נעה ורטהיים אם לשלושה בנים, ואני – עדי שעל, בעלה ואבי ילדיה , מנהל ושותף אמנותי של נעה לוורטיגו, חווים מקרוב את לידתה של "מאנא".

לנעה ולי יש שלושה ילדים ביולוגים: יהונתן, הבכור בן 11. נוב, בן 7 ודניאל בן 5,  הידוע בכינויו "גוזל", וגם בן מאומץ, בוגר בשם אמיר.

לעיתים אני משחק עם ילדיי בגן השעשועים. בדרך כלל יש שם יותר נשים מגברים, חלקן מטפלות וחלקן אמהות. "אז אתה הבייביסיטר?", שואלת מישהי. "לא, אני האבא". "הילדים היפים האלה, שלך?" מקשה. ואני מתלבט, הופך במילה "שלך" כהנה וכהנה, ולבסוף משיב: "לא, הם ילדיו של האלוהים, אני רק  שומר עליהם בעולם הזה".

כשם שהייתי שותף לתהליך לידתם של בני, מקרוב מאוד, אך לא דרך גופי, כך אני חווה פעם אחר פעם לידתה של יצירה חדשה. בתוך רחמה של נעה, שם הם נוצרים חיים, לימים יבשילו ויהפכו ליצירות מחול משובחות. ואני משתנה עם השנים. פעם רקדן ופעם מנהל, פעם שותף אמנותי, פעם דרמטורג ופעם מעריץ ותומך, אבא של הילדים והרקדנים. הייתי אומר שהיום אני משהו כמו "מאפשר מחולי". באנגלית זה נשמע טוב יותר: A dance enabler.

התנועה של נעה בדרך כלל נוצרת על שקט. ללא מוסיקה. לעיתים באחו או במוסך. לפעמים נעה מעירה אותי באמצע הלילה ואומרת: "עדי, קום יש לי תנועה חדשה". כמובן שכל ניסיונותיי להסתובב לצד שני ולדחות את זה לבוקר עולים בתוהו. מתחילים הצירים של היצירה חדשה.

מאנא" בארמית זה כלי קיבול של אור. פרי בטנה של נעה ורטהיים.

בסטודיו, נעה חוקרת את התנועה. מפתחת ומשכללת אותה באמצעות השותפים ליצירה, הרקדנים, והרבה בעזרתה של אחותה ושותפתה, הרקדנית המופלאה רינה ורטהיים.

התנועה קודמת לכל. היא הראשונה. אני תמיד נפעם מהשלב הזה ומדי פעם מנסה להבינו ולהכניס בו את ההיגיון שלי. זהו שלב מופשט, מעין תקשור שנעה מקבלת. עם השנים למדתי שהתערבות שלי בשלבים המוקדמים של היצירה רק מצרה ומפריעה. (מה לעשות, אנחנו הבנים מוגבלים משהו).

אחר כך מצטרף ידיד רב השנים, רן בגנו, המוסיקאי, שמגיע לחזרות ומתחיל להרגיש מה יתאים בתור פס הקול

של היצירה החדשה. לנעה ולרן תקשורת מעמיקה שהובילה לצורת עבודה של מעבדת מחקר אמנותית. רן הוא מוסיקאי רב גוני,  פעם יכתוב מוסיקת רוק כמו ב"ורטיגו והיהלומים" ופעם דואט קלאסי לשני פסנתרים כמו ב"סלוויה" .

אינני יודע מה יעלה הפעם, אבל אני בטוח שזה יהיה בהקשבה מלאה וכנה למה שהרך הנולד זקוק.  לא תמיד הדרך קלה. הפעם, במאנא, התנועה כבר מתגלגלת קדימה, אבל הצלילים מבוששים לבוא. אני מנסה לרמוז לבכורה המתקרבת אבל איך אפשר ללחוץ על אמן ליצור? הרקדנים מתוסכלים… הם כבר צריכים מוסיקה בסטודיו… שלא לדבר על נעה והמתח בבית. הילדים מרגישים שהראש של אימא שלהם במקום אחר.

פעמים אני שואל את עצמי למה אנו עושים את זה לעצמנו?

התנועה המופשטת מתחילה להתעטף במעטפת של דימויים שעושים אותה לקונקרטית יותר. האמנית רקפת לוי נכנסת לתמונה, מלבישה את הרקדנים. מחליטים ללכת על במה לבנה ובגדים שחורים, עם הרבה בד. רקפת אומרת שכנראה לא נספיק לתפור תלבושות לבכורה ולא נורא אם יעלו עם בגדי אימון.

מה קורה כאן הפעם?  אומרים שנעה לא מגובשת, קיבלה החלטות מאוחר. השתנה הקונספט. אני מתחיל להילחץ. רקפת מנסה לבדוק שיתוף פעולה ידיד, האופנאי ששון קדם. מוסכם כי קווי מתאר של בית יהיו עיצוב החלל, המקום שבו תתרחש היצירה, אני מנסה למשוך לכוון של ציור של בית, אבל רקפת מתכננת קיר אמיתי שיזוז על הבמה על גלגלים וישנה את החלל, הכלי לאורך היצירה. מזלי שיש לידי את דני פישוף המנהל הטכני של ורטיגו שיודע להפוך חלומות למציאות בתוך לוח זמנים.

נעה פותחת את האפשרות לשיתופי פעולה, לדיאלוג אמיתי ובלתי מתפשר בין אנשים. כאן, בתפר שבין התחומים, בין הצליל למחול, בין התנועה לאור, בין הבד לגוף, קיים קסם מיוחד במינו. כל השותפים, רקדנים ויוצרים, חברים של שנים, מנסים להתחבר לאינטואיציה של נעה ולהשלים את התמונה. לכלי קיבול שלם. מאנא.

ישבתי בערב הבכורה של מאנא ובכיתי. לא בגלל המוסיקה הנפלאה של רן, לא בגלל התלבושות המשגעות של רקפת בשיתוף ששון שבהקו רקע הבמה הלבנה שדני האיר בכישרון. אפילו לא בגלל חווית הבכורה וההתרגשות. כבר זכיתי בכמה מאלה לאורך השנים.

מה שריגש אותי במיוחד היה התחושה שהבית הזה שאני רואה שם זז על במה הוא במידה רבה הבית שלנו, שבנינו יחד. ואילו הדמויות שנכנסות ויוצאות ממנו בתנועה תזזיתית, קשורות לא מעט לסיפור המטורף של החיים שלנו, של נעה ושלי.