להקת המחול “ורטיגו” הציגה בבכורה את הבלט KUMA במרכז סוזן דלל בתל אביב. אציין שהפקות “ורטיגו” תמיד מעוררות מחשבה, הן מדיטטיביות ומשרות טראנס. הסוגסטיה זולגת אל הקהל, והכוריאוגרפיה הפלסטית פועלת כמו היפנוזה.

ניסתה נועה ורטהיים להעביר את תחושת החיבוק. לכן ירדו הרקדנים מהבמה אל הקהל והתחבקו עם כולם בתורם. לרגע חשבתי: האם ייתכן שלנגד עיניי הפכה תיאוריית שש דרגות של הפרדה לתיאוריית ששת החיבוקים?

התודעה שלי, שסירבה בתוקף להיכנס לטראנס – אף שהמוזיקה שנוגנה על הבמה תרמה לכך מאוד – זיהתה הדים ל“פולחן האביב” במעגלים, בהרמת הידיים לשמיים, ובמיוחד בסולו של הנבחרת. (אגב, ראוי לציין שרקדני “ורטיגו” הם אנשים בעלי שליטה מופלאה ברגליים ובעלי גוף מרשים.) חצי אחר של מוחי התעקש דווקא על ההפך – שמה שאני רואה הוא מחול הודי מסוג בהרטנאטיאם, ובכלל הייתה בו תחושה של משהו קרישנאי.

המוזיקאים בניצוחו של איתמר דוארי (שאהבתי במיוחד את הבסיסט), עברו בעדינות מפסיכדליה לאלקטרוניקה; האלקטרוניקה כבר סיפרה סיפור אחר, אבל החלק הראשון של היצירה – המדיטטיבי – היה כמו נשימה של עולם עתיק, ולא אחשוש לומר זאת. כאן החיבוק לא היה רק תנועה, אלא גם ויברציה קולית – הצלילים הללו הדהדו מקצבים עתיקים, הדים של מנטרות הודיות ומשהו בלתי מוגדר שהזכיר את הפעימות של “פולחן האביב.”

אפשר להזכיר שחיבוק הוא גם תנועה, ושורשיו נעוצים בזמנים פרהיסטוריים, כאשר מגע לא היה מחווה של נחמה אלא מעשה של קסם קדום. בבלט-מדיטציה KUMA תנועה זו מתעוררת לחיים והופכת למנטרה מחולית, לסחרור של דרווישים, לשיבה אינסופית למרכז שאינו קיים.

כמו ב“פולחן האביב” של סטרווינסקי, החיבוק הופך כאן לטקס, להקרבה של כאוס למען הרמוניה. כל תנועה אינה רק ריקוד, אלא קריאת תיגר על הזמן, ניסיון לאחד את חלקי העולם המפורדים לכדי שלם. המחולות ההודיים מוסיפים לתהליך מימד רוחני: הרקדנים, כשהם אוחזים זה בזה בכתפיים, מחבקים לא רק זה את זה, אלא גם את המרחב הבלתי נראה שבו מתקיים משהו שהוא מעבר לאדם.

מובן מאליו שהצופה, ששקע בטראנס, הפך לחלק מהטקס. והוא כבר חשב שחיבוק אינו בהכרח דורש מגע פיזי – הוא מתרחש במקום עמוק יותר, במרכז המעגל המשותף הזה. התנועה חיברה זמנים, תרבויות וגופים – כמו סחרור דרווישי או תפילה הודית, היא נגעה לא רק בכל מי שצפה בה, אלא גם במה שמעבר. אולי זו משמעותו של חיבוק: תזכורת לכך שבעולם מפולג תמיד אפשר למצוא רגע של אחדות, גם אם הוא חולף כמו עצם קיומה של האמנות בממד שלנו.

בריקוד הזה החיבוק הופך לשפה המובנת לכל גוף, אך לא תמיד לתודעה. הוא מסתחרר, מתפרק, נאסף מחדש, כמו משפט המושר בשפה עתיקה. הריקודים ההודיים מביאים איתם תחושה של מחזוריות החיים, שבה החיבוק אינו רק אקט של אהבה, אלא גם מדיטציה, צלילה לזרם הקיום. חיבוק כתנועה, כמוזיקה וכריקוד בתנועה אחת, ארצי וקדוש גם יחד, מעגל בלתי נראה של השתתפות, אקורד הרמוני בפרטיטורה של קשרי אנוש. אולי החיבוק בבלט הזה אינו רק מחווה, אלא ניסיון להשיב את הקשר לזמן המיתי, שבו גוף ונפש היו אחד. החיבוק הוא כמו ניסיון לאחוז בצל של אור, כמו באורפאוס ואורידיצ’ה, חיבוק כמאבק וכטקס, כמטפורה למחזור החיים – מבריאה לפירוק, מסחרור דרווישי לפאוזה שבה נולד משהו חדש.

בטהובן אמנם לא היה כאן, וגם לא ההמנון האירופי, אך המילים “התחבקו, מיליונים, התאחדו באושר אחד” הדהדו בשולי התודעה, ללא ספק.

בשמחה הזו, שהקהל חש דרכה קתרזיס, התאחדו כולם והריעו ל”ורטיגו” במחיאות כפיים סוערות.

פורסם  ב – "Culbyt"-  "Культура бытия"

30 לדצמבר 2024
קישור כאן