״האם את מסוגלת לחשוב איתי כמה נפלא הוא לצפות, למשל, אל תוך תוכו של כלב העובר על פניך: לצפות בו לפני ולפנים, לא לפלח בראייה ולצאת מן הצד האחר, כאילו היה חלון הנשקף אל האנושי, לא זה, כי אם להיכנס אל הכלב פנימה בדיוק באמצעו, אל המקום שמשם הוא מתחיל להיות כלב. ובלבד שנשים לב ונקפוץ החוצה ברגע האחרון, לפני שהעולם מסביב נסגר כליל ונהיה הכלב שבתוך הכלב, אבודים לכל שאר הדברים.״ (רילקה 1914; תרגמה: עדה ברודסקי).

לעיתים, השפה כושלת מול עומקה של החוויה; מרמזת על מה שאיננו, נוגעת בצילו של הנעדר. כמו ציידים, אנו מתחקים אחר עקבות שנותרו אחרי מה שכבר נעלם. תשוקה היא צייד בודד במרדף אחר משמעות לדבר מה חסר שם. כניסה למרחב שחומק מכל לכידה. אולי, בסוף, רק הציד נותר.