמשים כיום ב-Lorem Ipsum כטקסט ברירת המחדל שלהם, וחיפוש של 'lorem ipsum' יחשוף אתרים רבים בראשית דרכם.גרסאות רבות נוצרו במהלך השנים, לעתים בשגגה לעיתים במכוון (זריקת בדיחות וכדומה).